תהילים קיא:ו מחשבת ישראל: אורות, עקידת יצחק, לנבוכי התקופה ודרכה של תורה

כֹּ֣חַ מַ֭עֲשָׂיו הִגִּ֣יד לְעַמּ֑וֹ לָתֵ֥ת לָ֝הֶ֗ם נַחֲלַ֥ת גּוֹיִֽם׃

אורות

ישראל מספרים תהלת ד', כח גבורה העליונה, במלא תפארת מעשיו בכל מקומות ממשלתו, מעולם ועד העולם, (נחמיה ט ה): "ומרומם על כל ברכה ותהלה", זהו גורל ישראל. ישראל מכיר הוא את כח מעשי ד', ישראל מכיר ומעיד עדות אל גבור יוצר כל לבדו, (ישעיהו מג יב): "ואתם עדי נאם ד' ואני אל". מלא הוא ישראל מאור הגבורה והתפארת העליונה, שהכרתן מלאה חיי חכמת עולמים, חיי חסד ואהבת כל הבריות, חיי פאר מקדושים. ישראל עומד הוא בקרן אורה זו ברוחו, בחיי כל נשמה בפרטיות ובחיי האומה כולה, בבנינה, בדורותיה, בשאיפת שיגוב פאר זיו הדר כוננניות מלכותה, בהיכל קדש מקדשה, בלהט אש חיי נעוריה, (תהלים קמד יב): "אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם, בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל", וחפץ רכושה ועשרה (תהלים קמד): "מזוינו מלאים מפיקים מזן אל זן, צאננו מאליפות מרובבות בחוצותינו, אלופינו מסובלים, אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו, אשרי העם שככה לו, אשרי העם שד' אלהיו". והעם אשר ד' אלהיו יודע לספר כח מעשי ד', יודע לספר, שאלהי ישראל אלוה עולם הוא, בורא שמים וארץ ושהכל ברא לכבודו, וכבודו כבוד כל עולמים, חיי כל עולמים, וחקר כבודו כבוד. וידיעתו זאת היא תכונת רוחו, מורשת אבותיו והכרתו הפנימית, חודרת בו בכל לב ובכל נשמה, אחוזה, קשורה ודבוקה, בנעימת אמונתו, אמונת אומן, בבירור תולדתו, בנצחונותיו על כל, בסגולת קיומו ועמדתו נגד צריו הרבים, אשר המה כשלו ונפלו והוא קם והתעודד. ויותר מכל חרותה ידיעת קדש עולמי עולמים זו בנשמתו הפנימית, בתביעת רוחו, בזהר שירתו, בהתגלמות חייו, מותאמת לאֹפי מוסרו, לתכנית מדיניותו, והיא יסוד כל שאיפותיו. והאמת העליונה הזאת היא מקוממת את כל היקום, כל יציר נברא ממנה חי, הכל מכחה ישתלם, כל הנופלים יקומו על ידה, כל עשוקי כח, כל רצוצי משפט ישובו וינהרו מזיוה, כל טבועי שאול בחילה יעלו ויעמדו במרחב, כל זהומי כל תמונה סוררה, כל החשוכים על ידי כל סכלות וכל תעוב, - על-ידי אור עולמי אין קץ זה יביטו וינהרו. אור ישראל זורח והולך ואור, מפעם בקרב נשמתו את הלמות גאולתו. (תהילים קי״א:ו׳-ז׳): "כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גוים. מעשי ידיו אמת ומשפט, נאמנים כל פקודיו סמוכים לעד לעולם, עשוים באמת וישר, פדות שלח לעמו, צוה לעולם בריתו, קדוש ונורא שמו". וגבורת אלהי עולם אלהי ישראל, אדון כל העולמים, מתברכת ומתגברת בתועפות הופעותיה ברוממות קרנם של ישראל, ביסוד האומה היא זורחת ומופיעה, בתאות גאולתה היא חיה ומתעוררת, - האל, הבורא היוצר, הקורא כל יש מאין, הנוטה צפון על תהו[1], (תהילים צ׳:א׳-ב׳ה ד): "אשר בידו מחקרי ארץ ותועפות הרים לו", (דברים לג כז): "מעונה אלהי קדם". (תהלים צ): "מעון אתה היית לנו בדור ודור, בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל, ומעולם עד עולם אתה אל". ותפארת אל זאת, כתר מלכות אלהים חיים, בישראל היא שרויה. אין עם ולשון בעולם שיוכל להגות ברוחו אמת חודרת תבל ומלאה זאת. עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר. עוררה גבורתך אל אלהים עליון. (תהלים פ ג): "לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו". הושיעה את עמך ופדה גוי ואלהיו, ופדה תפדה, כי גואל חזק אתה. (ירמיהו י ז): "כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך", (ירמיהו י ו): "מאין כמוך ד' גדול אתה וגדול שמך בגבורה". (תהלים פט): "מי כמוך חסין יה ואמונתך סביבותיך. אתה מושל בגאות הים, בשוא גליו אתה תשבחם. אתה דכית כחלל רהב, בזרע עזך פזרת אויביך. לך שמים אף לך ארץ, תבל ומלאה אתה יסדתם. צפון וימין אתה בראתם, תבור וחרמון בשמך ירננו". (תהלים פט יט): "כי לד' מגננו, לקדוש ישראל מלכנו", (תהלים צו ה): "כי כל אלהי העמים אלילים וד' שמים עשה".
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

והנה כנגד שני אלו הענינים דברו אלו החכמים כי רבי אלעזר המודעי אמנם אמר שאברהם אבינו היתה אצטגנינות העולם בשכלו ובדעתו ומפני היותו יודע ומסתכל בזה הסדור הנפלא נתרחק מהפקר שאר האנשים בעניניו ובמנהגיו והיה נרתע בעצמו מאימת מלכות הסבה הראשונה שתתעלה והולך בהצנע לכת בענוה וצניעות והיה פורש מדרכי העולם ונוהג בעצמו מדות אלהיות כמו שחוייב מעיון האצטגנינות ההוא על הדרך שאמרנו. ולזה כל מלכי מזרח ומערב היו נכספין אליו ומשכימין לפתחו והם האנשים הבני חורין המושלים ביצרם וכמו שאמרו חכמינו מאן מלכי רבנן (גיטין ס"ב.) אשר נגע בלבם התחלת מה מזה האצטגנינות כי על כן ייחסום למזרח ולמערב ולזה באים להשתתף עמו ולעמוד לפניו ללמוד ממנהגו ומיושר מעשיו כי ישרו בעיניהם והוא למוד נאה ומיוחס אל אלו האנשים הדורכים מהלך השלימות. אמנם ר' שמעון בן יוחאי אמר כי לא היה לבד נאה מקיים במעשיו ותועלתו מוגעת לאלו האנשים המכונים במלכים אבל שהיה גם כן נאה דורש ומכריז ומפרסם האצטגנינות ההוא אשר בלבו לכל בני עולם ובאזני האנשים ההמוניים יחד כסיל ובער כדי ללמדם ולהישירם. בטענותיו החזקות ולהודיע לבני אדם מה שעלה בעיונו כמה שאמר הרב המורה פרק י"ג חלק ב'. והעיון הזה המפורסם על פי דבורו היא היא המרגלית שהיתה תלויה בצוארו ועל דרך שאמר החכם. כי לוית חן הם לראשך וכי' (משלי א׳:ט׳) ודאי ההסתכלות בה יסיר כל נגע וכל מכה אשר יהיו בנפש החולים מחוסר האמונה במציאתו יתב'. וכשנפטר אברהם וחדל ההסתכלות ההוא מצוארו נטלה הקב"ה ותלאה בגלגל חמה כלומר שנשאר העיון הזה בעצמו לכל בעל שכל שיקחהו מהמקום עצמו אשר לוקח משם: כי גלגל חמה נאמר בכאן במקום השמים בכלל כמאמר החכם (קהלת) תחת השמש בכמה מקומות. גם שהוא היותר מפורסם מצבאות השמים. והכוונה כי אחר שנשתמש בה על ידי למודו של אברהם אבינו תלאה במקום שמצאה שם ומכאן ואילך כל הנשוך מנשיכת האפיקורוסות וראה אותו וחי. וכמו שאמר ז"ל (זהר ח"א י':) על וידעת היום והשבות אל לבבך כי יי' הוא האלהים (דברים ד׳:ל״ט) שידיעת היום וסבתו בתנועת הגלגל עם החמה תועיל מאד לדעת מה שישיב אל הספקות אשר יתילדו בלבו על זה הדרוש. וזהו מאמר אדלי יומא אדלי קצירא. וסוף דבר כך היה דרך השלמים הראשונים אשר היה אצטגנינות זה להם למופת נפלא על אמתת מציאות האל יתברך וכי הוא סבת הסבות ועלת העלות כלן. אמנם עדיין הוקבע בלבם שהשפע המושפע מאתו יתברך מהמצאות אלו הנמצאות היתה ע"ד החיוב כאור מן השמש וכמושכל מן השכל שהשפע ההוא לא סר בשום זמן בעולם כי מה המונע מההשפעה הזאת. ומזה חוייב להם לומר שמציאות העולם היה שוה למציאותו וקדמון כקדמותו אין הפרש ביניהם רק באשר יתברך הסבה והוא המסובב. וכבר נמצא למלכי צדק עם היותו מאלו החכמים הבאים באצטגנינית זה להכרת מציאותו יתברך שתאר אותו על זה האופן באומרו ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ (בראשית י"ד) לא אמר בורא ולא יוצר ולא עושה כלשון הכתובים לפי שאלו הלשונות יורו על הפעולה הנעשין בבחירה ורצון כמו שהורה החכם בשאלות ג' וד' מהפלת הפילוסופים אבל אמר קונה לרמוז אל אופן בא השפע מאתו ואמר שהוא דרך קנין שהקנין הוא דבק לבעל הקנין ולא יפרד ממנו. והנה אברהם אבינו נראה שנמשך אחריו ג"כ בתחלת עיונו אמר הרימותי ידי אל יי' אל עליון קונה שמים וארץ (שם) והיה זה להם לחכמה ושלימות בערך אל הסכלים הרבים ההם שלא ראו האצטגנינות ההיא ולא נסתכלו במרגלית וכחשו בהתחלה הראשונה ויאמרו לא הוא. ועלה מעיונם שהזאת הסבה הראשונה עם שהיא מחוייבת המציאות וסבת הכל אעפ"כ אין מטבעה לעשות דבר שלא כמנהג הטבעי ושאי אפשר להשתנות סדר הנמצאות לא בכללם ולא בפרטם כמו שאי אפשר להשתנות בעצמו. ולזה לא היה מבקש מלפניו בתפלה כמנהג הצדיקים. אמנם מכל מקום חוייבו לרומס ולגדל זאת הסבה ולהורות לו האלהות ולהכין עבודות לשמו לפרסם זכרו לא לשכר זולתי להודאת האמת בעצמה לא לבקשת רצונו או לברוח מכעסו כי אין מדרכו להתבונן באלו הענינים האינושיים. עד היות דבר יי' אל אברם וכו'. ושם הבטיחו על הזרע אשר גזר לפי אצטגנינותו שהוא ערירי גבר מטבעו ואמר לו הבט נא השמימה ואמרו חכמים ז"ל (שבת קנ"ו.) שהעלהו למעלה מהכיפה ואמר לו צא מאצטגנינות שלך. והאמין ביי' ויחשבה לו צדקה (בראשית ט״ו:ח׳) ולא על המנהג הטבעי. ושם שאל במה אדע כי אירשנה שכבר בא לכלל דעת שהבורא ברא העולם ברצונו אחר שלא היה. ומזה הי' יכולת בידו ליטול מזה ולתת לזה וכמו שאמרו ז"ל (ב"ר פ"ח). ולמה פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קי"א) ומנהו והלאה נפרד הוא וזרעו המיוחס אחריו אתו באמונה זו מכל העמים אשר על פני האדמה כמו שנודע זה מענין התורה האלהית מצותיה וחוקותיה ומספרי הנבואות כלם. האמנה כי אח"כ לאור תורתינו ראו אור רוב העולם ומעט מעט כמעט הכל יצאו מאצטגנינותם לבוא להודות ולהאמין בבורא העולם אחר שלא היה בחיוב אלא ברצון מוחלט כי על כן המציאו להם תורה ומצות להכין לבם ביראה ועבודה. ואולם חכמי פילוסופי עמנו התאחזו באלו הדעות המקולקלות ומשורש הנחש הקדמוני יצא להם צפע פורה ראש לאחוז באמונת הקדמות מהם שאמרוהו בפרסום ומהם שלוחשים אותו בלט ובחשאי. ואם לחצתם התורה האלהית בזה וביתר הענינים העיזו פנים כנגדה וגלו שוליה על פניה שלא כהלכה ובאו עליה שלא כדרכה. כי עם המלך בביתו ישבו שם לכבוש את המלכה ולפתותה ולכפותה שתצפצף דעות הפילוסופיס בלשונה ולא תסור מאחריה אפילו כמלא נימא עד שכבר היו מגוריהם מי שהקדיחו תבשילם ומלא לב אותם לומר שהחדוש הנזכר בתורה הוא משל היות העולם בהיות חלקיו וחדושו הנצחי בחדושו הזמני. וגם הפכו דברי חכמים ולשון המקראות לומר שעל זה הדרך תקנו מסדרי התפלות. המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. כי ההתמדה בנמצאים תקרא בצד מה חדוש כמו שעל כן אמר הכתוב תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה (שם ק"ד). והיה להם לצור מכשול ולאבן נגף דברי הרב המורה פ' כ"ה חלק ב' שאמר שאם השכל יכחיש החדוש כמו שיכחיש הגשמות שיחוייב שיפורשו הכתובים המעידים על חדוש העולם כמו שפי' המורים על ההגשמה אמנם אחר שהשכל לא יכחישוהו אבל יאות אליו יותר ממה שיאות אל הקדמות ראוי הוא שישאר הכתוב כפשוטו וכצורתו. והם נטלו רשות לעקור את הכל והפכו דבריו או פירשו מהם מה שלא רצה לפרש כמו שעשו בדברים אחרים ימחו ויכרתו דעותיהם אלו וכיוצא בהם מן העולם:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

א הוא מה שהיה עקר הכוונה להתירם במה שכתבנו בזה השער מצורך זכרון ספור המבול בתורה האלהית כי הנה על ספור מעשה בראשית נצטערו הראשונים ואמרו (ב"ר פ"א) שלא נכתב אלא משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם כו' (תהילים קי״א:ו׳). ואחר שהגיד למה יחזור ויגיד דברים שאינם מצורך התורה והמצוה אם האלהים היה ירא שנשאל לו חשבון הראשונים ממשפחות קין ודור אנוש וחבריהם וכ"ש כי באה הקפדה בספורו בהודעת זמנו ביומו וחדשו ואין צריך לומר שנת התחלתו וסופו וזמני התגבורת והנחת התיבה והראות ההרים ושלוח העורב והיונה ויבושת המים וחורב האדמה הכל שלא לצורך אם לא כפי מה שאמרנו:
שאל רבBookmarkShareCopy