טֽוֹב־לִ֥י כִֽי־עֻנֵּ֑יתִי לְ֝מַ֗עַן אֶלְמַ֥ד חֻקֶּֽיךָ׃
עקידת יצחק
זה הענין מהיותו שם ארבעים יום בלי אכילה ושתיה לא ימלט משיהיה דרך פלא ונס. אמנם כשנשים לב אל מה שיקרה מזה אל רודפי ההצלחות המדומות לא יפלא בעינינו כל כך. מצורף למה שיהי' הזמן הרב המענג נחשב למעט מאד כפי מה שאמרו הטבעים. ומי לנו כמשה נכסף ומשתוקק אל חמודות התורה ומרגליותיה ואיך יתכן שיעזב מהזיו ההוא הנפלא לאכול פת לחם חלילה לו. ועליו דרשו רז"ל (ש"ר פ' מ"ז) טוב לי כי עוניתי למען אלמוד חקיך (תהלים קי"ט) כלומר אין צ"ל שלא קבלתי מזה נזק אלא שהוספתי עוז והדר וקירון הפנים. ואם כן הייתי משתכר משני צדדים כלומר שלא היה שם ענוי אלא עונג ולזה אני אומר שענין אכילת המלאכים למטה ובלתי אכילת משה למעלה אחד הוא וזה כי כמו שהמלאכים נראים כאוכלים ואינם אוכלים כן משה היה נרא' כמו שאינו אוכל והוא אוכל. כי באמת מההנאה ההיא הוא מתענג וניזון שמתוכה מתברך המזון שבמיעיו כל הזמן ההוא כמו שנאמר באליהו ז"ל (מלכים א י״ט:ח׳) וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה. ובמדרש (ש"ר פ' מ"ח) מאין היה משה אוכל מזיו השכינה שנאמר (נחמי' ט') ואתה מחיה את כלם דבר אחר מאין היה משה אוכל מן התורה שנאמר (יחזקאל ג׳:ג׳) את אשר תמצא אכול ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק. דבר אחר מלחמה של תורה שנאמר (משלי ט׳:ה׳) לכו לחמו בלחמי וגומר. ומנין שלא ישן ושלא נמנם משל למלך שהיה לו אהוב אמר לו מדוד לך דינרי זהב משמחתו לא בקש לא לאכול ולא לשתות בקש לישן אמר מפסיד אני אם אישן כך היה משה מודד את התורה ולא אכל ולא שתה ביקש לישן אמר מפסיד אני שלא אמר לי אלא ארבעים יום בלבד. ראה כי כלם הטילו עליו לשון אכילה והזנה. אלא שבראשון שם אותה ענין דק רוחני באשר הוא נהנה שם מזיו השכינה אשר בה יחיו כל החיים וכמ"ש (דברים ח׳:ג׳) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. והשני קרב הענין עוד למזון אלא ששמהו מזון הנפש לבד כי התור' בכללה הוא המזון המיוחד אשר יעשה לכל נפש כמו שכתבנו בפ' המן שער מ"א. אמנם השלישי הקריב הדבר עד היות שם מזון לגוף ולזה אמר לחמה של תורה על דרך נותן לחם לכל בשר (תהילים קל״ו:כ״ה) והמשל ביאר הענין מאד שאף בדרך כל הארץ אם יתנו לאחד למדוד לעצמו דינרי כסף לא יאכל לא ישתה לקחתם ואף אם בא לישן ויחליפום בדינרי זהב הנה לא ינום כדי שנא להפסיד. מה גם עתה אם יוסיפו לתת לו מרגליות כי אז יחליף כח ואף כי ירבו הימים יהיו בעיניו הרגעים אחדים. וכ"ש לאבירי הרועים כשישימו לפניו הדברים היקרים מפנינים וכל חפצים שיזון עצמו בהם מכל הצדדים ויהיו הארבעים יום שעה קלה בעיניו וירע לו על מיעוטם כמ"ש וזה מה שרצינו לבאר בזה החלק:
חובות הלבבות
וּמִזֶּה מ״ש דָּוִד (תהלים קיט) טֶרֶם אֶעֱנֶה אֲנִי שֹׁגֵג וְאָמַר (שם) טוֹב לִי כִי עֻנֵּיתִי וְאָמַר (שם) טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ וְגוֹ׳.
גן נעול
(משלי ג, יא) "מוסר יי', בני, אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו". פירוש, זה המשל השני והוא נגד ה"חכם בעיניו". וגם המצוה הזאת מפורשת בתורה שנאמר (דברים ח, א) "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם". פירוש, שִׁמרו מצות התורה כי הם יוסיפו לכם ארך ימים ושנות חיים כמבואר למעלה (חלון ב'). ואמר (דברים ח, ב) "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך וגו' למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא". כלומר זכור כי עניתיך בדרך והבאתיך לנסיונות רבות. ואתה לא עמדת בנסיון כמו ברפידים ובארץ אדום וכיוצא. למען יִוָדַע לך שאינך שלם ביראת ה', וע"י כן למדתיך להועיל. ולולי עונית ונוסית היית טועה בנפשך לחשוב שאתה שלם וטוב. ואמר (דברים ח, ג-ד) "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו' שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה". כלומר עניתיך והרעבתיך. גם הטיבותי לעשות עמך הפלא ופלא להאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך. ושלא בלתה שמלתך מעליך ורגלך לא בצקה. והנה כל אלה הם דברים הסותרים זה את זה. מקצתן כמו רעות. ומקצתן טובות גדולות. ועל כן אמר אחריו (שם ח, ה) "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו, יי' אלהיך מיסרך". והמליצה הזאת דומה למליצת (שם ד, לט) "וידעת היום והשבות אל לבבך כי יי' הוא האלהים" וגו'. אפרשנה בשרש "ידע" בעז"ה. והיא מצוה להבין בדרך בינה והשכל כי ה' הוא האלהים. ולכן אמר "אל לבבך" כי מלת "לב" על השכל והבינה והדעת הנטועים בנפש האדם. וכן הפסוק הזה מְצַוֶה להבין בשכל ובבינה. כי המוסר1היסורין הבא מן השמים על האדם ההולך בחכמה, אינו מדרך שנאה ונקמה חלילה. אלא דומה למוסר שמיסר האב את בנו, שהוא מאהבתו אותו ומיסרו לטובתו להביאו לדרך החיים. ואם יזכור האדם מה שקרה במדבר, יבין שהאמת כן הוא. כי שם עִנָּה בדרך כוחינו, הרעיבנו והביאנו לצמא. ואם תאמר שבשנאתו אותנו עשה כן? אם כן, מה תאמר לטובותיו הגדולות שהטיב עמנו? שהאכילנו המן, שלא בלו שמלותינו, ורגלנו לא בצקה. והן טובות למעלה מדרך הטבע. ועל כרחך תודֶה שהיה המוסר לטובתנו. וכמו שאמר "לדעת את אשר בלבבך". וא"כ בכל דור ודור כשיבואו על אדם ההולך בדרכי התורה מוסר ומשפט, חייב להבין ולדעת שהוא לטובתו. ולהודות לה' על טובו שחפץ להביאו לדרך חיים. כמו שאמר נעים זמירות ישראל (תהלים קיט, עא) "טוב לי כי עוניתי למען אלמד חקיך". ואמר (שם קיח, יח) "יסר יסרני יה ולמות לא נתנני". כלומר ע"י המוסר הציל נפשי משחת וממות. וכבר בארנו בקצרה בבית הראשון (חדר ו' חלון ח') פירוש "מוסר", שהנחתו על מאסר הכחות הנפשיות. ויש מוסר השכל, ויש מוסר עונש. ואם לא יוכל האדם לְהִוָסֵר במוסר השכל, יבואו עליו מוסרי עונש. וכל זה ברחמים גדולים. על דרך משל שהוא פרוץ בעריות, ואן בכח מוסר השכל להשיבו מפשעיו, ישלח ה' בו חלאים רעים המחלישים מזג הגוף הנפעל מכח תאות הנשים, אז ישוב אל ה' וירחמהו. ואין בכל מצות התורה ענין הסותר יותר דרך ה"חכם בעיניו" כמו המצוה הזאת. כי לפי דעתו כל הכחות בטבעיהן פועלות בחכמה, והולך בשרירות לבו. ומטעם זה אינו חפץ לקבל אפילו עול מצוה קלה. לפי שהיא נגד טבע היצר החפץ בתענוגים ובדרכי התאוות. ואיך יקבל מוסר חלאים רעים בטוב לב, בעבור שהן מחלישות כח היצר והתאוה? והיא צרה כפולה בעיניו. האחד, חולשת היצר, שהוא חפץ בחזקו ובשרירותו. והשני, צרת ומדוה החולי. ולכן כתב המצוה הזאת למשל ברוח הקודש. ואמר "מוסר יי' בני אל תמאס" כלומר השמר לך מהיות חכם בעיניך, אך ירא את ה' וקבל מצותיו וסור מדרך רע וְהִלָחֵם ביצרך. וכשיבואו עליך מוסרי השם ב"ה אל תמאס בהם, ואל תקוץ בתוכחותיו. ותבין שהכל לטובתך ליסרך ולהביאך לדרך החיים. כי דרכי לבך רעים וקשים לפרוש מהם, ואתה צריך למוסר, צרות ותחלואים. וזולת זה יתגבר יצרך עליך יום יום, ובאחריתך תרד לבאר שחת. והנה עָרַך שלמה משל לכל כת וכת, ותפס בכל אחד הקצה האחרון. ואם יעמוד האדם בשתי אלה, אות ומופת שאיננו נשען על בינתו בשום דבר, ושאיננו חכם בעיניו בשום דבר. כמו שבארנו שמצות "כבד את יי' מהונך" שסותר בינת האדם. ואם יקיים מצוה זו בטוב לב ויבטח בה' ולא ייגע להעשיר בתחבולות, בלי ספק יעמוד בכל הדברים האחרים שאינן כל כך נגד בינת האדם. ואם יקיים מצות "מוסר יי' בני אל תמאס", ויהיה טוב לב ביסורין, בלי ספק יעשה בטוב לב כל חקי התורה ומצותיה. והבן: