תהילים קכב:ד מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גבורות השם, באר הגולה ותורת העולה

וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו'. הנה הרמב"ן ז"ל הרבה לתת טעמים למנין זה אם להודיעם חסדו בענין רבויים ושמירתם או לזכותם לעבור לפני אדון הנביאים איש איש כי ישים עינו עליהם לטובה או לדעת מספרם לצבוא צבא למלחמות הארץ שהיו נכנסים מיד אם לא חטאו הכל כמו שהוא בפירושיו:

וענין שהם הפכים להם, כי עצמם של מצרים דבוקים בזנות וכל דבר תעוב, ונמשכים בטבעם אחר הזנות ומעשים אשר הם תעובים. וישראל עצם שלהם זרע אמת, גדורים בעריות, וקדושים ומובדלים מכל עריות, כמו שאמר הכתוב (תהלים קכב, ד) "שבטי יה עדות לישראל", שהעיד שמו עליהם שהם בני אבותיהם. ואחת היתה במצרים שזנתה ופרסמה הכתוב, שנאמר (ויקרא כד, א) "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי", מלמד שלא היתה בישראל רק זו, כדאיתא בויקרא רבה (לב, ה). ועליהם מפורש בקבלה (שיה"ש ד, יב) "גן נעול אחותי כלה", אמר רבי פנחס, "גן נעול" אלו הבתולות, "גל נעול" אלו הבעולות, "מעין חתום" אלו הזכרים. הרי כי ישראל הפכים למצרים; המצריים דבוקים בזנות, וישראל מובדלים מן הערוה ומן הזנות. ומאחר שגזר השם יתברך שעבוד וענוי על ישראל, והדבר יתפעל מהפך שלו, לכך ראוי שיהיה השעבוד באומה שהם הפכים להם. זהו ענין אחד שראוי* לישראל להיותם משועבדים דווקא למצרים, כי לא יתפעל דבר כי אם מהפכו.

וחכמים אומרים* על י"ב עמודים (חגיגה יב:). ביאור זה, כי הארץ עומדת על י"ב עמודים, והם י"ב שבטים, וכדמייתי קרא (דברים לב, ח) "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". וזה כי "הארץ נתן לבני אדם" (תהלים קטו, טז), והשבטים הם ראשונים לכל ישראל, וישראל הם קודמים לכל שבעים אומות. ולפיכך העולם עומד על י"ב עמודים, והם השבטים, אשר יש להם חבור אל השם יתברך, שנקראים "שבטי י"ה" (תהלים קכב, ד), הרי יש לשבטים דביקות אל השם יתברך במה שהם שבטי י"ה. ויש אומרים על ז' עמודים (חגיגה יב:), והם האבות, שהרי ג' אבות וד' אמהות הם שבעה. "והארץ נתן לבני אדם", והם האבות, שהם יותר התחלה מן השבטים. ולפיכך על יד האבות יש חבור לארץ אל השם יתברך, וזה קיום שלה. [ו]דוקא השבטים או האבות, כי אלו הם יסודי העולם, כי האבות הם אבות לישראל, וכן השבטים כל אחד אב לשבטו. וראוי שיהיו הם עמודים לארץ, כמו שהם יסוד לישראל, כך הם יסוד לעולם, והארץ עומדת עליהם. אבל שאר צדיקים אינם ראוים שיהיו הם יסוד ועמוד לארץ, שהיא כל העולם, כי אם האבות והשבטים, כי במה שהם אבות הם עיקר בעולם, לכך הם יסוד העולם. ודבר זה ברור מאד. ורבי אלעזר בן שמוע אומר על עמוד אחד (חגיגה יב:), סובר כי הארץ יש לה דביקות בו יתברך על ידי צדיק אחד, במה שהארץ נתנה לבני אדם, ויש בבני אדם צדיק אחד, הרי כי הארץ יש לה חבור אל צדיק, ועל ידי הצדיק יש לה חבור אל השם יתברך. כי הצדיקים יש להם דביקות אל השם יתברך, כי זהו מעלת הצדיק. הרי שהעולם עומד על צדיק אחד. ולא רצה לומר כמו שאמרו לפני זה; על י"ב עמודים, או על ז' עמודים, מפני שאותם אינם בעולם הזה, אבל הם בעולם הבא. הרי כל אחד מן החכמים היה מעלה את הארץ ומחבר אותה אל השם יתברך, אשר הוא מקיים ומעמיד כל הנמצאים, ולכך צריכה הארץ חבור אל השם יתברך. וכל אחד מן החכמים מחבר הארץ, שהיא בתכלית המטה, אל השם יתברך, שהוא מקיים הכל על ידי אמצעיים שהארץ יש לה חבור אליהם, והם מתחברים אל השם יתברך כמו שאמרנו. כך יש לפרש, והוא נכון מאוד.