כִּֽי־עָנִ֣י וְאֶבְי֣וֹן אָנֹ֑כִי וְ֝לִבִּ֗י חָלַ֥ל בְּקִרְבִּֽי׃
עקידת יצחק
במסכת ע"א (ד':) אמר ר' יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שנאמר (דברים ה) מי יתן והיה לבבם זה ליראה וגו' והיינו דאמר רבי יוחנן לא היו ישראל ראוין לאותו מעשה ולא היה דוד ראוי לאותו מעשה. לא היה ישראל ראוין לאותו מעשה דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם וגו'. ולא היה דוד ראוי לאותו מעשה דכתיב (תהלים ק"ט) ולבי חלל בקרבי אלא מפני מה עשו שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד שחטא ועשה תשובה ואם צבור חטאו אומרים להם כלך אצל צבור שעשו תשובה אף אתם עשו תשובה:
עקידת יצחק
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא תחלה יאמר, כי חומר האדם הוא מטבעו חסר השלמות, ונוטה רק אל התאות הגופניות כמאה"כ, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו." אך לא נוכל ליחס בעבור זה אל הי"ת שבראו, חסרון היכולת או העדר החפץ והרצון אצלו ית' להיטיב לברואיו, כי אם נאמין שכן חייבה חכמתו העליונה שיהיו בני אדם בעלי חומר חסר השלמות, יען כי רק באופן זה יושג התכלית הנרצית לו מהבריאה כולה, (כמו שהארכנו בזה בשער הקדום) וזה שאחז"ל על הכ' הזה "עלובה העיסה שהנחתום מעיד עליה", להורות בזה, כי כמו שרוע העיסה הזאת שהנחתום מעיד עליה תלוי רק בעצמה ולא בנחתום שלש אותה, כי באופן זה לא היה בעצמו מגלה מומו וחסרונו. כן רוע חומר האנושי וחסרונו הוא רק בעצמותו, ולא לחסרון בחיק בוראו ופועלו יחשב, אח"כ יאמר כי רוע החומר הזה הוא לחמשה סבות, הא', כי החומר בעבור היותו גוף גשמי וארצי, כמאה"כ "עפר מן האדמה," נוטה בטבעו אל תשוקות גופניות וגשמיות אשר הן רעות בעבור שהן מתנגדות אל נטיותיו הרוחניות [ואף כי בהולדו במזל רע יהיה גם חמרו רע לדעת הקדמונים.] הב' כי לפעמים אין שיווי וערך ראוי בין ליחיות הגוף השונות הנקראות בפי הרופאים בשם ארבע מרות ועי"ז יולדו מזגים ונטיות שונות, המובילות את האדם הרבה פעמים להיות בעל תכונות ומדות רעות לסור מאורח המישרים ולחטוא מנתיבות הצדק, כי מי שהמרה האדומה גוברת עליו, הוא קל הדעת, פעם יחפוץ בזה ופעם בזה, ובלתי שוה ומתמיד בכל מעשהו, כי פעם יעשה טוב ופעם רע ואין לסמוך על דבריו, כי אין אמון בהבטחתו, אחרי שבכל שעה ישנה דעתו, דיבורו, רצונו, ומעשהו ככל העולה על רוחו ומי שהוא בעל מרה ירוקה, אף שהוא עומד בדיבורו, ולרוב גבור חיל ואוהב צדק ומשרים הוא, נוטה בכל זאת מאוד אל הכעס, וכאשר ימרה איש את פיהו יכעס עליו גם מהר, גם הוא נוקם ונוטר שנאתו, ועברתו ישמר נצח, ובעל מרה לבנה, כמעט לא יחוש על כל אשר יקראוהו, לא ישמח כאשר ירב חילו ואשרו וינוב בטובו, גם לא יתעצב כבוא אליו צרה ומצוקה ובעבור זה לא יחוש גם על דל ואביון, ועל עניים לא ירחם, כי גם ברעות זולתו גם בטובתם לא יהיה לו חלק, בצרתם לא צר לו, ובשמחתם לא יתערב, ומי שהמרה שחורה גוברה עליו, הוא עצב ודואג תמיד לא יארח לחברה עם רעיו ועמיתיו, כ"א בדד ישכון תמיד באהלו נאנח ונאנק על מר גורלו, ואם גם כסף וזהב וסגולת מלכים וכל אשר לו ירביון, ונר ההצלחה יהל על ראשו, יחשוב נפשו כאחד האומללים ומחמד עין כל אדם תתעב נפשו, והונו ורכושו וכל קניניו מאפס ותוהו נחשבו לו ובעבור קשי יומו ומרי שיחו תמיד, ישנא גם זולתו את הזקן לא יהדר ואת הנער לא יחון כי כלם כאיובים נחשבו לו, ועי"ז יחדול מעשות תושיה בארץ לשחר טובת עמיתיו, (אפס רק לדעת החכמים הקדמונים תלוי שינוי טבע האדם מארבע ליחיות ומרות אלה, כי חשבו שכמו שבבעל המרה האדומה יד דמו האדום גוברת, כן תגבר יד הליחה הירוקה, בבעל המרה הירוקה, והליחה הלבנה, בבעל המרה הלבנה, והליחה השחורה, שהוא דם עכור שחור ולקוי בבעל המרה השחורה וע"כ כנו החכמים הקדמונים תכונת ומהות נפש כל האדם על פי מדותיו, בשם מזג, (משורש מזוג בדחז"ל מוזגין את הכוס, המורה על תערובת מים ביין חזק למען החליש כחו, ולעשותו עי"ז מוכשר לשתיה) ובלשון רומי טעמפראמענטוס, TEMPRAMENTUM מיישונג, יען כי חשבו כי לפי שינוי אופן מזג ותערובת ארבע המרות והליחיות השונות האלה בכל אדם תשתנה גם תכונת נפשו ומהותו מכל זולתו, ותהיינה מדותיו טובות או רעות, אם לא יהפכם ע"י לימוד והרגל בבחירתו החפשית לטוב או לרוע הפך מזגו וטבעו אבל החכמים האחרונים אומרים כי שינוי הטבעים אינו תלוי בשינוי מזג ותערובת הליחיות השונות, כ"א בשינוי מהות גידי בשר אדם, כי אם חזקים הם יהיו בעליהם חזקי כח ורוח, ואם רכים, יהיו קלי הדעת. ואם קשים הם, יהיו עצבים וכואבים, ואם רפים הם יהיו חלשים ורפי ידים אשר אין להם הרגש חזק מכל הנעשה סביבותם וחוצה למו, ויש מהם שמיחסים שינוי הטבעים לשינוי מהות הדם באמרם שאם חם הוא, טבע בעליו, ואם קר הוא, טבעו, אם קל הוא טבעו, ואם כבד הוא במרוצתו טבעו, וקצתם אמרו ששינוי הטבעיים תלוי בשינוי מהות עצבי עורקי וגידי דם האדם, ועוד דעות אחרות שונות בזה,] הג' מניעת החינוך הראוי בנעורי האדם, כי רוב בני אדם ילכו בנעוריהם אחר שרירות לבם לעשות כל אשר יעלה על רוחם מבלי מונע ומכלים בידם. ועי"ז יושחת טבעם ויוקבעו בהם מדות רעות ופחותות ע"י הרגלם הרע, הרביעי כי לפעמים ישכון האדם בחברת אנשים רעים וחטאים, וישמע דבריהם ויראה מעשיהם אשר לא טובים המה, וילמוד לעשות כמעשיהם, ועי"ז יושחתו לא לבד מדותיו ותכונותיו הנפשיות כ"א גם דעותיו ובחירותוו, והחמישי כי לפעמים יתעה האדם בעצמו לחשוב דעות נפסדות ומחשבות זרות בעניני הדת והאמונה וממעין נרפש ומקור משחת זה יצאו מעשיו הרעים ומדותיו הפחותות - ועל העדר אחת מחמשה סבות רוע טבע האדם האלה בבחינה מה בכל אחד מהשלמים תלמידי ר"י בן זכאי רומז השבח שנתן לכל אחד מהם, כמו שמבאר הרב ז"ל והולך, כי מעלת ר' אלעזר בן הורקנס שלא שכח מאומה ממה שלמד כבור סיד שאינו מאבד טיפה, מורה שהיה טבע גופו בעבור הולדו במזג טוב זך צלול כאלו לא היה קרוץ מחומר המשותף לשאר בני אדם, וע"כ אמר ג"כ שהאושר המוסרי היותר טוב אשר עליו יתפלל כל אדם לעת מצוא הוא עין טובה, ר"ל שיהיה טבעו וחמרו טוב, באופן שלא יזיק בהבטתו לאחרים, כי כפי הנודע יזיק מי שטבע חמרו רע מאוד לזולתו אף בשימת עינו עליו לבד, כמו שהאריכו חז"ל ושאר מחקרי הטבע הקדמונים לספר בגודל היזק עין רע, עד שיש חיוב, ואף כי נחשים ארסיים, הממיתים בע"ח המובטים מהם רק בהשקפתם עליהם, וכל אדם אף אם טבע חמרו טוב, בכל זאת אם יביט בשנאה ובאיבה על זולתו מחרידו ומפיל אימה ופחד עליו, ומשבב לו כאב לב ועצב פנימי, ולפעמים תסבב ההבטה הזאת גם המיתה הפתאומית, כמו שספרו חז"ל "יהב עיניה ביה וקטליה." ואף כי בארצות החמות יקרה מאוד כדבר הזה [וכעין זה הבטיח החכם החוקר הטבעיי פליניום דער עלטערע, ספר שביעי קאפיטעל י"ב ע"פ עדות שני חכמים נכבדים בזמנו, כי יש אנשים באפריקא אשר בהבטת עין אחת יכולים להוביש וליבש העצים והעשבים ולהמית אנשים נשים וטף, וכתב ג"כ כי בתוך עם טריבאללעס אשר ישבו בימיו בארץ בולגאריען היו אנשים אשר לא יכול איש לעמוד נגדם, כי מדי ראו והביטו איש בעת כעסם המיתוהו בסקירה אחת, אף אם היה מהאנשים היותר בריאים וחזקים, וכן כתב גם החכם אויגוסטינוס, כי איננו רחוק להאמין אפשרות ההפסד הרב והנזק המסובב מעין רע, והנוסע הצרפתי דומאנט יספר כי הפרסיים היונים הערביים והטירקען יאמינו כולם, כי יש אנשים מלאי ארס אשר יוכלו להמית איש במראה עיניהם גם כל יושבי ארץ שפאניען יאמינו כמו שכ' חכם אחד צרפתי זה שבעים שנה, כי יש אנשים אשר יוכלו להמית זולתם, בהבטת שתי עיניהם, ויש אשר להם הכח הרע הזה רק באחת מעיניהם. ויספרו גם ממלך אחד אשר קרא לאיש כזה ויצוהו להביט אל אנשים אשר היו מחויבי מיתה - ויהי כהביטו עליהם, והנה קל מהרה ספו תמו מן בלהות, מכל אלה תבין לא לבד דברי הרב ז"ל בפנים הספר, כ"א גם מה שהפליגו חז"ל בנזק העין הרע עד שאמר רב (ב"מ ק"ז ע"ב) "צ"ט בעין רעה," ר"ל שכל חלאי ומדוי האדם מסובבים רק מעין הרע.] וע"כ חשב ר"א ג"כ עין טובה לקנין האדם היותר טוב, והפכו עין רעה להרע היותר גדול, ובמה שאמר על ר' יושע בן חנניה "אשרי יולדתו," הורה שאף שלא נזדכך חמרו כל כך עד שהיה נראה כר"א בן הורקנס, כאילו לא היה ילוד אשה בכל זאת היה מזגו מלידה ומבטן באופן נערך כראוי שלא היו קצת לחיותיו ונטיותיו גוברות על זולתן, וע"כ אמר ממנו "אשרי יולדתו," כי טוב מזגו גם על טוב מזג אמו אשר ילדתו וגדלתו מנעוריו על ברכי המוסר והמישרים, וע"כ אמר ג"כ שישתדל האדם להתרועע אל חבר טוב ויתרחק כפי היכולת מחבר רע, כי כמו שהחבר הטוב פועל על ידי ההרגל התמידי עמו והמופת אשר יתן תמיד לרעהו להטיב מזגו, כן יפעול החבר הרע להרע מזג רעהו, ועל ר"ש בן נתנאל אמר שהוא ירא חטא, ור"ל שאף שטבעו ומזגו לא היו נוטים תמיד אל הטוב, בכל זאת הוטבעו בקרבו מנעוריו יראת חטא ואימת שמים עד שהיה תמיד מתגבר על יצרו וכובשו תחת יד מצות אלהיו, מיראת העונש הכרוך בעקב החטא, וע"כ אמר ג"כ כי טוב הוא לאדם להיות תמיד גם בבחינה מוסרית "הרואה את הנולד," למען ישים תמיד אל לבו גודל הרע אשר ימשך לאדם בלכתו אחרי שרירות לבו הרע, ובהפך ימנע מהיות "לוה ואינו משלם אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום" וכו', ר"ל שיסתפק בהנאות ותענוגי גופו ההכרחיים והראויים לו, ולא יצא מגדר השיווי להנות בעבירה יותר ממה שהורשה לו ע"פ חוק היראה והמוסר וטבע גופו ומזגו, בעבור שישים אל לבו, כי בזה מכלה גופו ושארו גם משחית נפשו הוא ומאבד מעלתה בענין רע, עד אשר לא תוכל עוד כבוא עתה לשוב אל האלהים אשר נתנה בטהרתה הקדומה, וידמה בזה למי שלווה מעות מאחרים לא למען התפרנס בהם כראוי למען יוכל להשיבם אח"כ עוד אל בעליהם, כי אם לפזרם ולאבדם במלאות צרכיו שאינם מוכרחים, עד שלא יוכל אח"כ לשלם נשיו, והנושה יבוא לקתת בגדו ולעבוט עבוטו, ואת ר' יוסי הכהן שבח שהוא חסיד, תואר מורה שלא לבד שלא למד מדרכי זולתו הרמים, כי אם השתדל תמיד להטיב כפי יכלתו דרכי האנשים אשר התהלך בתוכם לעשות עי"ז עמהם חסד אמיתי וע"כ אמר ג"כ, כי תמיד ראוי לאדם להדבק בשכן טוב ולהתרחק משכן רע כי עי"ז ילמד תמיד ללכת בנתיבות היושר ולעזוב ארחות עקלקלות ועל ר"א בן ערך אמר שהוא כמעין המתגבר, ר"ל שלא לבד שלא יתפתה להלכד ברשת הדעות הנפסדות, כ"א גם שכלו זך והולך ומתגבר תמיד על כל ספק ובלבול דעת, וע"כ אמר כי הקנין היותר טוב לאדם הוא לב טוב ר"ל שכל זך ההולך למישרים, (כי לב כינוי לפעמים אל השכל) והרע היותר גדול אשר ממנו ישתדל האדם להתרחק הוא לב רע, ויען כי החומר הטוב הוא בהשקפה הראשונה הקנין המוסרי היותר טוב ונבחר לאדם, כי הוא הנושא, אשר עליו וממנו ישאו כל התארים היקרים והיסוד אשר עליו נשען כל בנין השלמות כלו, וכמו שאמר החוקר "הנולד במזל טוב הוא טוב אלהי", ע"כ אמר ריב"ז שר"א בן הורקנוס שהוא בעל החומר הטוב מכריע במעלתו את כולם, אפס אבא שאול אומר משמו, כי בעבור היות גם החומר מסור ונתון תחת ממשלת השכל ואל כל אשר יחפוץ יטנו כמחז"ל "הצדיקים יצרם מסור בידם," אנו מוכרחים להודות כי רק הלב הטוב שהוא השכל הזך והצלול הוא הקנין המוסרי היותר נבחר מכולם, ולא החומר הטוב לבדו אם אין גם השכל הטוב אתו בחוברת, וע"כ ר"א בן ערך שהיה בעל קנין טוב זה הוא מכריע את כולם, אם גם ר"א בן הורקנוס בכף שניה עמהם, אח"כ יאמר הרב ז"ל, כי כמו שזכרו קצת החכמים, כי נשוכי הכלבים השוטים יראו במים צורות גורי כלבים, וכן כאשר יושם שתן הנשוכים האלה בכלי זכוכית יראו בתוכו כצורות אלה, ואמרו ג"כ כי האשה בנדתה בהביטה אל מראה זכוכית, ירשמו בו כתמים אדומים, אשר כל זה מורה ומאמת לנו, כי התכונות הנפשיות יעשו גם רשמים נכרים בדברים שחוצה להם, וכמו שנתבאר ג"ה למעלה שבעל חומר רע מסבב נזק והפסד אל כל איש אשר יביט עליו: כן גוכל לומר גם, כי כל בעלי שאר ארבעה מומי הנפש המוסריים שזכרנו למעלה עושים רושם מזיק על כל זולתם, להוליד רוח טומאה בכל הקרב אליהם ונוגע בם, וזה טעם כל מיני הטומאות, וע"פ הדברים האלה מבאר הרב ז"ל והולך כי טומאת הנידות והזיבות שהם דברים המוטבעים בטבע גוף האדם רומזים אל המין הראשון הכולל פחיתות גוף האדם וחמרו מצד עצמותו, וצרעת העור רומזת על פחיתות ורוע המזג, ותגבורת אחת מהלחיות על רעותיה, והשלישי הוא צרעת הראש והנתק, רומז על ההפסד הבא לאדם ע"י שיבוש דעותיו וטעות השכל באמונתו, כי בראשו מושב השכל, נגעו, וצרעת הבגד מורה על הפסד מדות האדם, המסובבות מרוע חנוכו והרגלו בנעוריו ללכת אחר שרירות לבו הרע, וצרעת הבתים רומזת על ההפסד הבא לאדם בעבור שבתו בחברת פועלי און, ובאהלי רשעים, ועל זה מורה גם המדרש שהחל בו הרב ז"ל, שאף על פי שהן שחורות וכעורות לאמרם וכו', ר"ל שכל אלה דיני טומאת נדות זיבות וצרעת מלבד היותן בעצמותן פחיתות וחסרונות גופו בני אדם רומזות גם על מומי נפשם וחסרוניהם המוסרים. הכלולות תחת חמשה סוגים, בכל זאת הן ערבות לפניו לבארם פה בתורה בכל חלקי פרטיהם, למען גלות בזה אוזן אנשים איך ירופאו מדוי ונגעי הגוף והנפש האלה, כי רפואת החולי היותר רע, והיותר מגונה ומכוער, היא ג"כ היותר יקרה ונכבדה. - אם טבע הבריאה הכין והזמין מצודים והרבה מכשולים בהם יוקשים בני האדם. מה רב טוב אשר גמל ה' לבית ישראל לגלות את אזנם להציל אותם מידם: הקודם העיד עליו הבורא בעצמו כשאמר (בראשית ח') כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואמרו חכמים זכרם לברכה (ב"ר פ' ל"ד) עלובא עיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה ואמרו (סוכה נ"ב.) הקב"ה קראו רע. ורוע העיסה הזאת הוא מה שתארו שלמה בכל דברי חכמתו אל רוע האשה המביש' והזרה זונה ומנאפת כי כמה מגונה אשה רעה שיצר הרע הוא שטן הוא מלאך המות וגיהינם נמשלו בה (יבמות ס"ג:) וכבר אמרנו בתחלת השער הקודם שהחסרון הזה בעיסה וכל כדומה לזה לא היה חסרון בבורא ית' לא מצד יכלתו ולא מצד רצונו ולא מצד ידיעתו רק שאין מטבעה להיות באופן אחר. אמנם העיד על חסרונה לגלות ערותה ולהראות את בדקה בעיני בעליה כדי שלא יסמכו עליה ולא יבטחו בישועתה רק במה שיוסיפו אומן להשמר מפניה על פי ההזכרות הבאות בתורה האלהית ודי בזה התראה ואשמה רבה וכלימה לבלתי נזהר ממנה ונופל תחת ידה. ומעתה הנכשל במכשוליה והנצוד בחרמיה הוא רשע בעונו ימות המיתה הנפשיית שהוא רע ומר מהמיתה הגופיית לפי שהמיתה הגופיית היא טבעית לכל ואין המלט ממנה בשום צד. אמנם המיתה הנפשיית היא באה מצד הבחירה האנושית ולא יומת המת כי אם אל רוע בחירתו אשר מזה אם בעל דעת הוא מאנה הנחם נפשו. הוא מה שאמר שלמה בחכמחו ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה (קהלת ז'). אמר כי רוע האשה הזאת הוא באמת מר ממות מצד שמצודי חרמיה יספיקו לגרום על החוטא המיתה הנפשיית לבלתי שמעו לקול מוריו עם היות הדבר בבחירתו עד שהטוב לפני האלהים יוכל להמלט ממנה בטוב בחירתו והחוטא לבדו ילכד בה ודי רע ומר ממות אשר בחטאו מת ורואה לפניו הרבה נמלטים מה שאינו כן במיתה הטבעית. ואולם מצודיה וחרמיה העצמיים עם הנלוים אליהם אשר בהם יוקש כל איש מצוק ומר נפש אמנם יראה שיפרדו לחמשה ראשים: האחד מטבע החומר והכרחיותו כי אחר שהאדם קורץ מחומר אף כי תהיה הרכבתו היותר נאותה שאפשר יש לו הכרעה טבעית אל החטא כמו שגזר שלמה במשפטו (שם) אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ורבן של נביאים שנאמר עליו (במדבר י״ב:ג׳) והאיש משה עניו מאוד מכל האדם וגו' נתפרסם עליו שחטא שלש פעמים (שמות ה' במדבר י"א שם כ') ואדון המלכים אם שאמר על עצמו (תהילים ק״ט:כ״ב) ולבי חלל בקרבי כבר חטא שנאמר עליו מדוע בזית את דבר ה' (שמואל ב י״ב:ט׳) גם שלמה בנו (מלכים א י״א:כ״ז) ורבים כמו אלה: והמין הזה עם שהוא היותר חלוש שבמזיקי החומר כבר יש לו שיעור יתפשט ענין האנשים אשר הם עליו בפחות ויתר מבלי שיצאו מכללו כי מזה נמצאו צדיקים גמורים וצדיקים בלתי גמורים ואם כן חוייב שימצא לו שני גבולים האחד היותר נאות שבו והשני היותר בלתי נאות. ושני הגבולים ומה שבינם בכללו רצוני בכלל האותות החומר ואמצעיותו וזה יתבאר עוד במה שיבא: השני מה שיהיה על הרוב והוא שלא יהיה המזג באותו השיעור מהשווי אבל יוסיפו ויגרעו בו חלקי היסודות קצתם מקצתם מהצורך ויולידו על ידי כן תכונות פחותות בנפש מספרם הפשוט יהיה כמספר הליחות אשר בגוף האדם כי בתגבורת כל אחת מהם תתחלף דעתו מדעת תגבורת זולתה כמו שיבוא במה שאחר זה. והתגבורת ההוא איננה מניח לבעליו לחיות על השיווי במעשיו ולא קרוב אליו כי אם בכובד ובקושי אבל על הרוב יטה אחר רוע מזגו לאחת מארבעת רבעיו ועל זה נאמר אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה (משלי ו׳:כ״ח): השלישי מה שילוה לזה לרוב מלאכת האדם על פי תכונותיו אלה מימי הנערות בשרירות לבו ואין מוחה בידו עד שיוקבעו בו מדות פחותות ונפסדות ישער בהם קצת מעשיו או רובם ונמצאו חסרות ויתרות והיה הנזק ההוא גדול מאד ונוסף גם הוא על הראשון וילוה אליו ויתעצם עליו יום יום ולא יוכל עמוד ועל זה נאמר מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון (שם כ"ט): הרביעי מה שילוה לזה מסבות חצונות המרגילות האדם על אלו הדעות באופן שלא לבד תאוותיו יהיו נפסדות כי גם דעותיו ובחירותיו. כמו שיקרה זה ליושב במדינה רעה שחוקיה רעים וחטאים שעליהם נאמר (ישעיהו ה׳:כ׳) הוי אומרים לרע טוב ולטוב רע ועל כל אחד מאישיה (משלי כ״א:י׳) נפש רשע אותה רע וזה הענין נתפרס' בענין סדום כי שם ביארנו כי תכלי' ישרם וצדקת' היה מה שהו' חטא עצו' לרבי' וכמ"ש (שם י"ד) וחסד לאומי' חטאת. החמישי הקרוב אליו מהיות האדם קונה בדעות העיוניות סברות נפסדות ומשובשות ואמונות רעות ומקולקלו' נוגעו' בעצם האלהות ובנבואה ובתורה כי אם שיגדל עליהם מנעוריו או שהיו לנחלה לו מאבותיו או מן רבותיו כמו שהורישו צדוק וביתוס (אבדר"נ פ"ה) ושאר כיתי האפיקורוסים לבניהם ותלמידיהם. ועל זה המין יעד הנביא (ירמיהו ט״ז:י״ט) אליך גוי. יבואו מאפסי ארץ ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל. והנה המין הזה גם כן יחלק לאשר הם מינים מפורסמים ולחנפים נסתרים כמו שיתבאר להבא. אלה הם חמשה אבות נזיקין שהיכן טבע היצירה לפוקה ולמכשול לפני כל האדם ופשעים יכשלו בם והצדיקים המה יצילו את נפשם. והנה מה טוב ומה נעים כאשר יזדמנו אלו העניינים אל האנשים באופן טוב כי אז יהיו כל מעשיהם שלמים מבלי שום חסרון כי לא ינטו אל צד ההפך בענין רע. וכבר שובחו קצת החכמים מהיות אצלם אחת אחת מהנה באופן שלם והיה להם כמוצא מציאה גדולה כמו שנראה מרבן יוחנן בן זכאי כמו שסופר במסכת אבות (פ"ב). חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הם וכו'. הוא היה מונה שבחן רבי אליעזר בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טפה רבי יהושע בן חנניה אשרי יולדתו רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא רבי יוסי הכהן חסיד ר' אלעזר בן ערך מעין המתגבר. ומהמבואר כי התואר שיתואר בו ר' אליעזר בן הורקנוס וענין שלמותו אינו רק מצד הענין הראשון וזה כי היותו על השיעור ההוא מהעמידה על מה שלמד עד בלי הפסיד לו טפה הוא ענין אלהי מאד עד שנראה שלא קורץ מהחמר המשותף לכלל האנשים ולזה שבח לפי מהללו עין טובה שהיא ודאי ג"כ מדה אלהית לתת ברכה במושגחיו בשומו עינו עליהם לטובה כמוזכר בכל מקום בנבואות ובתורת משה כתוב לאמר (דברים כ״ו:ט״ו) השקיפה ממעון קדשיך מן השמים וברך וגו'. וגנה העין הרעה לפי שעם היות שכבר תזיק ההבטה באדם מצד ההשגחה כאשר יהיה שמגיס האדם דעתו מפני הבטתו ורום לבבו בענין המובט כי מזה אמרו (בבא מציעא מ"ב:) אין הברכה שורה לא בדבר המנוי וכו'. אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר (דברים כ״ח:ח׳) יצו יי' אתך את הברכה באסמיך ואמרו (שם ק"ז.) אסור לו לאדם לעמוד על שדה חבירו בעודו בקמותיו ולא הבדילו בין אוהב לשונא כי זה המין מהנזק אינו מבחין בזה אדרבה יותר מזיק בדברי האוהב או בענייני עצמו כמו שאמר (איכה ג׳:נ״א) עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי. צא ולמד מאלישבע על דרך חכמינו ז"ל (רבו' ויקרא פ' כ') ומהמספר אשר ספרם דוד לישראל (ש"ב כ"ד) כמו שכתבנו בפרשת שקלים שער נ"ב עיין עליו. ומזה אמרו חז"ל (ילקוק מקץ רמז קמ"ח) שאמר הקב"ה בלוחות השניות (שמות ל"ד) ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר כדי שלא תשלוט העין בהם כמו ששלטה בראשונות. אמנם עקר היזק העין הרע הוא נמשך מרוע מזג המביט ומתכונתו הנשחתת ביציאתה משווי הטבע הנאות עד שיזיקו כיצוצי הבטתו כחרבות וחצים כמו שסופר מהב"ח שממית בהבטתו. ועל זה הענין הוא רוע המזג והפסד היצירה באנשים עד אשר ישחיתו את כל אשר יביטו ואל כל אשר יפנו ירשיעו וכל שכן אם נשתתפה בהבטה רוח רעה או איבה ושנאה ומזה הענין היה בלעם הרשע כמו שפרסמו חכמינו ז"ל עליו (אבות פ"ה) וכבר סופר בדבר חז"ל בכמה מקומות (שבת ל"ד.) יהב ביה עינא וקטליה כי ההבטה באיבה וכעס תטיל מארה והפסד בדבר המובט כל שכן כשימצא שם רוע המזג על זה האופן. מכל מקום ראה שהדרך הישרה שראוי שיכסף לו האדם ושיתפלל אליה כל חסיד לעת מצוא הוא עין טובה שירצה המזג הטוב האלהי אשר ממנו תמשך ההבטה הטובה וההשקפה המבורכת בכל הענינים עד שלא יבא אתו למושקפים ומובטים ממנו רק טוב כמו שהעין הרעה בזה הוא בהפך אשר ימשך אליה רעות רבות כמו שאמרנו. והתואר השני אשר תאר בו לרבי יהושע בן חנניה (אבות פ"ב) הוא מבואר שהוא מהענין השני וזה כי עם שהוא לא היה במדרגת הראשון שכמעט לא היה ילוד אשה הנה היה מחומר מתוקן בלתי יוצא מהשווי יציאה רעה ולזה מה שאמרו עליו אשרי יולדתו כי היה מרחם משחר ונולד במזל טוב ונאות וגם כי אמו אשר ילדתו היתה מאושרת בשיעור לאשר אותו (רש"י אבות שם מירושלמי) כדרך שנאמר (משלי ל') המשא אשר יסרתו אמו ועל כיוצא בו הבריות אומרות אשרי מי שזה ילד אשרי מי שזה גדל. ולזה היתה היישרתו שידבק האדם אל החבר הטוב לפי ששתוף החברה הטובה יספיק לאדם כמותו להדריכו בדרך טובה וישרה כי על כן חייב להתרחק מהחבר הרע כי החברה הרעה תספיק להפסיק טבע האדם וטוב מזגו. אמנם ר"ש בן נתנאל היה על הענין השלישי וזה כי אם הוא לא היה טבעו ישר ומתוקן כראשונים וכבר היו לו קצת מדות נוטות מהשווי הנה היה לו אימת שמים והיה מתגבר על יצרו לכבוש תאוותיו ולצמצם מעשיו על פי התורה והמצות כדי שינצל מהעונשים המוטלים על החוטאים כמו שתארו בפירוש ירא חטא. ולזה אמרו שהראוי והמחוייב לאדם שיראה את הנולד וזה שבבוא עליו תוקף תאותו מכל חטאת האדם אשר יחטא מתגבורת אחת מהליחות כאשר אמרנו יראה מה שנולד לו ממלאת רצונו להווה עברה וזעם וצרה לעתיד ובזה יפרוש מן העבירה. וכמו שאמר (אבות פ"ב) הוי מחשב שכר עבירה כנגד הפסדה. ואמר כי ההפך מזה הוא לוה ואינו משלם ופירש הדבר באומרו אחד לוה מן האדם ואחד לוה מן המקום ברוך הוא כי אומרו לוה ואינו משלם הוא עלהנהנה מן העבירה שהוא כלוה אשר ישא עליו משאת מאומה ולא יזכור שסופו לשלם מגלימא דאכתפיה אמנם הירא חטא לא ילוה. אמנם רבי יוסי הכהן שובח מהענין הרביעי וזה כי אין צריך לומר כי הוא לא היה מכלל בני המדינה אשר חוקיה רעים להטות לבב האנשים לרעות אבל שהיה בהפך ולזה תארו בחסיד וטוב עם אנשים כי החסידות הוא ההנהגה עם הזולת על צד היותר טוב. ולזה אמר שהדרך הטובה שידבק בהם אדם לקנות בה תכונות טובות ומדות ישרות הוא להיות יושב עם שכן טוב כי הוא עצמו היותו חלק ממדינה חסודה וישרה בחוקיה ונמוסיה ולהרחיק השכן הרע לסבה עצמה כי הנה על ירושלם בשלותה נאמר (ישעיהו ל״ג:כ״ד) ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון ובקלקולה (ירמיהו ט׳:א׳) מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי וגו'. והנה רבי אליעזר בן ערך שובח מהענין החמישי ולזה תארו מעין המתגבר כי אין צריך לומר שהוא לא יתפתה אל רוע הדעות באמונות האלהיות ולא בזולתם אבל שכבר היה שכלו זך ונקי ומתגבר על כל ספק ובלבול שיעמדו לפניו ומאיר ומיישיר לכל נבוך הישרה מתמדת בלי הפסק ולזה מה ששבח לב טוב כי ממנו תוצאות חיים וכן הוא באמת דרחמנא לבא בעי ואשר לבבו שלם עם אלהיו הוא שלם בכל כי הוא דבר שהכל בו הוא יתן חכמה ממנו רוח דעת ויראה. ממנו כל מדה טובה. וכן ההפך מהלב הרע כי הוא מבלבל את הכל. וראה נפלאות ממה שאמרנו על זה. הוא היה אומר אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מחזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כלם. אבא שאול אומר משמו אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואלעזר בן הורקנוס אף עמהם ורבי אלעזר בן ערך בכף שניה מכריע את כלם. וזה דמעיקרא סבר שהעיקר בכל אלה העניינים לשלמות האדם הוא היות האדם על טבע שלם מצד חומרו כי הנושא הוא היסוד אשר עליו ישען כל הבנין. וכמו שאמר החכם הנולד במזל טוב הוא טוב אלהי ולזה אמר שאם יהיו כל חכמי ישראל וכו'. ואלעזר בן הורקנוס שובח בהיות חומרו על זה השיעור מהיותר טוב שיכריע את כלם. אמנם אבא שאול אמר משמו כי כשיושקף בטוב הנה הענין החמישי והוא טוב השכל ויתרון מעלתו עולה על גביהן כי על דרך האמת החומר מסור ביד השכל ונמכר לעבודתו וכמו שאמרו (ע"א ה'.) הצדיקים יצרם מסור בידם ואמרו ז"ל (נדרים מ"א.) דדא ביה כולה ביה ובמערבא אמרו (ויקרא רבו' פ"א) דעת חסרת מה קנית דעת קנית מה חסרת ולזה אמר אבא שאול משמו שאם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס אף עמהם ואלעזר בן ערך בעל הלב טוב בכף שניה מכריע את כלם וכמו שגזר על דבריו רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם כי ודאי טוב השכל הכל תלוי בו בלי אמצעיות כמו שכתבנו בשער נ"ח והוא מושל בכל. ואולם עקר הכונה בכל זה להורות כי הדברים האלה כלם ככתבם וכלשונם נזכרו ונעשו בפרשיות אלו אשר לפנינו המדברות בענייני הטומאות המתחלפות לזכרים או לנקבות ואופני תקוניהם וכל דיניהם אם בבקורם ואם בהסגרם והחלטם וטהרתם כלם נזכרו ונפקדו במספרם כמשפטם. כי מהידוע שכל אחד ממיני הפחיתיות אשר זכרנו שנתעתדו לפנינו מתולדותינו הם הממציאים לנו ומקילים בכחם זוהמות וטנופים בפנימיות הנפש מטמאים ומשקצים אותה כל אחד לפי רשעתו וטומאתו יולידו בדמותם וצלמם חוץ לנפש רשמים טמאים ומטונפים כל הנוגע בהם יטמא כפי טומאתם על דרך שנאמר (תהילים ז׳:ט״ו) הנה יחבל און והרה עמל וילד שקר (איוב ט״ו:ל״ה) הרה עמל ילד און וגו' וזולתם. ונלמוד מהמפורש ומפורסם אצל הכל והוא מה שזכרנו ראשונה מבעלי העין כי מרוע תכונתם יצאו רשמים מזיקים ומשחיתים בכל אשר יפנו היזק והשחתה נכרת לא נוכל להכחישה לחוזק הנסיון בה וכבר זכרו החכמים כי האשה בנדתה תרשום בהבטה כתמים אדומים במראה הזכוכית. וכבר היה ממנהג הראשונים שתסגר ותסתתר כל ימי טומאתה לבל תראה ובל תמצא לדבר עם האדם ולא להסתכל בו כמו שכתב הרב המורה בפרק מ"ז ח"ג. גם הרמב"ן ז"ל על לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי (בראשית ל״א:ל״ה) וגם אמרו (רמב"ן חקת) כי נשוכי הכלבים השוטים יראו במים צורות גורי כלבים גם יראו לכל הנשוכים בשתן בכלי הזכוכית. וכל אלו העניינים נפלאים מאמתים שהתכונות הנפשיות יעשו רשמים נכרים חוץ לנפש להוליד מהם רוח טומאה או טהרה בנוגע בהם או הקרב אליהם וזה טעם כל מיני הטומאות. וכמו שמוכיח על זה מאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו (במדבר רבו' פ' י"ט) חייכם לא מת מטמא ולא פרה מטהרת אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא חוקה חקקתי גזירה גזרתי וכו'. כמו שיתבאר עם הראוי להלוה אליו בפרה אדומה שער ע"ט ב"ה. ועל פי הדברים האלה אומר שעם שהוא ידוע שהעניינים האלו החמורים מהטומאות והנגעים ויותר מהמה בנגעי הבתים והבגדים הם דברים יוצאים מהחוק הטבעי והם דברים עמוקים ונסתרים שאפילו הדינים שלהם הם הם עמקי תורה וסודותיה כמו שאמר החכם (אדר"נ פ' כ"ה) שלמד שלש מאות הלכות בבהרת עזה מ"מ לא נגרע לקחת מהם התועלת אשר תשיג ידינו להישיר אותנו אל שלמותנו. וזה שהטומאות הנזכרות בשתי הפרשיות האלו ימצאו על חמשה סוגים כמספר הענינים שהיינו עליהם במה שקדם. האחד הטומאה המיוחדת לאשה מהנדות והזיבות ממקור דמיה ויכלול זבות האדם שאם הוא מענין אחר מ"מ בענין הטומאה משפט אחד להם וכמו שאמרו במאמר שזכרנו ראשונה שהרי פרשת זב וזבה לא נאמרו בבת אחת וכו'. והשני הוא צרעת העור הנחלקת לד' מראות נגעים בהרת ושאת שחין ומכוה כמו שהן ידועות מספור פרשיותיהן. והשלישי צרעת הראש הנחלקת גם כן למקום שער ולמקום חלק. והרביעי צרעת הבגדי'. והחמשי צרעת הבתים. והנה המספר הזה מהסוגי' עם חלופי טבעיה' יעירו אזנינו ויעידו לפנינו שהמה אלה סוגי הפחתיות בעצמם אשר זכרנו. *וכאשר נסתכל וכו' תוכן דעתו הוא, כי בחמשה סוגי הטמאות שנזכרו בפרשיות תזריע מצורע יש ד' מדרגות, כי הנדות והקרי לעתים הם מהכרת טבע האדם, והזיבות באיש ובאשה בלא עת נדתה, היא חולי הבא ממותר הטבע, ר"ל כי רק כאשר תרבינה בעבור חולי או שאר סיבה לחיות אלה בגוף האדם יותר מהראוי והמנהג הרגיל, תצאנה לחוץ בהכרח, כי לא יוכל עוד לסבלן בתוכו וכל מיני צרעת העור והנתק הם באים מטעות הטבע, ר"ל כאשר יקולקל ד"מ סיבוב הדם ותקופתו הראויה ע"פ חוקי הטבע בכל האיברים, או כאשר יסתמו מהעדר הרחיצ' והנקיה נקבי העור, ויסכרו מעיינות הזעה אשר לא תוכל עוד לצאת החוצה אז יעכר הדם ויולדו שחין אבעבועות או שאר מיני צרעת בעור האדם או בראשו, וצרעת הבגדים והבתים היא כנגד הטבע, ר"ל יוצאת חוץ לגדר הטבע, (כאשר יורה על זה מאה"כ "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", ר"ל שדבר זה הוא רק עונש נסיי בארץ ישראל ולא בשאר הארצות ועיין מזה רמב"ם סוף ה' טומאת צרעת,) וכמו כן יש גם בהנהגת האדם בבחינת מזונתו ד' מדרגות, כי יש מסתפק רק במאכל ובמשת' ההכרחי, ויש שיחפוץ כבר במותרות, במטעמי' ומעדנים אשר יטעמו לחכו, ויש שיתע' בעבור זה לאכול גם שאר מאכלים, האסורים מפאת התורה, אבל אינם מתנגדים לטבע האדם ויש אשר בחלותו ישתגע לאכול כפראים במדבר גם מה שמתנגד לטבע האנושי כפחם ועפר ובשר חי ודומיהם.
וכן הוא גם בבחינת הנהגת האדם המוסרית בכלל, כי נטית לבו ותאותו הטבעית אל הצרכים ההכרחיים יביאוהו אל בקשת המותרות, והמותרות אל השחתת דרכו וקלקול מדותיו, ולמען הצדיק מעשיו הרעים האלה יבוא בסוף, גם לשבש דעתו ולעות משפט שכלו לקרוא לרע טוב ולטוב רע,. [וכעין זה כתב גם החכם דאקטאר יענוש בספרו קולטור= געשיכטע דער מענשהייט, חלק ג' כי מדרך בני אדם להיות תחלה במעמד הטבעי, ולא יסתפקו במלאות רק צרכיהם ההכרחיים, וכאשר יוסיפו דעת וירבו לשבת יחדיו בחבר אנושית יעשו מדינים, ואז ישתדלו להטיב מעמדם הטבעי, ולהנעים חייהם על ידי התענגם גם בתענוגים מותרים, והנאות בלתי הכרחיות לקיום גופם אשר ימציאו איש לרעהו בשבתם יחד, אבל בכל זאת ישארו עוד בדרך הממוצע ובגדר השיווי והראות אפם ברבות הימים יפרצו אח"כ גם גדר השיווי ויצאו בבקשת המותרות חוץ לגבול הראוי עד שישחיתו ע"י זה דרכם עלי ארץ, וכאשר תרבה רעתם ויורגלו במעשיהם המתועבים ישתדלו אחר כך גם להכחיש חוקי המוסר והמישרים ולעקל משפט שכלם בבחינת הרע' והטוב המוסרי, עד שיתברכו בלבבם לאמר, כי כל זה לא יחשב להם לעון ומרי, כ"א בצדק ובמשפט יוכלו ללכת אחרי שרירות לבם הרע, ומעמד מוסרי זה קרא בשם, "מאראלישע זאפיסטיק", ר"ל עוות משפט שכל האדם לאמר לרע טוב, (כמו שאמרו חז"ל "הרשעים מושכים שכלם אחר מדתם") וקורות העמים הקדמונים היונים והרומיים וקצת יושבי הארצות גם בזמנינו אלה לעד על זה-] וכאשר נסתכל עוד בהם נמצאם על ארבע מדרגות. האחד והיא הנדות והקרי הנכללות במאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' היא מהכרחיות הטבע. והשניה אליה אשר היא ממינה והיא טומאת הזבות בכלל היא ממותר הטבע. אמנם השלישית שהיא כל מיני הצרעת והנתק היא מטעות הטבע ושבושו. והרביעית שהוא שני מינים צרעת הבגד והבית הוא כנגד הטבע ללמד שהראשונה היא התחלת כלן וסבתן. המשל הכרחיות המאכל יביא אל החטא במותרות ממנו והחטא ביתרון ממנו יביא לידי החטא בשבוש ובאיסור בו מפאת התורה עם שאינו חוץ מהטבע האנושי'. אמנם השבוש בזה יביאהו לחטוא בדברים זרים ומכוערים יוצאים מהטבע האנושי כאכילת הפחם והעפר ובשר חי וכיוצא מהדברים היוצאים מההקש האנושיי ונכנסים אל גדר הבהמיות. והקש הזה בחטא האדם אשר יחטא בדברים התוריים אם מהמעשים והדעות כייצר לבו מטבעו אל ההכרחיי מהדברים יביאהו אל היתרונות ומהיתרון אל הקלקול אם במעשים מכוערים ואם בדעות משובשות כמו שיבא זכרונם על סדר הנגעים. וזהו מה שרצינו אליו לביאור הקודם ממשפטינו:
וכן הוא גם בבחינת הנהגת האדם המוסרית בכלל, כי נטית לבו ותאותו הטבעית אל הצרכים ההכרחיים יביאוהו אל בקשת המותרות, והמותרות אל השחתת דרכו וקלקול מדותיו, ולמען הצדיק מעשיו הרעים האלה יבוא בסוף, גם לשבש דעתו ולעות משפט שכלו לקרוא לרע טוב ולטוב רע,. [וכעין זה כתב גם החכם דאקטאר יענוש בספרו קולטור= געשיכטע דער מענשהייט, חלק ג' כי מדרך בני אדם להיות תחלה במעמד הטבעי, ולא יסתפקו במלאות רק צרכיהם ההכרחיים, וכאשר יוסיפו דעת וירבו לשבת יחדיו בחבר אנושית יעשו מדינים, ואז ישתדלו להטיב מעמדם הטבעי, ולהנעים חייהם על ידי התענגם גם בתענוגים מותרים, והנאות בלתי הכרחיות לקיום גופם אשר ימציאו איש לרעהו בשבתם יחד, אבל בכל זאת ישארו עוד בדרך הממוצע ובגדר השיווי והראות אפם ברבות הימים יפרצו אח"כ גם גדר השיווי ויצאו בבקשת המותרות חוץ לגבול הראוי עד שישחיתו ע"י זה דרכם עלי ארץ, וכאשר תרבה רעתם ויורגלו במעשיהם המתועבים ישתדלו אחר כך גם להכחיש חוקי המוסר והמישרים ולעקל משפט שכלם בבחינת הרע' והטוב המוסרי, עד שיתברכו בלבבם לאמר, כי כל זה לא יחשב להם לעון ומרי, כ"א בצדק ובמשפט יוכלו ללכת אחרי שרירות לבם הרע, ומעמד מוסרי זה קרא בשם, "מאראלישע זאפיסטיק", ר"ל עוות משפט שכל האדם לאמר לרע טוב, (כמו שאמרו חז"ל "הרשעים מושכים שכלם אחר מדתם") וקורות העמים הקדמונים היונים והרומיים וקצת יושבי הארצות גם בזמנינו אלה לעד על זה-] וכאשר נסתכל עוד בהם נמצאם על ארבע מדרגות. האחד והיא הנדות והקרי הנכללות במאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' היא מהכרחיות הטבע. והשניה אליה אשר היא ממינה והיא טומאת הזבות בכלל היא ממותר הטבע. אמנם השלישית שהיא כל מיני הצרעת והנתק היא מטעות הטבע ושבושו. והרביעית שהוא שני מינים צרעת הבגד והבית הוא כנגד הטבע ללמד שהראשונה היא התחלת כלן וסבתן. המשל הכרחיות המאכל יביא אל החטא במותרות ממנו והחטא ביתרון ממנו יביא לידי החטא בשבוש ובאיסור בו מפאת התורה עם שאינו חוץ מהטבע האנושי'. אמנם השבוש בזה יביאהו לחטוא בדברים זרים ומכוערים יוצאים מהטבע האנושי כאכילת הפחם והעפר ובשר חי וכיוצא מהדברים היוצאים מההקש האנושיי ונכנסים אל גדר הבהמיות. והקש הזה בחטא האדם אשר יחטא בדברים התוריים אם מהמעשים והדעות כייצר לבו מטבעו אל ההכרחיי מהדברים יביאהו אל היתרונות ומהיתרון אל הקלקול אם במעשים מכוערים ואם בדעות משובשות כמו שיבא זכרונם על סדר הנגעים. וזהו מה שרצינו אליו לביאור הקודם ממשפטינו:
עקידת יצחק
*כמו וכו' ר"ל כי כמו שנצטוה משה לאמר ולגלות עבודת הפרה וכל משפטיה באזני כל העם כן יוכל גם הנבון והמשכיל אשר חננו ה' דעה ובינה להשיג מענין הפרה הזאת גם איזה מושכלים אמיתיים הכרחיים, אשר ידיעתם תועיל מאוד לאדם להשגת הצלחתו המוסרית, ויען כי לקחה גם אזנו שמץ מנהם, ע"כ לא יחפוץ הרב ז"ל להסתירו ולהעלימו, כי אם יגידנו פה באזני כל, כמו שמעשה העבודה הזאת ומשפטיה הוא אשר צוה ה' לאמר אותם ולפרסמם ולקיימם כפי מעשיהם כן במה שהוא חוקה רצוני חקוק וציור הדברים המושכלים והעומדים ממנה ההכרחיים להצלחת האדם לא היה מאתו להסתיר אותו ולהעלימו מבעלי השכל והאנשים אשר חננם האלהים רוח חכמה ובינה רוח דעת ויראת ה' אשר מדבריהם לקחה אזנינו שמץ דבר כמו שכתבנו ראשונה: ויקחו אליך כבר אמרו אליך אמ מגלה טעם פרה כו' (במ"ר פ' י"ט). כלומר ואל רעך עמך. ולבלתי משתכלים הכל חקה: פרה אדומה כבר כתבנו שהפרה מצד עצמה היא טהורה וישרה אמנם מצד מה שקרה לה מרוע העוסקים עמה מטמאה. והוא מה שהורה אותו יפה בתחלת דבריו באומרו פרה אדומה שמצד מה שהיא פרה סתם אינה צריכה דבר מהמעשים הנמשכים אמנם מצד מה שקרה לה להיות אדומה נצטוו להעשות בה וכן הוא באמת הנפש מתחלתה היא נשמה טהורה וזכה אינה צריכה תקונים. אמנם למה שקרה לה להיות אדומה שנתאדמה כתולע בחטאי השכנות ועונותיו צריכה כל התקוני' הללו. ומיסודו של ר' משה הדרשן שאמר כמו שהם פרקו נזמי הזהב לעשות העגל כך עכשיו יקחו משלהם (הובא ברש"י) למדנו ענין נכבד לפי דרכנו. והוא כי כמו שמתחזק האדם למלאת תאות יצרו ולהדאיב לבו ונפשו ואף כי יתן את כל הון ביתו כן חוייב להשתדל בכל נפשו ובכל מאודו על תקונה וחזרתה לזכותה ולבניותה. *וכבר בארנו וכו' כוונתו כי אחרי שאמר כבר למעלה שהפרה האדומ' אם העגל היא כינוי ורמז אל תכונת הנפש הרעה אשר היא מקור כל המחשבות והפעולות הרעות, יבאר עתה הטעם והסיבה לזה, באמרו כי מראה האודם (הנולד באדם מתגבורת הדם וחומו הטבעיי שהם מקור כל התאוות הגופניות והעבירות) כינוי אל החטא, כמו שהלובן (שהוא הפך האודם במראה פני האדם, כי מסובב הוא רק מהתמעטות דמו והתקררותו) הוא כינוי אל נקיות המידות והיישרת המעשים, וע"כ תקרא גם התכונה הנפשית הרעה דרך משל ורמז בשם פרה אדומה אשר לא עלה עליה עול התורה ויראה, לתת מתג ורסן לתאותיה הגופניות, וע"כ היו גם מעשי הפרה הזאת רק ע"י אלעזר סגן הכהנים, לרמוז כי התכונה הרעה הזאת לא תתוקן כי אם מ"י פעולת השכל האנושי בהיותו כהן לאל עליון, שומר כל חקיו ופקדיו לעשותם, ומושל בכל שאר כחות ונטיות הנפש, והוצאת הפרה הזאת אל מחוץ לשלש מחנות, רומזת כי ברצות האדם לתקן נפשו ולהיישיר דרכו, צריכה התכונה הרעה הזאת להיות מוצאת מחוץ לג' נפשות האדם אשר בשם נפש רוח ונשמה תקראינה, כמו שלקיחת הכהן מדמה להזות בו שבע פעמים לפני ה' תרמוז, כי רק בחלק קטן מאוד מתאותן הגופנית הורשה לאדם להשתמש לצורך גופו מקיום מינו, ר"ל לאכול ולשתות ולהנות משאר הנאות הגוף רק די מחסורו ההכרחיי לבריאות גופו, כי רק זה ירצה לפני ה', אבל את היותר יחרים, יען כי לא לרצון יהיה לפניו, אשר ע"ז תרמוז גם שריפת הפרה כלה עם כל חלקיה, וע"כ פרט הכ' ואמר "ושרף וכו' את עורה, ואת בשרה ואת דמה" וכו' לרמוז כי שלשה אלה ג' חלקי הגוף, אשר האחד מהם יותר פנימי מרעהו רומזים על ג' חלקי וכוחות הנפש הנקראות בשם הנפש, הצומחת, החיונית, והמשכלת אשר מושבם בג' איברים מיוחדים בגוף, כי הצומחת תשכון בכבד, החיונית בלב, והמשכלת במוח, אשר גם פעולת כל אחד מהם יותר צפונה ונסתרת מפעולת השני, כי פעולת הנפש הצומחת הלא הן האכילה והשתיה, הגידול וההולדה, נראות וגלויות לעיני כל כעור האדם היותר חיצוני הנראה לכל. ופעולות הנפש החיונית שהן, ההרגשה, והתפעליות הקנאה והכעס, חמדת הכבוד והנצוח האהבה והשנאה, הרצון בדבר או המיאוס בו, ודומיהם, הן צפונות וטמונות רק במצפון הלב, ורק לפעמים תראינה גם על פני חוץ. ע"י פעולות ומעשים חיצוניים ודומות בעבור זה אל הבשר שהוא יותר פנימי ומכוסה תמיד בעור, ופעולות הנפש המשכלת שהן לחשוב מחשבות ורעיונים שונים, לדמות ולצייר דמיונים וציורים שונים, הן נסתרות ונעלמות מעיני כל, כי מי הוא זה מבני אדם אשר יראה ללבב לדעת את אשר יחשוב וישכיל, וכן אמרו חז"ל "אין אדם יודע מטמוניות של חבירו," א"כ דומות הן אל הדם הטמון, והנחבא בגידים ועורקים הצפונים בבשר האדם, ושריפת כל אלה בפרה האדומה רומזת, כי מחויבים אנו תמיד לבער הרע מכל ג' נפשותינו אלה, ריבוי המאכל והמשקה ושאר הנאות הגוף, מהנפש הצומחת, הכעס והחמדה ושאר התפעליות רעות, מנפש החיונית, הדעות הנפסדות והכוזבות, מנפש המשכלת, ועל שלש אלה ענינים רמז יחזקאל ג"כ באמרו "הנה נפשי לא מטומאה" שפירשו חז"ל "לא הרהרתי ביום לבוא לידי טומאה בלילה" מאמר הכולל הרחקת ההרהור הרע שהוא מחשבה זרה שאיננה טהורה, מנפש המשכלת, והעדר הטומאה בלילה שהוא מניעת התפעליות אשר לא טהורה הוא, ופעולת כח המישוש הרעה מנפש החיונית, ומאמר "נבילה וטריפה לא אכלתי" וכו' כולל הרחקת אכילת האיסור ושמירת טהרת נפש הצומחת. וכבר ביארנו שהפרה היא ראוייה לכפר על מעשה העגל כי היא אמו באמת ולא לחנם אמר אין לך פקידה שאין בה ממעשה העגל (סנהדרין ק"ב.) אלא לפי שמעשה העגל הוא הפועל המגונה הנולד מהמחשבה האדומה ותמימה ואז"ל תמימה באדמימות (ספרי) והיא כנוי לתגבורת העברה וענין האודם והלובן בחטא ובכפרה ממנו כבר נכתב בעבודת יום הכפורים שער ס"ג אשר אין בה מום כלומר אין בה מאום שיוציא אותה מאדמימותה. אשר לא עלה עליה עול זהו מה שמביא אותה אל השיעור ההוא מהאדמימות כי לא עלה עליה עול תורה והשכל ולכן צריכה התקונים שיזכור. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן שמצותה בסגן (ספרי) והוא השכל האינושי שבתחלתו הוא סגן עד יעזר מהאל להוציא שלימותו אל הפועל ויזכה להיות כהן לאל עליון והוא יוציא אותה פרה שנתאדמה חוץ לשלש מחנות וכו' ירמוז אל ההכנעה והרחקת האודם ההוא מכל שלש חלקי העולם הנקראות ג' נפשות כמו שאמרנו ושחט אותה לפניו על דרך שאמר הגבר היקם על מזבח של תשובה וגבי חלל בקרבי (תהילים ק״ט:כ״ב) כמו שאמרנו. ועל זה הדרך אחז"ל סרס הזכר והרג הנקבה (ב"ב ע"ד:) כמו שנתבאר זה אצל איסור המאכלות שער ס'. ולקח אלעזר מדמה וגו' שהותר לאלעזר זה לקחת מדמה ולהזות לפני ה' לומר כי יספיק מה שישתמש בה מתמציתה לקחת מעט צרי לשמור הבריאות ומעט דבש ללקיחת תענוג להיות דשן ורענן לשרת לכני ה' ואת היותר יחרים. ואמר כי המורגל בספוק יספיקהו זה להזות שבע פעמים לא כן הרשעים כי תחסר בטנם אף כי יגיח ירדן אל פיהו. ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת בשרה ואת דמה על פקשה ישרוף הוא מה שאמרנו היותר יחרים ואין בכלל אלא מה שפרט. ועור ובשר ודם כנוי אל חלקי הנפש כי העור הוא החצוני והבשר נתן בתוכו והדם הוא בפנימיות הבשר וכן הנפש הצומחת הוא הנושא הראשון אשר בו תנשא הנפש החיונית והנפש החיונית היא אשר תנשא עליו הנפש הדברית וזה דומה לזה ודאי. ושלשה ראשי אלו המחנות הם הכבד והלב והמוח. ואמר שיעביר התאיות המותריות הנמשכו' מהנפש הצומחת אחר המאכל והמשקה והמשגל המותריי' ובכלל כל מה שיחטא האדם בחוש המשוש וגם מהקנאה והשררה והנצוח והחמדה הנמשכים מהנפש החיונית הרגזנית וגם שיגרש מהחלק השכלי כל דעת כוזב וכל סברא נפסדת וכל אלו הענינים יהיו דומים בעיניו ושוים אל הרחקה הפרש ושרפתו כי לסוף אין יתרון לזה על זה. ועל שלשה ענינים אלו אמר הנביא הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי ולא בא בפי בשר פגול (יחזקאל ד׳:י״ד) כמו שדרשו חכמינו ז"ל (חולין ל"ז:). ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת וגו'. *יאמר שיקח הקצות וכו', ר"ל יען כי ברצות האדם להיישיר דרכו, צריך הוא ללכת רק בדרך הממוצע, ולעזוב קצה היתרון והפחות בכל מעשיו, (עיין ביאורי למעלה שער ע"ב) גם צריך להשמר תמיד מתגבורת התאוה הגופנית, ע"כ לרמוז גם על כל זה אמר ה"כ פה "ולקח הכהן עץ ארז," שהוא בעבור היותו הגבוה שבאילנות, כינוי אל הגודל ואל קצה היתרון, ואזוב שהוא בעבור היותו השפל שבצמחים רמז וכינוי אל הקוטן ואל קצה הפחות, "והשליך אותם יחד אל תוך שריפת הפרה" אשר תרמוז על תגבורת התאוה החמרית כמ"ש למעלה, וכן ירמזו שלש פעולות הטהרה המצוות לכהן ב"פ "וכבס בגדיו וכו'" על תיקון הנפש בבחינה משולשת, כי כביסת הבגדים רומזת על חיוב הטבת המידות ותיקון נפש החיוני, ורחיצת הבשר על טהרת הנפש הצומחת, וביאתו אל המחנה על טהרת ותיקון נפש המשכלת, אשר נתפרדה תחילה ממחנה שכינה ע"י רוע מחשבותיה ופעולותיה, ועתה תשוב עוד לבוא שמה ולהתקרב אל האלהים, יאמר שיקח הקצוות מכל מיני המעשים שירמזום יפה בגודל הארז ובקוטן האזוב וגם שני התולעת אשר נתאדמה בו הפרה כמו שאמרנו וישליך אותה אל תוך שריפת הפרה הנזכרת וכמו שאמר במחום שלא יזכרו ולא יפקדו לעולם. וכבס בגדיו הכהן ורחץ בשרו במים ואחר יבא אל המחנה. אלו הן שלשה חלוקי כפרה שצריך אליהם לפי חלקיו שאמרנו. כבוס בגדים הוא תקון המדות אשר בכח החיוני. רחיצת הבשר הוא תקון הכח הממשש. ואחר יבא אל המחנה הוא תקון הנפש המשכלת שנתפרדה ונתגרשה ממחנה שכינה שהוא בית מושבה ואמר וטמא הכהן עד הערב כי בהערב שמשו של הגוף יטהר וכבר יצא מידי סגן ואלו היו השלמים משה ואהרן הכהן ע"ה שורפים דם הפרה על זה השיעור עד שלא ישאר בה מהכח הרגזני מותר כלל ודאי לא היו נופלין על חטאם במי מריבה כמו שיבא ענינו בשער הבא בע"ה. ולזה אולי נסמכו אלו הענינים להורות על גודל צרכה וסוד ענינה עם היות שריפת הפרה בתחלת שנה שנייה להיותם במדבר ומי מריבה בשנת הארבעים והוא דבר נכון: והשרף אותה וגו'. אמר כי כל אלו התקונים צריכין למזה מדמה ולמשתמש ממנה על הדרך שאמרנו. אמנם השורף אותה לגמרי יספיק לו בתרי מגו תלתא. והוא כבוס הבגדים ורחיצת הבשר במים ועם זה יטמא עד הערב וטהר כי לא גורש ממחנה שכינה כראשון: ואסף איש טהור את אפר הפרה יאמר כי איש טהור המחשבות נקי השכל הוא המשתמש במה שנשאר מן השריפה והוא בענינים הזמניים במדרגת האפר גם כי יניחנו מחוץ למחנה אבל לעדת ישראל בכלל נהיה למשמרת למי נדה כי מהקל יבאו אל החמור וממנו אל היותר חמור וזהו אומרו חטאת הוא. וזה האיש האוסף את אפר הפרה יספיק לו בשיכבם בגדיו וטמא עד הערב כי אינו טעון אף רחיצת הבשר. הרי שלש כתות. האחת טעון כבוס בגדים ורחיצת בשר וביאת אל המחנה. והשני כבוס ורחיצה. והשלישי כבוס לבד. *וזו היא הפרה וכו' ר"ל יען, כי האדם יוכל לחטוא על א' מג' אופנים אם בנפשו הצומחת בהמשכו יותר מהראוי אחר ריבוי המאכל והמשקה ושאר הנאות הגוף, או בנפשו החיונית, כאשר יתגברו התפעליותיו, עד שתפרוצנה גדר השיווי והראוי, ועי"ז יהיה בעל מידות רעות ויעשה פעולות אשר לא טובות הנה, או בנפשו המשכלת, כאשר יתעה ויסיר לבו מהאמונה האמיתית לזנות אחרי דעות זרות ונפסדות, ע"כ ימצאו ג"כ שלשה מיני חוטאים בבני אדם, כי קצתם רודפים אחרי תענוגי בשר לחטוא בנפשם הצומחת, ובקצתם רודפי הון ועושר וכבוד מדומה ונופלים בעבור זה, ברשת הקנאה והחמדה לחמוד רכוש זרים ולקנא בם, או בפח הכעס והשנאה, כי יכעסו על כל זולתם המקלים בכבודם וישנאו אותם, ויחטאו עי"ז בנפשם החיונית והמרגשת, וקצתם תועים אחר מחשבות הבל ודעות נפסדות, וחוטאים עי"ז בנפשם המשכלת, וע"כ אחרי ששריפת הפרה רומזת על תיקון ג' נפשות אלה, והטבת מעשי ג' מחלקות בני אדם, אחז"ל "שהיו מחלקין אפרה לשלשה חלקים," חלק אחד נותן בהר המשחה לצורך הכהנים הגדולים שהם בעלי החכמה והמדע, הנוחים יותר לנפול ברשת הדעות הנפסדות, וחלק אחד נותן בחיל למשמרת לכל בני ישראל אשר גם ההמון בתוכם, הנמשך לרוב אחר חלקו הבהמיי להמשך אחר תענוגי נפשו הצומחת, ואחד מתחלק לכל המשמרות שמסתפקים ממנו בני העיירות, אשר הם כבינונים העומדים בתוך בין ההמון ובין אנשי השכל והדעת, וחוטאים לרוב רק ע"י התגברות התפעליות נפשם החיונית, ועי"ז מבאר והולך גם שאר הפרשה כולה באופן שתלמד אותנו האופן והדרך איך ניטיב וניישר דרכינו, וע"כ קבעוה גם חז"ל לקרותה בכל שנה בין פורים לפסח, שהוא אחר הגאולה שהיתה בימי מרדכי ואסתר, ולפני הגאולה שהיתה בניסן, ותהיה לעתיד ג"כ בניסן, כמו שאחז"ל "בניסן נגאלו, ובניסן עתידים להגאל" להורות בזה כי ברצות ישראל להיות ראוים להגאל צריכים תחילה לשוב אל ה', ואף שהתשובה הזאת לא תהיה עוד שלימה כראוי תסבב להם בכל זאת הגאולה ע"ד מה שאחז"ל "גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה," ומהתשובה הבלתי השלימה הזאת והגאולה המחוברת עמה" תסובב אח"כ גם התשובה היותר שלימה כמו שאחז"ל "גדולה תשובה שסמוכה לגאולה" [באופן שיבוארו ב' מאמרים אלה הנראים בהשקפה ראשונה כמתנגדים זה לזה] וכמו שכ' החוקר "שמהפעולות הבלתי שלימות ימצא הקנין, וממנו הפעולות השלימות", ר"ל שאם ירגיל האדם עצמו תחילה לעשות פעולות טובות אף שאינן עוד שלימות כראוי, ד"מ שיתן פעמים רבות צדקה לעניים ואביונים לא בעבור אהבתו הטוב והישר, כי אם רק שיכבדוהו בני אדם, בכל זאת יקנה בזה לעצמו הקנין הטוב לתת מהונו לאחרים, אשר יסובב אותו אח"כ להיטיב ולתמוך יד אחיו האביון גם במסתרים במקום אשר לא יראהו איש ולא תשורנו עין אדם, רק בעבור אהבתו הצדק והמישרים וחפצו למלאות רצון בוראו, באופן שמהקנין הזה יסובב הפעולות השלומות, [כמו שאמרו גם חז"ל כעין זה "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (ועיין מזה גם ביאורי לשער מ"ז)] כן תסבב גם תשובתם שהיא בראשונה עוד בלתי שלימה, שיגאלו בזכותה, ויוכלו, לשוב אח"כ אל ה' בתשובה יותר שלימה. וזו היא הפרה נפלאה בזה הענין ואין ספק כי כמו שחטאי האדם יתחלקו אל שלש החלקי התחלותיו כמו שאמרנו כן כלל האנשי' יתחלקו אליהם קצתם רודפים אחר התשוקות הגופיות אשר מצד הנפש הצומחת וקצתם אחרי הקניני' הדמיוניים אשר מהכח המתעורר ומקצתם שטועין אחרי הדעות המשובשות אשר בנפש הדברית. ולפי שלכלם יועיל זה הסדר הנכון אמרו חז"ל והניח מחוץ למחנה והיתה לעדת בני ישראל למשמרת לשלשה חלקים היו מחלקין אותה חלק אחד נותן בהר המשחה ואחד נותן בחיל ואחד מתחלק לכל המשמרות (מסכת פרה פ"ג.) וזה של משמרות היתה חוץ לעזרה שמסתפקין ממנו בני העיירות וזה שבהר המשחה כהנים גדולים מקדשין לפרות אחרות וזה שבחיל נותן למשמרת מגזרת הכתוב שנא' והיתה לעדת בני ישראל למשמרת וגו'. ובני העיירות הם החלק הבינוני כמו שהעיר אמצעית בין הכרך והכפר. והכהנים הגדולים הוא החלק השכלי המשובח. אמנם לעומת הכח הבהמי אמר שהיא למשמרת שלא יכשלו בו בשום פנים ועם זה כבר תהיה לבני ישראל ולגר הגר בתוכם לחוקת עולם כי לחלק המשתרר באדם ולשכיניו הגרי' עמו לכל יהיה חוקו מועיל מאד בכל מקום ובכל זמן. ושוב עוד וראה כי כל חלקי פרשה זו מסכימים זה עם זה לכל מה שאמרנו במה שהזכיר מכאן ולהבא ג' פעמים חיוב הטהרה בנגיעה של מת. האחד הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים הוא יתחטא בו וגו'. והוא החטא הכולל לכל ממין התאוות הבשריות כי התקון הוא שיתחטא בו ביום השלישי ירצה בשנות הבחרות ביום השלישי בהיותו בן שלשים ובשביעי שהוא סימן לאחרי' ימיו יוכל ליטהר ואם לא יתחטא ביום השלישי בה ימות. והשני כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא וגו'. כי נגע בדברים מכוערים מרוע התכונה וקלקול המעשים הממיתים את הנפש שאם לא יתחטא את משכן ה' טמא כי הכח החיוני הזה הוא הנושא הקרוב אל הכח השכלי ודאי. ולזה אמר בזה ונכרתה הנפש ההיא מה שלא אמר בראשון. ועל הכח המתעורר ההוא אמר טמא הוא ואמר עוד טומאתו בו למה שתמשך ממנו טומאה לכח הדברי אשר יזכירנה עוד. ואמר זאת התורה אדם כי ימות באהל כי הטומאות הנזכרות הם מהדברים אשר תחת האהל והם גוף האדם. אמנם עדיין יש השלישית והיא הבאה מהדברים המחשביים ועל זה אמר וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר כמו שיחטא בדעתו בגזור היות עניני בני האדם כהפקר על פני השדה מהם צדיקים וטובים היו חללי חרב כמו שאמרו על אלישע אחר לישנא דגברא רבא דגריר ליה ד"א חזא ואתפקר. או כי האי מעשה שאמר לו אביו עלה לבירה וכו' (חולין קמ"ב). או שחשב במה שאין חרצובות במות הרשע או שנסתכל בעצבות האדם אחרי מיתתו ומהרהר ומפקפק למה נברא אחר שסופו רמה ורקב אשר בהרהורים אלו ודומיהם תפסד הנפש ההיא המחשביית ולהיות סכנת טומאה זו חמורה חזר לומר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וגו' ונתן עליו מים חיים אל כלי ואין מים אלא תורה (תענית ז'.) שהיא רפואת חיים לכל תחלואי הנפש כאשר הכלי הוא מחזיק וכמו שאמר אלמלי דרשיה אחר להאי קרא כדדרשיה רב יעקב בר אחתיה לא חטא למען ייטב לך לעולם וכו' (חולין קמ"ב.). ואחר שגמר סדר הטהרה אמר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וגו' ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל הוא קהל ה' באמת ואמר כי את מקדש ה' טמא הוא מקדש בית עולמים טמא הוא אבל לא אמר עוד טומאתו בו כי אין עוד טומאה עליה. וחזר ואמר בכאן ומזה מי הנדה כי למה שכבר חטא במה שצריך הזאה טעון כבוס בגדים. אמנם הנוגע לבד אינו צריך כי אם שיטמא עד הערב שמשו כי בדבר הזה כלם שוים. ובאומרו כל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא וגו'. כלל בסוף השלשה חלקים הנזכרים כי הדבר אשר יגע בו הטמא הוא דבר זולתו והנפש הנוגעת בזה הדבר הזולת הוא חלק שלישי בענין כך עלה במחשבה באלו הענינים וראיתי לכותבן מהם ברמז בזכר ונראין דברי אמת וצודקין יחדיו להורות על עניני הפרה הזאת ותועלתה הנפלא בתקון נפשותינו והתמדת בריאותה ורפואתה כשתחלה אשר עם זה יגיע תועלתה בכל אדם ובכל זמן כמו שאמרנו בשאר הענינים התוריים אשר לזה הוקבעה פרשה זו אחת בשנה לקרות אותה בכל קהלות ישראל ובכל מקומות מושבותם לקרות אותה בספר בפני עצמו בין פורים לר"ח ניסן כדי שתבא פרה וזכרון התשובה ותכפר בין שתי גאולות גאולת פורים שהיתה בימי מרדכי ואסתר וגאולת ניסן ממצרים והמחווה לעתיד כמו שאמרו בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל (ר"ה י"א.) וכן אמרו (בירושלמי מגילה פ"ג) רבה בשם רבי חייא בר אסי אמר אין מפסיקין בין פורים להחדש *וסימן פרשיות וכו' ר"ל כמו שאחז"ל (פסחים קי"ז ע"ב) לענין ארבע כוסות, שבין כוס ראשון לשני ובין שני לשלישי, יכולים להפסיק ולשתות כוס יין אחר שאינו מן המנין, אבל בין כוס ג' לרביעי אין רשאים להפסיק, כן מפסיקים לפעמים גם כן בד' פרשיות בין פרשת שקלים שהיא ראשונה לשניה שהיא פרשת זכור, ובין שניה לשלישית שהוא פרשת פרה, אבל בינה לפרשת החודש שהיא רביעית, אין מפסיקין לעולם. וסימן פרשיות הללו בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה. ובדין הוא שהיה ראוי לקדום פרשת החדש לפרה אדומה שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ובשני בו נשרפה הפרה ולמה הקדימוה אלא מפני שהיא טהרתן של ישראל. הנה שביארו שתקנו פרשה זו לדורות לזכר טהרתן של ישראל. ואע"פ שאין לנו אפר הפרה ולא הזאות מי הנדה בפעל מ"מ רצו שתקדם הפרה להחדש כדי שיהיה זכר להזאות שלישי ושביעי הנוהגין בה קודם שיעלו לרגל שאם יאחרו אותם לפרשת החדש לא יספיק הזמן. ומה שאמרו מסמיכות פורים לפרה וסמיכות פרה לחדש (שם) יראה שכוונו ממש למה שאמרו גדולה תשובה שהיא מקרבת את הגאולה (יומא פ"ו:) דכתיב שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וגו' (ישעיהו נ״ו:א׳) רבי אלעזר אומר גדולה תשובה שהיא סמוכה לגאולה דכתיב ובא לציון גואל ולשבי פשע וגו' (שם נ"ט) שהרי שריפת הפרה סימן התשובה ונקיון החטא ופורים והחדש סימן אל הגאולה כמו שאמרנו. והכוונה כי האחד כוון אל התחלת התשובה הממצאה התחלת הגאולה. והשני אל התשובה השלימה אשר תמצא אחר הגאולה. ועל הדרך שכתב החוקר שמהפעולות הבלתי שלימות ימצא הקנין וממנו הפעולות השלימות כאשר כתבנו אצל נעשה ונשמע שער מ"ז. אמנם ביאור אלו המאמרים על נכון ועל הכוונה שאמרנו יבא פרשת התשובה שער ק' בע"ה. וזה הכל על הטהרה היוצאת מהלב והמחוייבת מהעיונים הללו עד יבא לו משפט הגאולה ויזרוק עלינו מים טהורים ואת רוחו יתן בקרבנו להאיר אורנו ולהזריח שמשנו כאומרם ז"ל (ילקוט ישעי') והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון (זכריה י״ד:ו׳) דברים המכוסי' בעולם הזה עתידין להיות צפויין לעולם הבא כהדין סמיא דכתיב והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים (ישעיהו מ״ב:ט״ז) מבטיח להודיע הדרכים למי שלא ידעם כלל ולישר אותם ההולכים בנתיבות עקלקלות אשר לא ידעו אותם היטב והראשון הוא השלמת הסכלות ההעדרי וקנינו. והשני הישרות הסכלות הקניני ותקונו. ועל הראשון אמר אשים מחשך לפניהם לאור ועל השני ומעקשים למישור והענינים מבוארים מעצמם ואמרו חז"ל אעשם ולא אעזבם לא נאמר אלא עשיתים ולא עזבתים שכבר עשיתים לר' עקיבא וחביריו (ילקוט שם) ודי בזה למה שרצינו בזה החלק ובכל זאת לא אמרתי אחכמה חלילה לי כי ידעתי כי היא רחוקה ממני אמנם הדרשה תדרש ואם נזכה לכוין בקצת דברים הרי טוב ואם אין מה שיאמר בהישרתנו והשלמת נפשנו היא חקת התורה אשר צוה ה' לאמר: ///