תהילים קיט:כו מחשבת ישראל: עקידת יצחק

דְּרָכַ֣י סִ֭פַּרְתִּי וַֽתַּעֲנֵ֗נִי לַמְּדֵ֥נִי חֻקֶּֽיךָ׃

עקידת יצחק

לכן אנשי לבב עם תורת יי' בלבם בראותם או בשמעם פירוש איזה פסוק או פרשה על דרך החקוי והצורה בו יוציא המפרש ממנה תועלת מושכל מאיזה עיון שהיה בה נסתר ונעלם. ישמרו להם פן יעלה על לבם דבר בליעל לשום שום ספק בשום דבר ממה שיעידו עליו פשוטי הכתובים חלילה. כי כמו שהמכיר בגוף לא יוכל הכחיש מציאות הלבוש ואמתתו. והמכיר בנפש בלתי יכול ג"כ לכחש את הגוף כי כלם הם אמתיים ונראין לעינים. כן הענין בסתרי התורה האלהית שהמכיר בגופי ההלכות והדינין היוצאין מספורי התורה, כגון פרשת נחלות שנאמר ע"י בנות צלפחד (במדבר כ״ז:א׳) והלכות פסח שני ע"י האנשים אשר היו טמאים (שם ט') וכיוצא באלו. אינו מכחיש פשוטי הספורים ההמה שהם הלבוש לאלו הגופים הנכבדים. אבל מאמין אותם כהוייתם. עם שלא תועיל מאוד ידיעתם דמאי דהוה הוה. ועל זה הדרך היו רוב ספורי התורה הדומים להם שלא יוכחש נגליהם לקיום נסתרים חלילה. והנה כל ספר בראשית כפי מה שכתבוהו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' מ') וכפי מה שיורה האמת עליו. עם שהוא ספור מקרים ומעשים שארעו לאבות כלם. היו סימן לבנים לעתים קרובים ורחוקים. ושעבוד מצרים והגאולה ממנו הכל היה רמז אל גאולת הנפש האמתי. ועל זה היסוד בנה הרמב"ן ז"ל הרבה ממה שכתב בעיונים ההם. וכבר כתבו שששת ימי בראשית עם השבת הם רמז לימות העולם הזה והעולם הבא. ובאמת כי לא יוכחש בזה דבר ממה שאירע לאבות והשעבוד והגאולה וגם לא מבריאת שמים וארץ: אבל הכל רשום בכתב אמת שהקליפות והתוכות לא נתחלפו בענין האמות כלל רק בגלוי והסתר. כי הקליפות נראות לעין כל והתוכות למי שחננו השם דעה והשכל לתור לדרוש מה שתחת הקליפה עד ימצא הפרי המתוק אשר בתוכה. וכענין שנאמר גל עיני ואביטה וכו' (תהלים קי"ט). וזה הענין בעצמו ביארו מרע"ה בסוף דבריו וחתימתם עד שאמר ועתה שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום וכו' (דברים ל"ב) ירצה השמרו לכם פן יפתה לב משכיליכם לאמר כי התורה הזאת לרוב מעלתה שמה מגמתה וכוונת תכליתה אל פנימי הדברים וסודותם לא אל חיצונם כמו שהיה הענין בקצת חבורי חכמי האומות שנעשו על דרך המשל והחידה שהמכוון מהם הוא הפנימי לבד והחיצוני הוא דבר שאין בו ממש. כי לא כן הדבר בענין הזה אבל ראוי לכם לשום לב אל כל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום. הן מספורי הענינים ההורם מבריאת עולם עד הנה הן מהמצות והמשפטים שלמדתי אתכם אשר תצוום את בניכם לשמור לעשות אותן כפשוטן ומשמען. כי לא דבר רק הוא. החיצוני מהם. מכם, כמו החבורים ההם שזכרנו. ולא עוד אלא שבדבר הזה תאריכו ימים וכו' (שם). וזה היתרון הנפלא נמצא לתורה האלהית על כל חבור ספרי שאר החכמות והנמוסים. כי מהם שיכוונו אל מה שיאמר בהם ולא על זולתו. ומהם שיכוונו אל הפנימי שבהם והחיצוני הוא דבר רק שאין בו ממש. וזאת התורה החיצוני והפנימי ממנה הכל אמת ומכוון מאתה. והוא ענין נפלא לא יאות כלל אלא אל יכולת החכמה האלהית לבד. כי הנה שלמה כבר חבר ספרים שהחיצוני מהם דברי מוסר ודרך ארץ והפנימי הוא דבר חכמה ודעת כמ"ש הוא בעצמו תפוחי זהב במשכיות כסף וכו' (משלי כ״ה:י״א) וכמו שפירש הרב המורה ז"ל (בפתיחה). אמנם שיהיה החיצוני הגדות וספורים אמתיים ממה שהיה ונברא בעולם או מצות ומשפטים ויחיו בהם בעודם. והפנימי ענינים נפלאים מסודות המציאות והצלחת האדם. הוא דבר שלא נתן איפשרותו כי אם לו ית' לבדו. והוא מה שהפליג הוראתו מרי רזין דנא (במ"נ): והנה להיות הענינים הנפלאים הבאים בפרשה זו בלי ספק מעקר מה שיצדק בהם המאמר הזה וכ"ש מה שתתחיל עתה בהם אשר חוייב שיטה המעיין בם אל זה האופן מהעיון כדי להוציא התועלות האלהיות המקווה מספירים כאלו לפי טבעם. על כן קדמתי לזכור בתחלה זה המאמר המופלא עם מה שנמשך אליו מהראיות. להיות זכרונו למופת ולאות והישרה נכונה למשגיחים בחלונות ולמציצים מהחרכים להביט נפלאות מתורתינו. ולמחסה ולמסתור מהמון העם או מחכמיהם המתיהדים מאד המכחישים באלו הסתרים. ומהראוי היה שלא יסופר ולא ידובר באלו הענינים רק מה שנמצא מקובל באומה מפי ספרים או מה שיקבל אדם מרבו פה אל פה, כמו שהיה מנהג החכמים הראשונים שלא היו נזקקין לומר דבר שלא שמעו מפי רבם (סוכה כ"ח.) אבל בעונותינו ובעונות אבותינו אנחנו בעומק גלותנו חשכו עינינו אבדה חכמתנו. וזה כמה נסתמו מעייני קבלתנו. ואם האדם לא ידבר ולא יחבר רק ממה ששמע מפי רבו בכמו אלו הענינים, כמעט שכנה דומ' נפשו ולא ישאר רק מה שנכתב מפשוטי הכתובים וגלמי המאמרים, ולזה משום עת לעשות לה' ראו כל החכמים מהמחברים והמפרשים האחרונים אשר הגיעונו דבריהם שכלם השתדלו בפרישות כפי מה שעלה ברעיוניהם ועשו ספרים הרבה מפרי עיוניהם. ואני בתומי ובקיצר דעתי אמרתי אעלה בתמרות שרשי התורה האמתיים המונחים בה. אוחזה בסנסני האמונות האמתיות המקובלות ממנה. ויהיו נא אשכלות אמיריה כענבי הגפן ומאמרי סעיפיה בספוריה כתפוחים. להוציא מהם מאכל מתוק ומשקה מרפא ומבריא. בו יתחזק האדם להגיע אל הדרך הנכונה היא דרך אמת. ויי' אלהים אמת יעשה עמי אות לטובה וינחני בדרך אמת. ואף גם זאת כי עקר ושורש כל מה שאומר אותו באלו הענינים מזה המין לא אחדשהו מעצמי. כי הנה הרב המורה ז"ל בסיפורו במעשה בראשית (ח"ב פ"ל) דבר על פרשה זו ובקע בה חלוני שקופים אטומים. גם כל החכמים ההולכים לשטתו לפניו ולאחריו כלם הסכימו להיות בכאן רמוזים ענינים נסתרים מסוד הבריאה האנושית ויסודות החומר והצירה וחלקי כחותיהם ותועלת שתופם וחברתם ותכליתם. אלא שנתחלפו אלו מאלו במקומות הוראתם ולא אחד בהם שיושיב הדברים הנרמזים בהמשך הכתובים בענין שיהיה דבר דבור על אפניו. כאלו הם מננבי דברים ולחמם לחם סתרים. ואני באתי לישב פרטי הענינים על חלקי הכתובים כלל ופרט. כי ראיתים דברים נכוחים ובהכרחיים מועילים לחיים כמו שחוייב לכל ביאור ופי' שלם. ולא אחוש אם אתחלף להם במכוין חלקי הכתובים ופרעיותן. כשאבארם על צד היותר נאות לפי ענינם ויותר מסכים לפשוטן. אחר שעקר הדרוש בכללו והשרש המכוון מהם בזה הוא עצייו התל שאנו פונים אליו:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

דבקה לעפר נפשי חייני כדבריך דרכי ספרתי ותענני למדני חקיך יבקש כי אחר שהנפש היא דבקה אל זה הגוף הנבנה מעפר כמ"ש (בראשית ב׳:ז׳) וייצר ה' אלדים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים והנה היא מעותדת להשתקע עמו ולמות כמותו שיעזרהו שיקום ויחיה לפניו כדברו שאמר שם ויפח באפיו נשמת חיים שלא כונה חכמתו להמית הנפש בחברת הגוף אבל להחיות הגוף בחברתה. וכמו שאמר הנביא (ישעי' כ"ז) ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. ואמר כי הדבר המצער אותו והמכאיבו בזה הענין הוא העלות על לבו מספר מפקד הדרכים הנאותים הראויים להמצא אליו בהשלמת עצמו וראה שעם שקצתם יחלץ בכל עוז להכינם לפניו הנה קצתם אין לו בהם שום יכולת אלא שיבקשם מהאל יתעלה בהחלט וקצת מה שיהיו צריכים שני הענינים יחד והוא אומרו (תהילים קי״ט:כ״ו) דרכי ספרתי ותענני מגזרת (שם קט"ז) נענתי עד מאד אני עניתי מאד. ולזה שיטפל בו להישירו בחקיו ותורותיו כי אין זולתו לגאל: והנה על הראשונה והיא עומק המושג ורום מעלתו דרך פקודיך הבינני ואשיחה בנפלאותיך. אמר אחר שמצד עומק הדרושים אשר באלו המצות ורום כוונתיהם אין די בשכל האנושי לבא בסודם להגיע עד תכונתם בבקשה ממך תכין לי הדרך והבינני אתה בעצמך כי תקרע המסכים העליונים ויגלו אלי תעלומות חכמה בהם אוכל להשיח בנפלאותיך לבד שיח ושיג דבר מועט בערך לגודל ערכם: אמנם כנגד השניה שהיא קוצר המשיג מצד עצמו דלפה נפשי מתוגה קיימני כדברך. יאמר שפחיתות נפשו וקצורה הוא ידוע אליה עד שתמיד דולפת דמעות מתוגה על הרעה אשר ימצא לה מהחבור הזה. ולזה היה מבקש מלפניו קיימני כדבריך כלומר כי על דבר אשר צעקה לפניו מחסרונה יושיעה באופן שתתקיים כאשר דבר עליה בעת הבריאה כמו שאמרנו בפסוק ראשון: אמנם על השלישית והיא אורך ההצעות מהחכמות הצריכות להקדים אל הגעת שלמותו ולמה שיקרה מאד בהם שיבקשם המבקש להצעה ודרך נכונה להגיע אל התכלית והנה החכמות ההם או קצת דמויים ושבושים שנתלו לבטליהם הרחיקו ההולכים בהם משלמותם והפילום במהמורות בל יקומו כמו שהוא מבואר מכמה ענינים שהם חולקות על אמתת התורה האלדית לזה אמר דרך שקר הסר ממני ותורתך חנני בקש שיסיר ממנו ההטעאות והשקרים הנמשכים מדרך הלמוד המופת הלקוח מאלו ההצעות הרחוקות וינחהו בדרך תורתו הנבואיית ששם עלו הדרושים העמוקים מבוארים בלי שום ספק והטעאה כלל: ואחר שבקש על אלו השלשה שהם חוץ ממנו נעתק ממנו לדבר מהשתים אשר הם מוטלות על השתדלות האדם. על ראשונה מהם והיא הכנעת הטבע והבאת המזג ורוע התכונות אל היושר ואל הנקיות האלדי אמר דרך אמונה בחרתי משפטיך שויתי והכונה כי עם היות שבעון חולל ומחומר רעוע קורץ המחייב הנטייה הטבעית אל קצת התאוות והתכונות הפחותות אשר מזה תמשך לו הנטיה גם כאן בדברים הנפעלים מן הדרך הישר אל העקום. כמה שכתב החכם פרק ג' מהמאמר הששי מספר המדות זה לשונו. *אמנם הדבר המהנה וכו', כוותו כי רק על המחשבה הבלתי מבוררת, או משפט השכל התלוי בשיקול דעת האדם יפעלו התפעליות האדם לעקל ולעות משפטו, ד"מ השונא או הכועס מאוד על זולתו יחשוב לו גם תטא קל לעון גדול מנשוא בעת, אשר תעלה חמתו באפו, תחת כי בשפטו בעת אשר תשכך חמתו ירא וישפוט, כי רק משגה או חטא קל חטא נגדו, ובהיפך איש אוהב לרעהו אהבה עזה ישא גם לפשעו הגדול מנשוא, ורק כחטא קל יחשב ובעיניו כמאחז"ל, אהבה מקלקלת השורה, שנאה מקלקלת השורה, כי האוהב, והשונא יחד הם נפעלים ונטית נפשם פועלים על משפט שכלם, ואם גם ישרים ונקיי רוח המה יעותו משפטם, ובכל זאת יחשבו כי רק בצדק וביושר ישפטו ולא יתעו מדרך האמת אבל בבחינת האמת הברור והנודע בשכל כל אדם בריא מצד עצמותו, ד"מ המשפט והמושכל הנודע לכל תוכן ששלוש זויות של כל משולש שוות לשתי זויות נצבות או במה שראה או שמע באזניו בזה לא יחשד כי בעבור הנא' אשר סבב לו אוהבו או עצב שהעציבוהו שונאו ישנה משפטו ויאמר ד"מ שג' זויות משולש אינן שוות לשתי זויות נצבות או שיאמר הפך מה שראה או ששמע, וע"כ פסלה התורה לפי דרש חז"ל שונא או אוהב לדון, אבל לא להעיד בב"ד מה שראה או ששמע, כי כל ישראל בחזקת כשרות, ואינם נחשדים שיעידו שקר הפך מה שראוי או שמעו, אבל בכל זאת נחוש שאהבתם או שנאתם תעור עיני שכלם להצדיק רשע או להרשיע צדיק בעבור נטיית נפשם והתפעליותיהם אמנם הדבר המהנה והמעציב לא ישחיתו כל מחשבה ולא יהפכו אותה כמו אשר למשולש אם שלש זויותיו שוות לשתי נצבות או לא אבל ישחיתו המחשבה אשר היא אצל הנפעלים כי אמנם התחלות הנפעלים בעבורם הם נפעלים עד כאן. ובעבור שדבריו אלה הן שרירין וקיימין אסרה התורה קבלת השוחד ופסלה הדיינים האוהבים והשונאים ואפילו הם צדיקים גמורים (סנהדרין כ"ז:) לא עשתה כן אל העדים שהאמינם אפילו אוהב או שונא לפי שהם אינם מעידים אלא על מה שראו או ששמעו שזה לא יהפכהו שום הפעלות כמו משפע המשולש שכתב דלאו ברשיעי דברה תורה. לזה אמר כי הוא היה בוחר דרך אמונה ומכניע יצרו ומשעבד נפשו ללכת בדרך ההוא אשר הכינו לפניו משה עבד ה' אשר צוה עליה לאמר (דברים ל׳:י״ט) ובחרת בחיים. ולזה אמר משפטיך שויתי כי לא נפתה ולא נסת אחר מה שירצהו כחו המתעורר ויטהו לפי תכונתו אל אחד הצדדים אבל שיהיו שוים אצלו חלקי הסותר בכל משפטים הבאים לפניו מבלי שום נטיה רצונית אם מצד עצמם ואם מצד דברים אחרים. עד שכבר יכריע בנקלה אל מה שתצוה בהם הדת מבלי נטות ימין ושמאל. וזהו הדבר הרביעי מהששה שזכרנו: אמנם על החמישי והוא גם כן דבר שהוא תלוי בהשתדלותו והוא טורפו והטרדתו אחר רוב ההצלחות הזמניות המטרידות האדם טרדה עצומה אמר דבקתי בעדותיך ה' אל תבישני יאמר שאע"פי שנזדמנו לו עסקים גדולים ממשפטי המלוכה ומטרדות המלחמות הנמשכים אליה והשררה והאדנות המרחיקים את בעליה תמיד מהדבק בעיון התורייה שיעור שלא יעלם עד שבזרות נפלא נמצאו תורה וגדולה במקום אחד הנה אני עושה מכל זה עראי ומתורתי קבע. וכמו שאמרו ז"ל (ברכות ד'.) אמר דוד לפני הקב"ה לאו חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב שוכבין על מטותם וכו' ואני עוסק ודן בין דם טהור לדם טמא וכו'. וכן אמר (תהלים ס"א) ישיחו בי יושבי שער וגו' (שם) ואני תפלתי לך וגו'. והוא אומר דבקתי בעדותיך ה' אל תבישני. ירצה אחר שנעזבתי מלכת בגדולות ובנפלאות המלכות ודבקתי בעדותיך דבוק מתמידי פנה אלי בעיני חנינותך וחנני מאתך דעה ובינה כדי שלא אמצא עצמי קרח מכאן ומכאן כי אין רעה גדולה מזו והוא עזיבת הדברים הגדולים לעיני הכל בעבור תכלית שלא יושג. ואמרו אל תבישני הוא כאומרו אל תעשה עמי רעה. או שירצה כיון שנטיתי עצמי מכל אלו העסקים ודבקתי בעדותיך אל תחזיקני לאדם רע שלא עשיתי מה שעלי לעשות ודבר גדול דבר בזה כי מעט מזער היו אשר כן עשו ולא סופר זה אלא על רבי אלעזר בן חרסום שאמרו שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים ובכל יום היה נוטל משוי על כתפיו והולך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה פעם אחת מצאוהו עבדיו וכו' (יומא ל"ה:) וכבר שמוהו ז"ל (שם) מחייב את העשירים למה שלא הכריחו עצמן לעשות כן. אמנם על ספוק הצרכים ההכרחיים כי היא טרדה עצומה ויש להם טעם מגודל צרכו אל המאכל והמשקה והלבוש ויתר הדברים כ"ש אם יום יום יעמוס משא הבית מהאשה והבנים ויכבד עליו יותר מכדי צרכו וירבץ תחת משאו ולא יכול לעמוד באותו נסיון שספרו (שם) מהלל הזקן המחייב את העניים שאמרו עליו שכל היום היה משתכר בטרפעיקא מתן חציו לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש וכו'. והרבה מחכמי ישראל נמשכו אחריו כרבי חנינא בן דוסא (תענית כ"ה.) ואבא חלקיה (שם כ"ג.) ורבי יהודה בר רבי אלעאי וחבריו שאמרו שבדורו היו מתכסין חמשה או ששה תלמידי חכמים בשמלה אחת ועוסקין בתורה (סנהדרין כ'.) אמנם המון האנשים לא רדפו אחריהם ובהצר להם קצת מאלו המעיקים היה להם טענה חזקה לעזוב משא דבר ה' מעליהם ופורקין עול תורה ונותנין עול מלכות ועול דרך ארץ ואפי' השלמים נטרדים לחסרון הדברים ההכרחיים עד שאמרו (ש"ר פ' ל"א) וחסרון כיס קשה מכולן. ובירושלמי (תרומות ס' פ"ח) ברבי יוחנן דאבדה ליה כיסתיה ואטריד ובעון מיניה אורייתא ולא ידע אמרין ליה וכי בגין דאבדה כיסתך אבד דעתיך אמר להו דעתא תליא בלבא וליבא תליא בכיסתיה והיא תשובה נחה מאד. והנה להנצל מרעה זו ומהקודמת לה אמר החכם (משלי ל׳:ח׳) ריש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי. ואבינו הזקן אמר (בראשית כ״ח:כ׳) ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. אמנם תקון זה הענין והשלמתו הנה הוא מוטל על חריצות האדם ועל העזר האלדי יחד וכמו שאמרו למען יברכך ה' אלהיך יכול אפילו יושב ובטל תלמוד לומר בכל משלח ידך. וכן אמר הכתוב מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ (תהילים ל״ז:כ״ג) ירצה שטוב ההצלחה בענינים אשר יצערך האדם אליהם לכדי חייו יושלמו בשני ענינים. האחד בשיכין לו האל יתברך צעדיו וירחיק ממנו מעיקיו. והשני כשיחפץ דרך זה האיש לפני אלהיו בענין חריצותו והשכלתו כי משני הדברים יושלם הענין. ועל זאת הששית אמר המשורר דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי אמר אני אעשה מה שעלי לעשות באשר דרך מצותיך ארוץ לא איעף ולא איגע כאשר תעשה מה שעליך לעשות והוא שתרחיב לבי בהסרת המעיקים המטרידים החצוניים ממני בהזמנת הפנאי מבלי שאצטרך אליהם. והנה בזה בקש שיקרע לו יתברך שני סוגי המסכים העליונים והתחתונים אשר בקריעתם יגיע אל שלמותו. וכמו שאמרו ז"ל (ל' ר"שי דברים ד׳:ל״ה מרבו' ואתחנן ע"פ שמע ישראל) אתה הראית לדעת כי ה' וגו' מלמד שקרע להם שמים עליונים ושמים תחתונים והראה להם כי אין עוד מלבדו והכונה שעזרם בששה ענינים אלו שזכרם דוד הנחלקים לשני אלו הסוגים כאשר ביארנו. והנה כאשר היו ששת הסבות האלו עומדות בפני שלמות המין האינושי ומי הוא נקי אשר ימלט מידם מה כחו במה שיתבאר בדרך המופתים שיש לו פועל חשוב מי חד מצד מה שהוא אדם ומה גבורתו במעשה ידיו אם קמו עליו רוב המונעים וחבלו את מעשיו אם לא יקדמונו רחמי הש"י ורוב חסדיו להכין לנו את הדרך ולסקלו לפנינו בהרבות לנו תורה ומצות ולהמציא המצאות בהם יקריבו אלינו הדרושים העליונים וישלים קצור המשיגים ויקצר ההצעות והלמודים ותקן המזגים וישער לנו מדת העסקים ויטריף הצרכים כמו שהוא מבואר מכללם ופרטם. וכבר התחכם לסדר בפני ההמון ספר מורגש מספר זמנים לשמחה ומועדי קדש לקבוע בהם אמונות אמתיות לא יסורו לעולם כמו שיבא ענינם בפ' אמור בשער ס"ז ב"ה ואשר הפרק הראשון ממנו אשר הוא יסוד לכלן הוא המיוחד אל מצות השבת החמורה אשר ההשכלה וההשקפה בהבחינות תועיל מאד להישיר אותנו בכל אלו הששה הענינים ותגיע לנו אל תכלית השלמות אשר בזה יצדק מה שאמרנו על כללות המעשים האנושיים:
שאל רבBookmarkShareCopy