בְּכָל־לִבִּ֥י דְרַשְׁתִּ֑יךָ אַל־תַּ֝שְׁגֵּ֗נִי מִמִּצְוֺתֶֽיךָ׃
נפש החיים
הא' היינו לפנות לבו מטרדת המחשבות. ולהטותה אל הכוונה השלימה לתיבות התפלה בלבב שלם ועומקא דלבא. כמאמרם ז"ל בברייתא ר"פ אין עומדין המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים שנאמר תכין לבם גו' וכדמשמע להו נמי התם מקראי דחנה וחנה היא מדברת על לבה מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו. וכמ"ש דוד המלך ע"ה בכל לבי דרשתיך.
חובות הלבבות
וְאָמַר אֶחָד מִן הַחֲסִידִים אַל תְּשַׁבְּחוּ שֶׁבַח רֵיקָם רֵיק מִמְּצוֹא הַלֵּב בּוֹ אֲבָל יִהְיֶה בְּהִמָּצֵא הַלֵּב כמ״ש דָּוִד ע״ה (תהלים קיט) בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ וְגוֹ׳ וְאָמַר (שם) חִלִּיתִי פָנֶיךָ בְכָל לֵב וְאָמַר (שם פד) לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי.
גן נעול
והמצוה הזאת לבדה דיה להבדיל בין כת אנשי המלאכה ודלות עם הארץ כורמים ויוגבים, ובין כת החסידים והקדושים ואנשי השכל והבינה והנביאים. כי איננה נוהגת לזמנים ידועים ולשעות ידועות, אבל היא בכל העתים, כל משך חיי האדם, ביום ובלילה בערב ובבקר בשבתות ובמועדים. יש מן החכמים והנבונים הגדולים שהיתה התורה אומנותן, ועסקו בה כל ימיהם ולא פנו למלאכת מעשה ולעסק העולם. ויש מהם שהיו עוסקים מעט בעסק שעות ידועות, והנשאר מן הזמן קִדְשׁוּ לתורה. הכל כפי מה שהוא אדם. אמר השם ב"ה ליהושע (יהושע א, ח) "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה". כלומר בעתות הפנאי תלמדנה1בפיך תמיד ביום ובלילה, ובשאר העתים תהגה בה בלב. ודוד מלך ישראל פנה רוב עתותיו בתלמוד תורה. כמו שאמר ב"תמניא אפי" פעמים רבות (תהלים פרק קיט, פסוקים י-יא, יד, טז, כ, כד, לג-לו, מ, מג ועוד). לפי שאין קץ לחכמת התורה. ועל כל קוץ תלי תלין מדרשים ואגדות והלכות, קל וחומר גזירות שוות ומדות רבות ודקדוקי סופרים, מה שאין הפה יכול לדבר. ובעלי הנפשות החלושות יקבלו חקי השם ב"ה באמונת הלב מפי החכמים. וגם הם יהגו בה בעיתות שהן פנויין ממלאכתם וּמִטִרְדוֹת העולם. כי למעוט שכלם ובינתם, ולמעוט קדושת מחשבתם, ורוב הִדָבְקָם בעבודת הארץ ובעניני משא ומתן וכיוצא, אין לבם פנוי לתורה. ועל כן אמרו קדמונינו ז"ל (מנחות צט, ב) שעמי הארצות יוצאים מצות תלמוד תורה בקריאת שמע שחרית וערבית.