תהילים קיח:יח מחשבת ישראל: קול התור, גן נעול וגבורות השם

נז) יסור יסרני י-ה ולמות לא נתנני (תהילים קי״ח:י״ח) – כל הפרק מן המיצר קראתי י-ה נאמר על מב״י כמבואר להלן (בסימן פ״ח) בחינה מרחביה והוא קשר אחד לפסוק דלותי ולי יהושיע לביאור רבנו כמבואר לעיל. וזאת היא אחת התפילות שדוד המלך ע״ה התפלל שמשיח בן יוסף לא ימות.

(משלי ג, יא) "מוסר יי', בני, אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו". פירוש, זה המשל השני והוא נגד ה"חכם בעיניו". וגם המצוה הזאת מפורשת בתורה שנאמר (דברים ח, א) "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם". פירוש, שִׁמרו מצות התורה כי הם יוסיפו לכם ארך ימים ושנות חיים כמבואר למעלה (חלון ב'). ואמר (דברים ח, ב) "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך וגו' למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא". כלומר זכור כי עניתיך בדרך והבאתיך לנסיונות רבות. ואתה לא עמדת בנסיון כמו ברפידים ובארץ אדום וכיוצא. למען יִוָדַע לך שאינך שלם ביראת ה', וע"י כן למדתיך להועיל. ולולי עונית ונוסית היית טועה בנפשך לחשוב שאתה שלם וטוב. ואמר (דברים ח, ג-ד) "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו' שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה". כלומר עניתיך והרעבתיך. גם הטיבותי לעשות עמך הפלא ופלא להאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך. ושלא בלתה שמלתך מעליך ורגלך לא בצקה. והנה כל אלה הם דברים הסותרים זה את זה. מקצתן כמו רעות. ומקצתן טובות גדולות. ועל כן אמר אחריו (שם ח, ה) "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו, יי' אלהיך מיסרך". והמליצה הזאת דומה למליצת (שם ד, לט) "וידעת היום והשבות אל לבבך כי יי' הוא האלהים" וגו'. אפרשנה בשרש "ידע" בעז"ה. והיא מצוה להבין בדרך בינה והשכל כי ה' הוא האלהים. ולכן אמר "אל לבבך" כי מלת "לב" על השכל והבינה והדעת הנטועים בנפש האדם. וכן הפסוק הזה מְצַוֶה להבין בשכל ובבינה. כי המוסר¹היסורין הבא מן השמים על האדם ההולך בחכמה, אינו מדרך שנאה ונקמה חלילה. אלא דומה למוסר שמיסר האב את בנו, שהוא מאהבתו אותו ומיסרו לטובתו להביאו לדרך החיים. ואם יזכור האדם מה שקרה במדבר, יבין שהאמת כן הוא. כי שם עִנָּה בדרך כוחינו, הרעיבנו והביאנו לצמא. ואם תאמר שבשנאתו אותנו עשה כן? אם כן, מה תאמר לטובותיו הגדולות שהטיב עמנו? שהאכילנו המן, שלא בלו שמלותינו, ורגלנו לא בצקה. והן טובות למעלה מדרך הטבע. ועל כרחך תודֶה שהיה המוסר לטובתנו. וכמו שאמר "לדעת את אשר בלבבך". וא"כ בכל דור ודור כשיבואו על אדם ההולך בדרכי התורה מוסר ומשפט, חייב להבין ולדעת שהוא לטובתו. ולהודות לה' על טובו שחפץ להביאו לדרך חיים. כמו שאמר נעים זמירות ישראל (תהלים קיט, עא) "טוב לי כי עוניתי למען אלמד חקיך". ואמר (שם קיח, יח) "יסר יסרני יה ולמות לא נתנני". כלומר ע"י המוסר הציל נפשי משחת וממות. וכבר בארנו בקצרה בבית הראשון (חדר ו' חלון ח') פירוש "מוסר", שהנחתו על מאסר הכחות הנפשיות. ויש מוסר השכל, ויש מוסר עונש. ואם לא יוכל האדם לְהִוָסֵר במוסר השכל, יבואו עליו מוסרי עונש. וכל זה ברחמים גדולים. על דרך משל שהוא פרוץ בעריות, ואן בכח מוסר השכל להשיבו מפשעיו, ישלח ה' בו חלאים רעים המחלישים מזג הגוף הנפעל מכח תאות הנשים, אז ישוב אל ה' וירחמהו. ואין בכל מצות התורה ענין הסותר יותר דרך ה"חכם בעיניו" כמו המצוה הזאת. כי לפי דעתו כל הכחות בטבעיהן פועלות בחכמה, והולך בשרירות לבו. ומטעם זה אינו חפץ לקבל אפילו עול מצוה קלה. לפי שהיא נגד טבע היצר החפץ בתענוגים ובדרכי התאוות. ואיך יקבל מוסר חלאים רעים בטוב לב, בעבור שהן מחלישות כח היצר והתאוה? והיא צרה כפולה בעיניו. האחד, חולשת היצר, שהוא חפץ בחזקו ובשרירותו. והשני, צרת ומדוה החולי. ולכן כתב המצוה הזאת למשל ברוח הקודש. ואמר "מוסר יי' בני אל תמאס" כלומר השמר לך מהיות חכם בעיניך, אך ירא את ה' וקבל מצותיו וסור מדרך רע וְהִלָחֵם ביצרך. וכשיבואו עליך מוסרי השם ב"ה אל תמאס בהם, ואל תקוץ בתוכחותיו. ותבין שהכל לטובתך ליסרך ולהביאך לדרך החיים. כי דרכי לבך רעים וקשים לפרוש מהם, ואתה צריך למוסר, צרות ותחלואים. וזולת זה יתגבר יצרך עליך יום יום, ובאחריתך תרד לבאר שחת. והנה עָרַך שלמה משל לכל כת וכת, ותפס בכל אחד הקצה האחרון. ואם יעמוד האדם בשתי אלה, אות ומופת שאיננו נשען על בינתו בשום דבר, ושאיננו חכם בעיניו בשום דבר. כמו שבארנו שמצות "כבד את יי' מהונך" שסותר בינת האדם. ואם יקיים מצוה זו בטוב לב ויבטח בה' ולא ייגע להעשיר בתחבולות, בלי ספק יעמוד בכל הדברים האחרים שאינן כל כך נגד בינת האדם. ואם יקיים מצות "מוסר יי' בני אל תמאס", ויהיה טוב לב ביסורין, בלי ספק יעשה בטוב לב כל חקי התורה ומצותיה. והבן:

"יסור וגו'" (תהלים קיח, יח). פירוש, עוד שבח על הלל, כי אף אם היה ראוי ליסורין, היה גובה השם יתברך חטאו, ומכל מקום לא נתן אותו למות.