מַטֵּֽה־עֻזְּךָ֗ יִשְׁלַ֣ח יְ֭הוָה מִצִּיּ֑וֹן רְ֝דֵ֗ה בְּקֶ֣רֶב אֹיְבֶֽיךָ׃
עקידת יצחק
ובמדרש (ב"ר שם) נצנצה בה רוח הקדש חותמך, זה מלכות, דכתיב (ירמיהו כ״ב:כ״ד) כי אם יהיה כניהו בן יהויקים ?לך יהודה חותם על יד ימיני. ופתילך, אלי סנהדרין, דכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. ומטך, זה משיח, דכתיב (תהילים ק״י:ב׳) מטה עוזך וכו'. שרצו מה שרצינו אלא דמדידן עדיפא. ובהסכמת רוח הקדש נאמר ויתן לה ויבא אליה ותהר לו. ולהיות הערבון יקר הערך מאד החזיקה בו ולא מצאה רעהו לקחתו ממנה כי אין חפצה בגדי העזים. ולזה נזרקה האמת בפי אנשי המקום שאמרו לא היתה בזה קדשה כלומר לא היה במעשה הזה שום קדשות ולא שום נדנוד עבירה וגם יהודה אמר תקח לה לקיים כל דבר. אמנם בעכוב קבלת הגדי נרמז עכוב שלוח איש השעיר עד שישולח ביד שעיר בניו המקווה שיבא בשני ולסוף כיון בעומק מחשבתה וכיון דבריה כאשר אמרה הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה כלומר למי הם למנה שלשת הדברים האלה ומהענינם זה אצל זה ולהכרתו האמיתית נאמר ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי אז הרגיש מה היה תחת מאמרו אשר דבר אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן וכי הם דברים צדיקים נצנצו בפיו אמנם שצדקה היא ממנו במה שאמרה שצריך שיתן ערבון עד שלחו וגם במה שפירשה ענין הערבון וגזר בדעתו כי למעלת הענין ההוא היתה נסבה מאת ה' לבלתי תת אותה לשלה בנו כי חפץ בו, ואחרי הדברים והאמת תראה ותכיר למי החותמת והפתילים והמטה האלה על האופן היותר שלם שאפשר כי אם למלך המשיח אשר קוינו לו ויושיענו במלאכות ה'. וכנגד שלשתן אמרו שירום מאברהם ונשא ממשה וגבה ממלאכי השרת *והכונה וכו', ר"ל כי כמו שבמדות ותכונות נפשיות תהי' אותה מדה אשר תוכל להיות מושגת בלי אמצעי, או במעט אמצעי, יותר יקרה ונכבדת מהמושגת רק ע"י אמצעיים רבים, ולפי רבות או מעוט האמצעיים אשר תושג על ידם, כן יגדל וכן יקטן יקרה ומעלת', כמו שביאר בזה הרב תחלה מאמר המדרש על המשיח "ירום מאברהם" וכו' כן הדבר גם במושכלות ר"ל השגת שכליות, כי אותה ההשגה אשר תושג בלי צורך הקדמות רבות לה, היא היותר יקרה והיותר אמיתיית, ועי"כ המושכלות הראשונות הנטבעות בלב ושכל כל אדם מדי יחל לבחון בין טוב לרע הן היותר אמיתיות והיותר קלות להבין, והיותר קשות לאבדן, ד"מ המושכל הראשון, כי הכל גדול מהחלק, הוא אמת בלי ספק עד שאין חולק עליו וקל להבין מכל בן דעת, וקשה גם לאבד ממנו, כי כל עוד שכל אדם בריא בקרבו לא ישכח מושכל זה, גם לא יכחישנו, אבל כל מושכל אשר לאמתו, נצטרך תחלה להקדמות, הוא במעלתו ובמדרגת אמיתתו למטה מהמושכל הראשון המוטבע כבר בשכל כל אדם, כי לפי רבות ההקדמות וחילופן המצטרכות להשגת משפט מה, כן תקטן מדרגת מעלתו ואמיתתו, וכן אמר החוקר, כי המופת המחייב יותר יקר מהמופת השולל, ד"מ אמרנו "כל אדם חי, כל חי מרגיש, א"כ כל אדם מרגיש, הוא מופת מחייב, והוא יותר אמיתי, ונוח להבין, בעבור כי ב' הקדמותיו מאיכות אחת, ר"ל ששתיהן מחייבות ומתחלפות רק בכמות, כי ההקדמ' הגדולה "כל חי מרגיש" אשר בו יובנו כל בעלי חיים. כוללת אישים ופרטים יותר הרבה מההקדמ' הקטנה "כל אדם חי" הכולל רק אישי בני אדם לבד, אפס אמרנו "כל נברא אינו מחויב המציאות" , ד"ה כל גשם נברא, א"כ אין גשם מחויב המציאות "הוא מופת שולל, ושתי הקדמותיו מתחלפות בכמות ובאיכות, כי ההקדמ' הגדולה "כל נברא אינו מחויב המציאות" היא שוללת, וכוללת כל אישי הנבראים יחד, וההקדמ' הקטנ' "כל גשם נברא" היא מחייבת וכוללת רק אישים גשמים לא המלאכים שהם עצמים רוחניים ונבראים ג"כ ע"כ הוא לדעת החוקר במדרגת אמיתתו פחות מהמופת המחייב אשר ב' הקדמותיו שוות באיכות החיוב, ואינו ג"כ נח להבין כמהו בעבור זה. והכוונה להם נכונה מאד לבאר מה שיגיעו העקרים ההם בתכלית שלימותם בעת ההיא וזה כי הוא מבואר כי כל טוב ושלמות שיגיע לשום נמצא בלי אמצעי הנה הוא יותר חזק ויותר קיים מאשר יגיע על יד אמצעי וגם כל מה שירבו האמצעיים יותר יחלש חוזק הטוב ההוא ויהי' נוח לאבד והנה הלב והאברים הקרובים אליו בענין החיות יוכיחו על זה הוכחה שלמה כי הלב למה שממנו תוצאות חיים הוא יותר חזק בחיות והוא היותר מאוחר במיתה ויתר הדברים כל הקרב הקרב ידמה אליו בזה וכל אשר יתרחק יהי' הענין בהפך והוא מבואר וכן הוא הענין בתכונות הנפשיות כי בהיות הנפש שלמה בהן מעצמה יהי' השלמות ההוא חזק וקשה ההסרה אמנם בהיות מגיע שלמותה על ידי הכנות מענינים חוצה לה הנה יהי' שלמותה יותר חלוש וקשה לעמוד. ותהי' החולשה והקושי לפי רבוי האמצעיים או מעוטם. והנה לפי שהחותם ההוא אשר קבל אברהם אבינו לאות ברית היה ענינו צד תחבולה ותקון באבר ההוא בהתיש והחליש הכח התאוה הנמצא באותו אבר אשר באמצעות זה יגיע תועלת גדול אל הכח המתעורר בכלל אשר מושבו הוא בלב כמו שהוא מבואר ואע"פ שכבר הגיע מתקון האבר ההוא תועלת אל הלב הראשיי בענין האמונה מה שהספיק להבדיל זרעו בו משאר האומות דרך כלל אבל להיות התועלת ההוא מגיע ללבם על ידי אחר נמצא שהיה תמיד עקר האמונ' הזה רופף בידם מתחלתם ועד סופם עד שסבלו בעבור רפיונם וחולשתם בו כל מה שסבלו מהרעות והגליות. אמנם בזמן מלך המשיח תהי' הברית הזאת יותר חזקה וקיימת לעת כי תהי' האמונה קבועה בלב עצמו קביעות נמרץ ותהי' ברית המילה בו ממש מבלי אמצעי כמו שאמר בפירוש (דברים ל׳:ג׳) ושב יי' אלהיך את שבותך ורחמך וכו' אם יהי' נדחך בקצה השמים וכו' ומל יי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את יי' אלהיך וכו'. והנה רוממות הברית הזאת על זה העקר הוא נכר ונגלה על מה שהיה בידם בתחלה על ידי אברהם אבינו הנאמר בו הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארן. ועל הפתילים אמרו ונשא ממשה. והכונה כי הענין שאמרנו אצל הכחות והתכונות הנפשיות הנה הוא מבואר הצדקו אצל המושכלות והוא כי כל דבר שיושג ויושכל במעט מההקדמות אמנם הוא יותר חזק האמתות ויותר נוח להשיג ויותר קשה לאבד ולזה המושכלות הראשונות או ההקדמות הידועות בטבע תסוגלנה בשלשה הענינים האלה כמבואר בספר המופת אמנם כל מה שירבו ההקדמות ויתמצעו הלמודים להגיע אל הדרוש או המושכל יהי' הדבר בהפך. רצוני שיהי' חלוש האמתות וקשה להשיג ונוח לאבד. והפלא שעל זה החליט החכם שם שהמופת המחייב יקר מהשולל. וזה שהמופת השולל יבנה על ההקדמות מתחלפות בכמה ובאיך. והמופת המחייב לא יבנה כי אם על חלוף הכמה והוא מספר הקדמותיו. אמנם כבר היו שתיהן מאיכות אחד והוא החיוב וענין היוקר שלו הוא במה שיתן האמת יותר ממנו כמבואר שם. *וזה הטעם שהמשפטים וכו', ע' מלת הגיון שער ז' עם הביאור שם, והדברים ארוכים אין צורך להביאם פה, אחרי שכונת הרב ז"ל בכלל נודעת מלבד זה. וזה הטעם שהמשפטים אשר מהתמונה הראשונ' מההקשים הם יותר חזקי האמות מזולתם כי אין צריך להחזירם אל זולתה מן התמונות כמה שהן צריכין לשוב אליה וזה מבואר. והנה לפי שמשה קבל תורה מסיני כתובה על שתי לוחות אבן והתור' כלה נתנה ליכתב על הגוילים ותורה שבעל פה לא היתר רק למסור אותה פה אל פה לאנשים הראויים לקבל אותה ולהמשיך השלשלת מדור אל דור וגם סודותיה ומצפוניה לא נתנו כי אם לבני עליה שבהם ואם היו מועטים בערך אל כללות' והיה בזה מהקושי המבואר ללמוד וללמד עד שנמשכו זמנים רבים שוטטי רבים לבקש את דבר ה' ולא מצאו וגם מה שמצאו להיותו תלוי בכמה אמצעיים ומפה אל פה כבר יחלש האמות וירבו הספקות וכל זה מה שיחייב השכחה והעזיבה מהם אשר לסבתם היה מה שהיה וכו'. אמנם בזמן המוצלח יוסרו כל אלו האמצעיים ויהי' הלמוד האלהי מושפע בשכלם מבלי מסך מבדיל בינו לבינם כמו שאמר הנביא (ירמיהו ל״א:ל״א) בפירוש הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם נאם ה'. כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נאם ה' נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה כו'. ולא ילמדו עוד איש את רעהו וכו' דעו את ה' כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם ה' כו':
גן נעול
"וַיִרְאֶהָ יהודה וַיַּחְשְׁבֶהָ לזונה כי כסתה פניה" (בראשית לח, טו). פירוש. קודם לכן הזכיר "ותכס בצעיף ותתעלף ותשב בפתח עינים אשר על דרך תמנתה" (לח, יד). ויראו לנו שעשתה שתי מעשים הפוכים זה מזה. האחד, שהתעלפה בצעיפה, וזה כדרך הנשים הצנועות שלא יסתכלו בה העוברים. והשני, שישבה בפתח עינים על הדרך וזה כדרך הזונות המפקירות עצמן לכל עובר. ובחכמה עשתה כן, כי קשה לומר שהצדקת הזאת כִּיוְנָה בעצה הראשונה שישכב יהודה עמה. ויותר קשה וכי היה יהודה הצדיק נחשב אצלה שבראותו זונה לקראתו יסור אליה לזנות עמה כאחד הרֵקים? וגדולה מזה איך לא יָרְאָה כי יעברו אנשים פוחזים ויזנו עמה באמרם אליה "הלא את יושבת בפתח עינים לזנות עם כל עובר עליך". על כן השכילה מעשה להתעטף בצעיפה ולשבת בפתח עינים, להיות למראה ולתמהון לכל עובר, ולא ידעו מה זה בהיות שני הענינים ההפוכים זה מזה. ואם יעמוד אחד העם ויסור אליה, תענה ותאמר "מה לי ולך? אני צנועה ומעולפת בצעיפי ויושבת פה להמתין על אחד מקרובי, על בעלי" וכיוצא. וכשיעבור יהודה ויראנה יתמה גם הוא. ואם יסור אליה אז תוכל לדבר עמה בְּשֵׁלָה, בגלל שֵׁלָה ומצות היבום, כי אל זה כִיוְנָה הצדקת הזאת, כמו שכתוב "כי ראתה כי גדל שלה והיא לא נִתְּנָה לו לאשה" (לח, יד). והיתה חֲפֵצָה להדבק בזרע הקדוש הזה. ואולי ראתה השתלשלות היחס ברוח הקדש כמו שאמר יהודה "צדקה ממני" (לח, כו) וכמו שארמוז לפנינו בעז"ה. ולכן המציאה לעשות כן לְדַבֵּר עמו על אודות הדבר הזה, מה שלא יכלה לעשות כן בבית אביה, גם לראות מה יקרה לה עם יהודה. וספר הכתוב שכאשר ראה אותה יהודה חשב אותה לזונה, כי אעפ"י שהיתה מעולפת בצעיף כדרך הנשים הצנועות היה רע בעיני יהודה שתשב אשה לבדה בפתח עינים על הדרך, ולפי מחשבתו דן אותה כזונה. וזולתו הן הרואים לא חשבוה לזונה לפי שכסתה פניה כדרך הנשים הכשרות ואין רע בעיניהם שתשב אשה בפתח עינים בפנים מכוסות. ולפי שהיתה המחשבה הזאת מדין המחשבות המתחלפות כפי הבדל דמיונֵי בני אדם לכן נכתב בבנין הקל, וכדרך הכלל שיסדנו על זה. וספר הכתוב שמיד סר יהודה אליה ואמר "הבה נא אבוא אליך" (לח, טז). וכששמעה תמר שאלת חמיה היה נפלא בעיניה מאד, כי ידעה שהוא איש ירא את ה' מאד.1כאן שלש מלים מטושטשות והסביר לה כי מֵה' יצא הדבר שאותו הזרע הקדוש שתצמח ממנו מלכות בית דוד תוליד מיהודה עצמו, לא מאחד מבניו אשר הוליד. ועל כן נשמעה לו והלכה [והסכימה] על זה. ואמרו קדמונינו "מלמד שרמז הקב"ה למלאך הממונה על התאוה ולא הניחו לעבור" (בראשית רבה פה, ח). להורות כי יהודה בצדקת לבבו לא היה סר אליה לולי כי מֵה' יצא הדבר. ולרמוז על כונתה הטובה שאלה ממנו לערבון, חותמו ומטהו ופתיליו (בראשית לח, יח) והן שלשה סימני המלוכה. החותם כדרך "ונחתם בטבעת המלך" (אסתר ג, יב). והמטה, "מטה לנשיא אחד" (במדבר יז, כא), "מטה עוזך ישלח יי'" (תהלים קי, ב). והפתילים הם לבושי המלכות כדרך "יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך" (אסתר ו, ח), "ותלבש אסתר מלכות" (אסתר ה, א). להורות כי היא [ידעה] מה יהיה אחרית דבר וּלְמַה היא מִתְכַּוֶנֶת. ולכן כשהוציאוה להישרף "שלחה אל חמיה לאמר 'לאיש אשר אלה לו, אנכי הרה'" (לח, כה). מלבד הפשט, רמזה שהיא הרה בבטנה ילד אשר אלה לו, והוא מלכות בית דוד שמלכותם קיים לעולם, וְחִלֵק ה' להם החותם והמטה והפתילים. ועל זה הוסיפה בדבריה "הכר נא למי החותמת והמטה והפתילים האלה?" (לח, כה). כאומרת "שים לבבך להבין למי ראויים שלש אלה? הלא לך אדוני, והזרע אשר יצא ממך שאני הרה ממנו, לו תהיינה כל אלה". אז הבין יהודה ונתברר לו כי נגלה לה יותר ממנו, כי מֵה' יצא הדבר להקים הזרע הנבחר מיהודה עצמו. ומטעם זה נתבלבל הדבר שלא היתה לשֵׁלָה לאשה. ועל זה נאמר "ויאמר יהודה: צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לְשֵׁלָה בני". פירושו, עתה ידעתי כי היא צדקה ממני, ויודעת וּמְבִינָה סוד הדבר בצדקתה, שלמען הקים זרע ממני לא נתתיה לשלה בני, וּמֵה' יצא הדבר, לא ברצוני ובבחירתי. והרמז הזה נפלא מאד והוא כדמות הפשט הגמור. ולולי זה למה אמר "צדקה ממני"? והוא לא ידע כי כלתו היא, ובשגגה עשה. והיא הכירו שהוא חמיה ועשתה בצדק. גם אם לא הכירו [??]2מלה מטושטשת, אבל כוונתו לומר "לא היתה מזידה" לזנות עם אחד העם. והוא דרך חדש בפירוש ענין זה הבינהו כי קצרתי במאוד, כי לא באתי הנה רק לפרש המליצות ולשון "מחשבה" הנזכר בכתוב, [וטעם] "כי כסתה פניה", טעם שלא הִכִּירָהּ.