תהילים קכז:א מחשבת ישראל: עקידת יצחק, הגיונות אל עמי, חובות הלבבות ודרשות אל עמי

שיר המעלות לשלמה אם י"י לא יבנה בית וגו' (תהילים קכ״ז:א׳). הנה שהישיר דבריו אל שלמה הבונה הבית ואמר ברוח קדשו שמע נא בני שלמה אם י"י לא יבנה בית בכבודו ובעצמו כמו שהועד לקץ ימים באמרו כי בנה י"י ציון ואני אהיה לה לחומת וגו' כמו שכתבנו הנה באמת שוא עמלו בוניו בו. ועליה אמר שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת כלומר מה תועיל הקדימה בענין זה אחר שעתיד' מהרה להבטל. ולרמוז אל מה שעמלו בבנינה ובתקונה אנשי הגולה אמר אוכלי לחם העצבים כי כן היו אוכלים בבנינו בימי נחמיה ועזרא דכתיב שם (נחמיה ה׳:א׳-ב׳) ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים ויש אשר אומרים בנינו ובנותינו אנחנו רבים ונקחה דגן ונאכלה ונחיה ויש אשר אומרים שדותינו וכרמנו ובתינו אנחנו עורבים ונקחה דגן ברעב. ויש אשר אומרים לוינו כסף וגו'. סוף דבר שהיו בונין את הבית ואת העיר מתוך צער גדול וחרפת רעב. אמנם על הבית האמיתי אמר כן יתן לידידו שינה ירצה כי עד שיבנה הבית ההוא לא הגיע הדבר שאמר ידידו המשורר (תהילים קל״ב:ד׳-ה׳) אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' וגו'. אמנם כאשר יבנה אותו כן יתן לידידו שנה ערבה ומתוקה כי אז מצא מקום לה' מכון לשבתו עולמים. וסמך הנה נחלת ה' בנים וגו' לומר שעל ידי ברכת הבנים והמשך השלשלת מהם תתקיים בזרעו ובביתו זה הענין הנפלא מהבטן הנצחי. אמנם ירמיהו הנביא אשר אמר כי העיר ההיא היתה לפניו על אפו ועל חמתו מיום אשר בנו אותה כמו שאמרנו הנה הוא אשר קיים כל מה שאמרנו בסוף הנבוא' ההיא אמר (ירמיהו ל״ב:ל״ז) הנני מקבצם מכל הארצות אשר הדחתים שם באפי ובחמתי ובקצף גדול והשיבתים אל המקום הזה והשבתים לבטח והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים לטוב להם ולבניהם אחריהם וכרתי להם ברית עולם אשר לא אשוב מאחריהם להטיבי אותם ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מעלי וששתי עליהם להטיב אותם ונטעתים בארץ הזאת באמת בכל לבי ובכל נפשי הנה באר בפירוש הגמור כי הדבר אשר היה תחלה על אפו ועל חמתו יהיה בסוף בהשלים כל התנאים ההכרחיים ההם בכל לבו ובכל נפשו באופן שלא יסור לעולם: הנה שנתבאר מכל מה שנאמר שכבר נמצאו בכתובים אל דירת האלהות בינינו שלשה מיני דיורין. האחד הוא המשכן אשר נתפרסם ענינו בתורה האלהית אשר עמדנו על ענינו. והשני הוא הבית אשר בנה שלמה אשר נזכרה בספר שמואל ובספר מלכים ובדברי הימים על הדרך שנתבאר. והבית השלישי העתידה להבנות על ידו יתעלה אשר בא עליה כל ספר יחזקאל כמו שהוכחנו ואשר נבאו עליה כל הנביאים כלם כאשר נתפרסם:

^*אמנם, תוכן דעתו בקוצר הוא, כי עיקר הצלחת האדם המוסרית עלי ארץ הוא, בהאמינו ובשומו תמיד אל לבו כי כל הטובות וההצלחות אשר תהיינה תמיד למנה לו ולכל העולם בכללו אינם באים דרך מקרה והזדמן, כי אם ברצון הי"ת היוצר והמנהיג כל הטבע כלו, ורק למען השריש האמונה הזאת בלב כל ישראל (לא בעבור היות הי"ת מצטרך לברכותינו, או שנוסיף לו בזה שלימות מה אחרי שהוא שלם בעצמותו לבלי תכלית מעולם ועד עולם) צוו חז"ל לברך על כל מה שיהנה האדם בשם ומלכות, למען יודה האיש הישראל, בכל עת שיאכל וישתה או יהנה שאר הנאות הגוף, במציאות הי"ת אשר הוא הסיבה הראשונה לכל נוצרי ובמלכותו ר"ל בהנהגתו את כל העולם תמיד ברצונו ובחפצו, כי רק באופן זה יודיע לכל שגם כל טוב פרטי אשר יהיה לו למנה, רק מיד ה' הוא לו אשר המציאו בגבורתו, כמאה"כ "יודוך ה' כל מעשיך" וכו', כבוד מלכותך יאמרו וכו', להודיע לבני אדם גבורותיו וכו'. ר"ל כל בני אדם שהם מעשע ידיך חייבים תמיד להודות בכל עת ועונה שיהנו מהנאות העולם במציאותך ובמלכותך, למען הודיעי בזה גבורותיך לכל בני אדם כי הכל ממך הוא ומידך נתן למו, וע"כ כאשר שמע ר' ישמעאל קול אלהים אומר "ברכני" (עיין ברכות ד' ע"א) אמר "יהי רצון" וכו' מאמר המורה על אמונתו בהנהגת השגחת הי"ת לרחם על ברואיו ולכבוש כעסו עליהם, וע"כ נענע לו ראש להורות כי כונת מברך כזה נרצה בעיניו ית'. ר"ל בהיות תכליתו רק להורות בה אמונתו במציאות הי"ת והנהגתו את ברואיו, ועל רעיון זה רומזת גם הברכה האמורה מפי אהרן ובניו "יברכך ה', יאר ה', ישא ה'," ר"ל רק מאתו ית' לבד ולא מסיבה אחרת זולתו יושפעו כל הטובות האלה, וכן יורה ע"ז גם מאה"כ "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" וזאת היתה גם תועלת ותכלית מצות ברכת כהנים למען יושרש על ידה בלב כל ישראל מפי כהני ה' אשר עליהם להורות את העם האמונה האמיתית עם כל שרשיה ועיקריה, האמונה במציאות הי"ת ובהנהגתו את העולם, ומבוארות בזה הספקות שהעיר הרב ז"ל. אמנם הראוי שיאמר בזה כי לפי שהעקר אשר הצלחת האדם וטובו תלוי עליו הוא בשיהי' לו ציור חזק ואמונה קבועה בשכל הטובות והצלחות עליונות ותחתונות הבאות על העולם וכתותיהם הם מאת הסבה הראשונ' יתעלה שמו לא מצד הקרי וההזדמן ולא בכחו ועוצם ידו ולא משום ככב ומזל קבוע כי על כן צוה להיישיר אותם במחנותם להתכוין כלם לאביהם שבשמים כמו שכתבנו בשער ע"ב כי זאת היא הכוונ' עצמה שקבעו חז"ל כל הברכות הבאות על כל דבר ודבר ובפרט כל ברכות הנהנין לא מפני שהוא צריך לברכתה רק כדי שיזכר ויפקד שם הבורא יתעל' והמשפיע הטוב על הדבר ההוא המושפע. ואמרו שכל הנהנ' מן העולם הזה בלא ברכה כאלו מעל (ברכות ל"ה.). כי אחר שאינו מכיר במשפיע ואינו מחזיק לו טובה הנה הוא מועל בקדשים ודאי ונהנה מהם שלא ברשות כי עליו נאמר איש נכרי יאכלנו (קהלת ו׳:ב׳) כמו שכתבנו בשער כ"ד. האמנה כי לפי שלא תספיק הודע' זו להביא אל ההצלחה הנפשיית אם לא יצורף עמה הדעת שזאת הסבה הראשונ' יתעלה שמו הוא בעל הרצון המוחלט בהמצאת הנמצאות כלן ולו היכולת להנהיג העולם כלו ברצונו בטבע וכנגד הטבע כפי מה שיאות אל השכר והעונש המיועד על המעשים הנרצים או הפכם כמו שנזכר בשער המבול וזולתו. לזה היה ראוי שיורשם זה במטבע הברכות כמו שעשו בהזכירם בהם שם ומלכות כי השם הוא ענין מציאות הסבה הראשונ'. אמנם המלכות ענינו הרצון והיכולת המוחלט כי המלך הוא אשר ימשול על מלכותו ועשה כרצונו והגדיל כמו שאמר הנביא הוא אלהים חיים ומלך עולם (ירמיהו י׳:י׳). וזה טעם אומרו אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם תחלה זכרונות וכולי (ר"ה ט"ז.). ושני הענינים האלו הם אמתת האלהות השלם אשר יאמר שהאל ברא הכל או עשה הכל וכמו שכתב החכם בספר ההפלה בשאלה השלישי והד' כי העוש' הוא אשר יעש' הדבר בכונ' ורצון לא זולת כי על זאת הכונ' אמר הנביא אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו וגו' (ירמיהו י׳:י״א) ועליה אמר נעמן עתה ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל (מלכים ב ה׳:ט״ו) יאמר כי אשר לא ימשול על הטבע לעשות בו כרצונו אין בו כח אלהות על דרך האמת ושזה לא נמצא רק באלהי ישראל כמו שנתברר אלי מרפואתו זאת על יד נביאו וכל זה באמת נכלל בהזכרת שם ומלכות בברכות כפי תקנת חז"ל להדריך ולהיישיר האנשים אל הצלחת נפשם אשר א"א זולת זה. ועל מטבע הברכות לפי כונתם ז"ל אמר המשורר יודוך ה' כל מעשיך וגו' כבוד מלכותך וגו'. להודיע לבני האדם גבורותיו וגו' (תלים קמ"ה). אמר כי כוונת ההודאות והברכות שיתקנו אותם חסידיו לברך אותו בכל דבר אשר בברכ' ההיא מזכירים השם גם כבוד מלכותו כמו שאמרו כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה (ברכות מ':) וגם חותמין בה מעין גבורתו במה שאמר שהכל נהי' בדברו בורא פרי העץ או האדמ' או עושה מעש' בראשית וכיוצא כי הן כל אלה יפעל אל בכח גבורתו הרצוניית הנה היא ודאי להודיע לבני האדם גבורותיו אשר עליהם אמר וגבורתך ידברו כי בזה יקבלו כלם עול מלכותו אשר עליו אמר כבוד מלכותך יאמרו: ובהגדת פ"ק דברכות (ז'.) תניא א"ר ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטרת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה יי' צבאות יושב על כסא רם ונשא ואמר לי ישמעאל בני ברכני אמרתי לו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת רחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין ונענע לי בראשו. נרא' שכנה זה השם המופלא אכתריאל ע"פ הקבל' שאומרין אל הספיר' הראשונ' ראש כל הספירות כתר עליון וכנגד' בי"ג מדות יה' יה' אל ולזה אמר יה ה' צבאות יושב על כסא רם ונשא אמנם ממה שאמר לו ברכני והוא אמר יהי רצון וכו'. נרא' ודאי מה שאמרנו שעקר כוונת הברכ' בפי המברך הוא הכרת כבודו ודעת גדולת גבורתו אשר בידו הכל וממנו יושפעו הטובות כלם כמו שהור' בתפלתו על כבישת רחמיו את כעסו ולהתנהג עמו במדת החסד ולפנים משורת הדין. והוראת זה הענין רצוני היות זה עצמיותה של ברכ' הוא מה שהור' מאד נענוע ראשו כלומר שלא תהא כוונת ברכתנו אליו יתעלה לפי שהיא ברכת הדיוטי' אחר שאינו צריך לה קלה בעינינו שהרי תועלת' גדול במה שתמשך ממנה הכרתו יתעל' וקבלת עול מלכותו אשר בזה יזכו לקבל השפע העליון להמשיך חוט החסד המקיים האומ' הזאת ראשונה ואחריה העולמות כלן. והנה זה עיקר המצוה הזאת כי הנה היא לא הית' לסייע לו יתעל' אל הברכ' רציני שהוא יתעל' צריך חזוק ועזר מצד עצמו רק לשום דבר בפיהם לומר כה תברכו את בני ישראל כשתברכום (א) והוא שיאמרו יברכך ה' יאר ה' ישא ה' (ב) כי הוא דבר שיעיר לבם אל הציור הזה ההכרחי וידעו שכל הטובות הם מושפעות מאתו והוא מה שביארו בתכלית הביאיר באומרו (ג) ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם ירצה שהכוונ' בזה אינה אלא שישימו את שמי על בני ישראל בברכתם כי עקר הברכ' אני אברכם זולתם ועדה השימ' זאת הוא הסיוע שיפיל בזה שהם מסייעין על ידן כמו שאמר מכל מקום היה לך לסייעני כמו שנתבאר והוא ענין נכבד מאוד אמנם בענין הברכ' הזאת המשולשת והמכופלת יראה באמת שכיון לכלול בה כל אופני הצרכים הנחנקים לשלש מחלקות ועם היות שכבר ביארנו בשער הנזכר. אצל ברכות יעקב אבינו שלשון ברכה סתם הנאמר בתורה הוא על הברכות הנפשיות ועל ההצלחות האמתיות וגם על הנחה זו סדרתי באלו הברכות סדר השמונ' עשרה שתקנו חז"ל בתפל' אשר סיימו בהם בברכת שלום כמו שנתבאר זה בשער נ"ח. הנה כשנכוין אל ביאור הכתובים לפי פשוטן ויישובן יראה כי כשתבא הברכ' מבוארת או שנכתבו לצדה ברכית מבוארות עם ההצלחות הנפשיות הנה מעתה אין כחה כח הסתמית אבל כח המבוארת בפרטיות. והנה אחר שנזכרו בכאן שתי זוגי הבדכות שהם השנית והשלישית שנתבאר בהם היותן בהצלחות עצמיות פנימיות באומרו באחת מהנה יאר ה' פניו אליך וגו'. כי הנה אור הפנים יורה על שפע הטובית האמתיות המושפעית מאור פניו יתעל' וכמ"ש חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח׳:א׳) וכן באומרו ישא יי' פניו אליך יורה על הזמנתו אליהם והמצא עמהם ולישא להה משאות אליו יתעל' מאת פניו הנה נפי זה תהי' הברכ' הנזכרת ראשונ' בהכרח בענינים החיצונים הסומכים אל החיים בלי ספק. ועל זה היסוד ביארו אותם חז"ל במדרש רבה (פ' י"א) ובספרי (פ' נשא) אמרו יברכך יי' בברכ' המפורש' כן הוא אומר ברוך אתה בעיר וגו'. ברוך טנאך ומשארתך ברוך אתה בבאך וגו'. ובאו עליך כל הברכות האל' וגו' (דברים כ״ח:ה׳-ו׳). אמר עוד יברכך יי' בנכסים וישמרך בנכסי' ורבי נתן אומר יברכך יי' בנכסים וישמרך בגוף. ד"א וישמרך שלא ישליט אחרים עליך. ד"א וישמרך מן המזיקין. ודרך כלל כל הדברים האלו הם מבארים שע"ד הטובות החצונות הוא מדבר כי הם ברכות שמחזיקות העצמיות וגם שהם צריכים שמיר וכמ"ש מלך בשר ודם נותן מתנ' לאדם אבל אינה משמר' לו אבל הקב"ה נותן מתנות ומשמרן דכתיב יברכך יי' וישמרך. והרי זו הברכ' הראשונ' אשר היא על השלמות הראשון השנית יאר יי' פניו אליך. אמרו במדרש (שם) יתן לך מאור פנים רבי נתן אמר זה מאור שכינ' שנאמר קומי אורי כי בא אורך (ישעיהו ס׳:א׳) יאר פניו אתנו סלה (תלים ס"ז). ד"א זה מאור תורה שנאמר כי נר מצוה ותור' אור (משלי ו׳:כ״ג) ויחנך יחנך במשאלותיך וכן הוא אומר וחנותי את אשר אחון (שמות ל״ג:י״ט) ד"א יתן חנך בעיני בריותיו דכתיב ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו וגו'. (בראשית ל״ט:כ״א) ונאמר ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה (אסתר ב׳:ט״ו) ויתן האלהים את דניאל לחסד ולרחמים (דניאל א׳:ט׳). יאומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם (משלי ג׳:ד׳) ד"א ויחנך בדעת ובחכמ' והשכל ומוסר ובינה ד"א ויחנך בת"ת יכן היא אומר תתן לראשך לוית חן (שם ד') כי לוית חן הם לראשך וגו' (שם א'). הרי אתה רואה שכל דבריהם אלו הם סובבים על אור החכמ' והחנינות האלהית במעלות השכליות הפנימיות. השלישית ישא יי' פניו אליך וגו'. אמרו בשעה שאת' עומד ומתפלל שנאמר הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה (בראשית מ"ט). והלא דברים ק"ו אם ללוט נשאתי פנים מפני אברהם אוהבי לך לא אשא פנים מפניך ומפני אבותיך כתוב אחד אומר ישא ה' פניו אליך וכתיב אחד אומר אשר לא ישא פנים (דברים י׳:י״ז) כיצד יתקיימו שני כתובים הללו כשישראל עושין רצון של מקום ישא ה' פניו וכשאין עושין רצון המקום אשר לא ישא פנים. הנה שהכוונ' להם בזה על מציאות השגחתו והדבקו בהם כי על כן ישא להם משאות מאת פניו בעת תפלותיהם ובכשרון מעשיהם כי הוא הענין המיוחד אל האומה הזאת כמו שאמר פני ילכו והניחותי לך אם אין פניך הולכים וגו' (שמות ל״ג:ט״ו). ופניתי אליכם (ויקרא כ״ו:ט׳). כמו שביארנו בפרשת ראה אתה אומר שער נ"ד. אמנם במאמר וישם לך שלום הנטפל עמו נאמר שם רבי נתן אומר זה שלום מלכות בית דוד שנאמר למרבה המשר' ולשלים אין קץ (ישעיהו ט׳:ו׳). ד"א שלום זה תורה שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א) רבי אליעזר אומר גדול שלום שלא נטעו הנביאים בפי כל הבריות אלא שלום. רבי שמעון בן חלפתא אומר גדול השלום שאין חותם כל הברכות אלא שלום שנאמר יברכך ה' יאר ה' ישא ה' וישם לך שלום. גדול השלום שאפי' בשעת מלחמ' צריכין לו שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום (דברים כ׳:י׳) גדול שלום שאפילו מתים צריכים שלום שנאמר ואתה תבא אל אבותיך בשלום (בראשית ט"ו) ואומר בשלום תמות (ירמי' ל"ד) גדול שלום שנתנה לעושי תשובה שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיהו נ״ז:י״ט) גדול שלום שנתן בחלקן של צדיקים שנאמר יבא שלום ינוחו על משכבותם (שם). גדול שלום שלא נתן בחלקן של רשעים שנא' אין שלום אמר ה' לרשעים (שם) גדול שלום שנתן לאוהבי תורה שנאמר שלום רב לאוהבי תורתך (תהילים קי״ט:קס״ה) גדול השלום שנתן לענוים שנאמר וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום (שם ל"ז). גדול השלום שנתן לעושי צדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום (ישעי' ל'ב). גדול שלום ששמו של הקב"ה קרוי שלום שאמר ויקרא לו ה' שלום (שופטים ו׳:כ״ד). רבי חנניא סגן הכהנים אומר גדול שלום ששקול כנגד כל מעשה בראשית שנאמר יוצר אור ובורא חשך עושה שלום (ישעיהו מ״ה:ז׳) הנך רואה כי כל המאמרים האלה צדקו יחדיו עם מה שאמרנו ראשונ' ממעלת השלום ומסגולתו הנפלאה שהוא הנותן צורת הדברים ומהותם כל אחד לפי מה שהוא כמו שתראה מכל אחד מהענינים האלה אשר זכר אחד לאחד כשתעביר עליו קצת השקפה והכלל שהכל חוזר למאמרים האחרונים ששמו של הקב"ה נקרא שלום ושהשלום שקול כנגד כל מעשה בראשית כי כמ"ש הוא חוט החסד המשוך מאתו יתעלה וחורז בכל הנמצאות העליונות והתיכונות והתחתונות ומעמידן ומקיימן כל אחד במציאותו וקיומו המיוחד אליו על צד היותר נאות שאפשר. והדבר המבהיל אשר יראה סותר זה הוא אשר אמרו שם רבי אליעזר בנו של רבי אלעזר הקפר אומר גדול שלום שאפילו ישראל עובדין ע"א ושלום ביניהם כביכול אמר המקום אין השטן נוגע בהם שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו (הושע ד׳:י״ז) אבל משנחלקו מה נאמר בהם חלק לבם עתה יאשמו (שם י') כי איך יתכן אשר בהתנכרם אל יוצרם יתעלה והכחישם הסיבה הראשונה יתעלה שמו לא ינתק החוט ההוא המעמידם ויהרס מצבם ויאבדו כרגע. אמנם כוונו להורות מעלת השלום וסגולת החוט המעמד והמקיים הכל והפלגתו ולומר כי הוא האות והמופת ביני ובינם יתעלה לדעת חוזק קיומם או רפיונו וזה כי כאשר נראה שנום וטוב המצב בין כלל האנשים אפי' שנראה אותם עובדים ע"א הנה הוא סימן שיש להם זכות או זכיות לפניו יתעלה בעבורם מאריך להם זמן כמ"ש הנח לו כלומר כתר לו זעיר. אמנם בהחלק לבם והמצא חולשא או נתוק מה בחוט הזה אפי' שלא יתפרסם ממעשיהם מה שהוא סבתו הוא סבה שנכון פורענותם וממהר האלהים לעשותו כמ"ש עתה יאשמו. ואפשר כי באומרו אפי' עובדי ע"א דברו חכמים לשון גוזמא כלו' שיעשו דברים בלתי הגונים ומעשים זרים להם לפי ענינם מ"מ באנו לכלל מה שרצינו אליו ראשונה מאומרם ז"ל טעון ברכות הוא בא. ^*וזה וכו' כונתו כי מכלל דברי חז"ל האמורים על ברכת כהנים זאת, יודע לנו כי היא כוללת כל שלשה הצרכים ההכרחים לאדם אם יהיה מאושר כראוי על ארץ, הא' שתהיה היכולת בידו למלא כל צרכי ומחסורי נפשו ונפש ביתו הגופניים ועליו יורה מאה"כ "יברכך ה' וישמרך" שפי' חז"ל "יברכך בממון וישמרך בגוף" והב' כשרון השכלה, ושיאורו עיניו ללמוד ולעיין כראוי בתורה וחכמה אלהית, ויען כי לזה צריכה חנינה יתירה מאת הי"ת כמו שהוכיח הרב ז"ל מכמה כתובים ויסדו חז"ל גם בברכת ש"ע "חננו מאתך דעה בינה והשכל" ע"כ יורה עליו המאמר "יאר ה' פניו אליך ויחנך," והג' היא הדבקית בהי"ת ואהבתו אשר תהיה לו למנה בהתהלכו בתום לבו, וקנותו עי"ז השלימות האמיתית אשר ע"ז מורה מאה"כ "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" ויען כי השלום האמיתי הזה הוא הטוב היותר גדול לאדם ע"כ היא גם חותם כל הברכות כלן, והנה כבר נתן לאדם הראשון הכשרון לקנות לו כל אלה שלש מתנות יקרות, ורק כאשר חטא נסתלקו כלם ממנו ומבניו, עד שבא אברהם אע"ה וזכה הוא ואחריו כל בניו יוצאי חלציו בכלל, כאשר נגלה ה' עליהם לתת להם את תורתו ושכן כבודו בתוכם באוהל מועד אשר צוה אותם לעשות, שישפעו עליהם מחדש כל ג' ברכות ומתנות יקרות אלה כאשר הולך הרב ז"ל ומבאר בזה המדרש שהחל בו (עיין בפנים הספר), וזה שכבר נתבאר מכלל דברי חכמינו ז"ל כי אלו הג' ברכות הם מיוחדות לג' צרכים הכרחיים אשר לנו האחד צרכי גופותינו בענין הממונות וכל הנלוה אליו מהקנינים הזמניים ואמתחתו עמו הוא השימור האלהי כי זולתו הכל הבל וכמ"ש אם ה' לא ישמור עיר וגו' (תהילים קכ״ז:א׳) והב' צרכי נפשותינו בענין ההשכלה אשר לא יושלם רק באור פניו יתעלה אשר בתמונתו יביטו הנביאים המישרים האומה כל אחד מהם באספקלריא + שלו כפי מדרגתו ובאורו ישיגו אמתת התורה כמו שבאור השמש ישיגו הכחות הגופיות המוחשות כאשר כתבנו בתחלת שער כ"ט כי על כן התפלל המשורר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך (שם קי"ט). והנה היה עמו אמתחתו המיוחד באומרו ויחנך כי זולת זה אינו כלום הלא תראה אמר החכם שבתי וראה תחת השמש כי לא לקנים המרוץ ולא לגבורים המלחמה ולא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר ולא ליודעים חן וגו' (קהלת ט׳:י״א). הורה כי כמו שלא יגיעו תועלות המדות הקודמות לחסרון הדברים ההם אשר הם צריכים אליהם בהכרח כן לא הושלמה הידיעה זולת החן וכן הוא באמת כי החן הוא משלים כל הדברים. צא ולמד מאסתר המלכה כי רבות בנות עשו יופי אבל היא עלתה על כלנה כמה שנאמר ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה ותשא חן וחסד לפניו וגו' (אסתר ב׳:ט״ו). וכן ביוסף וכן בדניאל כמו שזכרו אותם חז"ל כי חן וכבוד יתן ה' ליודע החכמה שיקבל תועלתה לעצמו ושיקבלו אחרים ממנו וזולת זה הוא כדבר בטל. ועל זה התפלל המשורר אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה (תהילים ס״ז:ב׳) הנה שחבר הדברים יחד. אמנם הג' הוא צרכנו לבינינו ובין אלהינו והוא לקבל משאת פניו ודבקות אהבתו כמו שנזכר וגם לזה לא יושלם כי אם במה שבא בפי אמתחהו באומרו וישם לך שלום כי לפי הדוחק הבלתי בעל תכלית אשר בין הדבקים אם לא בתורת חסד לא יעשה שלום לקשור בו בין פמליא של מעלה ופמליא + של מטה כמו שיבא זה בשער פ"ו ב"ה הנה ישארו בדיחוקם הטבעי. והנה היה לפי זה השלום עקר כל הברכות וחתומן. והנה כאשר נשים לב אין ענין השלים על דרך האמת כי אם מציאות ההשגחה האלהית ושפע טובו המתפשט בתוך העולמות כלן לפי ההנהגה העליונה אשר מעל השמים חסדו ומושלת על ממשלת הטבע ומערכותיו אשר נתחדשה בעולם על פי כשרון המעשים התוריים אשר על ידם נמסרו מפתחותיה ביד האומה הזאת הנבחרת כמו שביארנו בשער ט"ו ובשער ל"ז וזולתם והמשכנו אמתתה בכל מה שדברנו עד הנה בכמה שערים כל אחד לפי ענינו וביררנו שאל למודה וקיומה כוונה החכמה האלהית במציאות המשכן בחלקיו וסדר הקמתו שבתו וקימתו על פי יי' ביד משה כמוזכר בשער ע"ב ועל כן היתה שלמות הברכה הזאת ביום הקים המשכן ותחלת עבודתו כי הנה המשכן הוא תמונת העולם הזה המחודש על זה האופן וברכת השלום הוא הבריח התיכון המבריח מקצה הנמצאות ועד קצותם ומעמידן ומקיימם במאמרו יתעלה וכל זה מה שביארנוהו יפה במאמר הראשון שזכרנו. אמר רבי יהודה ברבי שמעון ביום שהוקם המשכן נכנס בו משה והיה שומע קול הדר קול נאה וקול משובח. וזה כי בשעה שעלה במחשבה האלהית לחדש העולם עם היות שקדם בו מעשה ההנהגה הטבעית הנה לא היתה עיקר הכוונה אלא אל זאת ההנהגה ההשגחיית על יד הנמצא האמצעי בין עליונים ותחתונים הוא האדם להיותו בעל בחירה במעשיו וכמו שכתוב בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כשם שיש לו בעליונים ברא את האדם וצוה מכל עץ הגן וגו' (תנחומא פ' נשא) והוא מבואר שדירת התחתונים אינה רק הסתכלות ההשגחה וההתבוננות בשפלים מצד כשרון מעשיהם או הפסדם כמוזכר במאמר ההוא כמו שנתבאר בשער ל"ד. והנה לזה אין ספק שהזמין לעולם מיד אלו הברכות המשולשות בכפליהם למיניהם לפי שהן הכרחיות להמצא על דרך ההנהגה ההיא וכלן נמסרו אל האדם בתחלתו בהניחו אותו בתוך הגן ומיני עציו ונהרותיו וצוותו אותו על המותר והאסור כמו שנתבאר הכל בשערים ההם אמנם כאשר חטא ומרד פי אדוניו נסתלקו ממנו כמו שנתבאר שם יפה מסדר קללותיו ונשאר העולם נפרד ומובדל ההנהגה ההיא האשיית ואין שלום אמר ה' וגבול נתן בין עליונים ותחתונים והיה העולם בכלל על זה האופן מן הפירוד זמנים ארוכים אשר לא נמצא בהם קורא בצדק ומחזיק השלום כי אם מתי מספר מהאבות הראשורם ובפרט מאברהם אבינו והלאה שהם התחילו להמשיך זה החוט ולקיימו עד שזכו הבנים בכללם להמשך אחריו בחבלי אדם ובעבותות אהבה חזקה ונגלה עליהם לתת להם תורה ומצוות ואז אמר מעתה יעלו תחתונים למעלה וירדו עליונים למטה (ש"ר פ' י"ב) כמו שנתבאר בם בשער מ"ד כי אז צוה אותם לחדש להם עולם חדש והנהגה חכמה אשר נציורה המציא להם המשכן ההוא על הדרך שאמרנו ובהמצאתו באופן שלם מיד חזרו הדברים אליהם כמספרם כמשפטם כמו שנודע מענינם גם ביארם בפרשת אם בחקותי אחת לאחת. והוא מה שאמרו כי כשהוקם המשכן נכנס בו משה והיה שומע קול הדר קול נאה קול משובח והם ג' קולית כנגד הג' מיני ברכות הנזכרים. ועל הראשון והוא מין הטובות החצונות אמר קול הדר כי כן באמת הן מהדרין ומיפין המעלות הפנימיות בלי ספק כמו שכתב החכם. אמנם על המין השני אמר קול נאה כי באמת הוא הענין הראוי והנאות לאדם מצד צורתו המדברת. ועל השלישי המעולה מכלם אמר קול משובח וזה יאמר על הדבקות האלהי ולזה שמח משה ואמר אשמעה מה ידבר האל ה' כי היה שש ומתעלם באותן קולות ורוצה באמותן וקיומן והיה מתירא אם יפול בהם שום ספק. א"ל הקב"ה משה שלום אני מדבר שהרי אין בלבי על בני כלום שנאמר כי ידבר שלום הורו בזה כל מה שאמרנו ראשונה כי אז נמצא ונתקיים ענין השלום ובהמצאו נתקיים הכל ושב לאיתנו והוא מה שאמר לו מעתה לא יפסקו הג' קולות ההם לפי שכבר יש שלום ביני ובינם והחוט המשולש לא ינתק כמו שהיה נתוק וכרות עד הנה. והענין כי במציאות השלום יתקיים הכל. ולא עוד אלא שאינם דבר אחר זולתו והוא מה שביארו יפה באומרו כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו כי השלום הוא קשור ודבוק עם החסידים וכמ"ש גדול שלום שנתנה לצדיקים וגו'. ושנטלה מהרשעים וכו'. וכמ"ש ואל ישובו לכסלה. הוא שאמר משה אך קרוב ליריאיו ישעו לשכון כבוד בארצנו כי שכון הכבוד בארצנו הוא המשכת החוט והשפע בתחתונים אשר ימשך ויתפשט על יד יראי אלהים הראוים לראות בישעו. אמר רבי שמעון בן לוי מה לנו לספר תלים לברר ענין השלום וסגולותיו בשכון כבוד בארצנו הרי אין הפרש' חסרה כלום מה כתיב למעלה מהענין ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום וסמוך ליה ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן יורה שהשלום הוא הנותן גמר ותשלום בהעמדת המשכן והקמתו והחוזר הסכמת החברה והשתוף בעולמות כאשר היתה הכוונה בתחלה. וכמ"ש במדרש הנזכר ויהי ביום כלות לא נאמר ויהי אלא על דבר שהיה ונפסק מימים הרבה וחזר כמות שהוא שנאמר באתי לגר אחותי כלה כמו שנתבאר שם. והנה נתבאר תכלית הביאור מהמשך הענין. ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וגו'. ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם וגו'. וסוף הכל ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו. כי בהשלמת הבנין כלו על מכונו כעין גוף אחד נתפשט השפע האלהי ותבא בו רוח הקדש אשר בו שמע קול הדר נאה ומשובח ונמשך בו הכח הדברי האלהי המיוחד אל העולם ההוא המחודש על יד זאת האומה הנבחרת כאשר אמרנו והכל נגלה ומבואר. הנה למדנו כמה חלק הש"י משפע טובו ליריאיו המיחלים לחסדו וכמה נתאוה כביכול להיות לו דירה בתחתונים ופרוש עליהם סוכת שלומו ובהמשך אותם בחוטי החסד ועבותות החנינה לקשרם ולהדביקם אליו כאשר ידבק האזור אל מתני איש אך שיאותו אליו יתעלה לשמוע בקולו ולדבק' בו כי זה לא יתכן זולת זה כי יהיה עול בחוקו ית' כאשר נתבאר במקומות אחרים. ובמדרש (חזית ע"פ דומה דודי) מאי דכתיב דומה דודי לצבי מה צבי מדלג ומקפץ ממקום למקום ומגדר לגדר ומאילן לאילן ומשוכה לשוכה כך הקב"ה מקפץ מכנסת זו לכנסת זו וכל כך למה כדי לברך את ישראל הדא הוא דכתיב בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אלין וברכתיך (שמות כ׳:כ״א) יאמר שאם ידמו ישראל לצבי זה במה שידלגו בענין שלמותם ממדרגה למדרגה מעולה ממנה ובפרישות ובנקיות מגדר לגדר צר ודחוק ממנו ובענין הדעות מהפנייה אחר אכילת עץ הדעת טוב ורע אכילת עץ החיים ובתשוקות משוכה לשוכה כענין איש שוכו (שופטים ט׳:מ״ט) והוא שיסיח דעתו מענפי עץ הדעת שהן הנטייה אחר הענינים האלו המדומים לענפי עץ החיים שהן התשוקות המשוערות והעוזרות אל החיים הנה בזה גם הוא יתברך ידמה לצבי אצלנו בכל מקומות מושבותינו במדרשנו ובבתי כנסיותנו טעון ברכות ושפע הצלחות המתפשטות בכל העולמות כלן ובעמו ישראל ראשונה כי על כן נאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א) ונאמר ויקרא לו ה' שלום (שופטים ו׳:כ״ד) וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער:

שנינו בריש פירקא דיומא שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול ללשכת פלהדרין ומתקנין לו כהן אחר שמא יארע לו פסול רבי יהודה אומר אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות אשתו שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו וביתו הוא אשתו. וטעם ההפרשה הזאת (יומא ד'.) כדי שלא יהא מצוי עם אשתו שמא תפרוס נדה בשעת ביאה ותהי נדתה עליו שבעת ימים: (שם י"ד.) וכל שבעת הימים זורק את הדם ומקטיר את הקטרת ומיטב את הנרות ומקריב את הראש ואת הרגל. ושאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב שכהן גדול מקריב בראש ונוטל חלק בראש (שם י"ח.) מסרו לו זקנים מזקני בית דין קורין לפניו בסדר היום ואומרין לו אישי כהן גדול קרא אתה בפיך שמא שכחת או שמא לא למדת. ערב יום הכפורים בשחרית מעמידין אותו בשערי מזרח ומעמידין לפניו פרים ואילים וכבשים כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה. ובגמרא (שם) תנא אף השעירים ותנא דידן מאי טעמא לא תני שעירים כיון דעל חטא דישראל הוא דאתו חלשה דעתיה. (שם) כל שבעת הימים לא היו מונעים ממני מאכל ומשתה ערב יום הכפורים עם חשכה לא היו מניחין אותו לאכל הרבה שהמאכל מביא את השינה (שם) משום ר' יהודה בן בתירא אין מאכילין אותו לא חגב"י ולא גב"ם ולא כל דבר המביא לידי טומאה חגב"י חלב גבינה ביצים יין ישן גב"ם גריס של פול ביצים מורייס ולא כל דבר לאיתויי מאי לאיתויי גרגיר. (שם.) מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה הוליכוהו לעליית בית אבטינס השביעוהו ונפטרו והלכו להם אומרים לו אישי כהן גדול אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין משביעין אנו עליך במי ששכן את שמו בבית הזה שלא תשנה מכל מה שאמרנו לך והוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין. (שם י"ט:) הוא פורש ובוכה שחשדוהו לצדוקי והם פורשים ובוכין דאמר ר' שמעון בן לקיש כל החושד כשרים לוקה בגופו וכל כך למה שלא יתקן מבחוץ ויכניס כדרך שהצדוקין עושין וכבר כתבנו זה הענין בתורת היום. כל ליל יום הכפורים (שם י"ח:) אם היה כהן גדול חכם יושב ודורש וא"ל ת"ח דורשין לפניו ואם רגיל לקרות קורא וא"ל קורין לפניו ובמה קוראין לפניו באיוב ובעזרא ובדה"י. זכריה בן קבוטל אומר פעמים הרבה קריתי לפויו בדניאל. (שם י"ט:) בקש להתנמנם פרחי לויה היו מכין לפניו באצבע צרדה ואומרין לו אישי כהן גדול עמוד והפיג אחת על הרצפה ומעסקים אותו עד שמגיע לזמן השחיטה (שם) תאנא אין מעסקין אותו לא בנבל ולא בכנור אלא בפה ומה היו אומרים אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. (תהילים קכ״ז:א׳) ומיקרי ירושלם לא היו ישנים כל הלילה. וכמו השחר עלה שאל השואל לצופה (יומא כ"ח.) האירו פני מזרח והוא אומר הן אמר לו אתה רואה עד חברון אמר לו הן וטעם שאלה זו (ירושלמי שם פ"ג הל' ג') כדי להקדים זכר זכות ישיני חברון: אחר כך (שם כ"ח) הורידוהו אל שער המים שהוא אצל לשכתו ופורסין לו שם סדין של בוץ להבדיל בינו ובין העם. (שם ל':) חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום וכלם בקדש בבית הפרוה חוץ מזו בלבד. (שם ל"א:) מקדש שם ידיו ורגליו ופושט בגדי עצמו וטובל עלה ונסתפג והביאו לו בגדי זהב ולבש וקדש ידיו ורגליו הביאו לו את התמיד וקורצו פי' ששוחט רוב שנים וממרק אחר שחיטה על ידו כדי שיכול הוא לקבל את הדם זורק את דמו ונכנס ומטיב חמש נרות ומקטיר קטרת של שחרית ומטיב שתי נרות ומקטיר איברי התמיד שבכל יום והמנח' והחביתין ושבעה כבשים שבמוסף היום. הביאו לבית הפרוה ובקדש היתה בגמרא (שם ל"ה.) מאי פרוה שם אדם אמגושי ופירש"י מכשף ובערוך כי חפר מחילה תחת הקרקע בקדש עד שיראה עבודת כהן גדול ביום הכפורים והרגישו הכהנים בחפיר' וחפרו ומצאו' ונקראת אותה הלשכ' על שמו. (שם ל"ד:) פירשו סדין של בוץ בינו לבין העם קדש ידיו ורגליו ופשט בגדי זהב וטובל עלה ונסתפג הביאו לו בגדי לבן ולבש וקדש ידיו ורגליו וזו היא תחלת עבודת היום שהיא בבגדי לבן: (שם ל"ה:) בא לו אצל פרו והפר היה עומד בין האולם ולמזבח ראשו לדרום ואחוריו לצפון ופניו כלפי הקדש והכהן עומד במזרח ופניו גם כן אל המערב וסמך שתי ידיו בין קרניו והתודה עליו ודוי עצמו וכך היה אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי אני וביתי אנא בשם כפר נא לחטאים לעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניר אני וביתי ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה'. והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים שם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדוש' ובטהרה היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. (לא נודע מקומו) אף הוא היה מתכוין לגמור את השם כנגד המברכים ואומר להם תטהרו. (שם ל"ז.) בא לו אל שער ניקנור והוא למזרח העזר' לצפון המזבח סגן מימינו וראש בית אב משמאלו ושם שני שעירים וקלפי היתה שם ובה שני גורלות של אשכרוע באחד כתוב השם ובאחד כתוב עזאזל ועשאן בן גמלא של זהב ומזכירים אותו לשבח גם ניקנור נעשו נסים לדלתותיו היו מזכירין אותו לשבח. מניחים השעירים אחד לימינו ואחד לשמאלו (שם ל"ט.) טרף בקלפי והעלה הגורלות אחד בימין. ואחד בשמאל אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כ"ג הגבה ימינך ואם בשמאלו עלה ראש בית אב אומר הגבה שמאלך נתנם על ב' השעירים ואמר לה' חטאת. ר"ש אומר אינו צריך לומר אלא לה' והם עונים אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם וכן בכל פעם ופעם מעשר פעמים שהיה מזכיר את שם המפורש ביום הזה שלשה בכל ודוי ואחת בגורל, היה נותן את שעיר השם כנגד בית שחיטתו ואת שעיר עזאזל כנגד בית שלוחו והיה מקשר לשון של זהורית בין קרניו וזה היה בא מתרומת הלשכה. (שם) תנו רבנן ארבעי' שנה ששמש שמעון הצדיק היה גורל השם עולה בימין. מכאן ואילך פעמים בימין פעמים בשמאל. והיה לשון של זהורית מלבין מכאן ואילך פעמים מלבין פעמים אינו מלבין. והיה נר מערבי דולק מכאן ואילך וכו'. (שם מ"א:) בא לו אצל פרו שנית אל המקום אשר עמד בראשונ' וסמך שתי ידיו עליו והתוד' עליו ודוי אחיו הכהנים וכך היה אומר אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך אנא בשם וכו'. והכהנים וכו'. אף הוא היה מתכוון וכו'. (שם מ"ג:) שחטו וקבל דמו במזרק נתנו למי שהוא ממרס בו על הרובד הרביעי שבעזר' כדי שלא יקרוש הדם והיה זה לפי שאין אדם רשאי לעמוד באהל מועד כשכהן גדול נכנם להקטיר ונוטל מחתה של זהב וממלא אותה גחלי אש מעל המזבח מהיותר בוערות ונתן אותה על הרובד הרביעי שבעזרה. (שם מ"ז.) הוציאו לו מלשכת הכלים כף של זהב ריקן, מלשכת בית אבטינס מחתה גדושה של קטורת דקה מן הדקה חפן ממנה מלא חפניו טפופות ונתן לתוך הכף הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו וכך היה מדתה ביום הכפורים נטל את המחת' בימינו ואת הכף בשמאלו: (שם נ"א:) היה מהלך בהיכל עד שמגיע בין שתי הפרכות המבדילות לקדש הקדשים וביניהם אמה. (שם נ"ב:) חצונ' פרופה מן הדרום והפנימית מן הצפון ומהלך ביניהם עד שמגיע אל הצפון הגיע אל הצפון הופך פניו לדרום מהלך לשמאלו עם הפרוכת עד שמגיע לארון. הגיע לארון ונתן את המחת' בין שתי בדי הארון ואחר גניזת הארון הי' נותן אותה על השיתין שהיו שם מימות הנביאי' הראשונים שהיו שלשה אצבעות גבוהות מהארץ ר' יוסי אומר לא היה שם אלא פרכת אחת שנאמר והבדיל' הפרכת לכם והיה מתקן מבפנים והוא שהיה נוטל את הכף אשר בה הקטרת בראשי אצבעותיו או בשניו והיה מחזיר את הקטרת בתוך חפניו וזו היתה עבודה קשה שבמקדש והיה נותן את הקטרת בתוך חפניו והיה נזהר שלא להתחיל מאצלו כדי שלא יכוה ועולה ומתמר עשן. יצא לו אחורנית פניו אל הארון עד חוץ הכפרת ומתפלל שם תפלה קצרה כדי שלא להבעית העם. (שם נ"ג:) מאי היא רבא ורבין בר רב אדא תרוייהו משמי' דרב יהודה אמרי יהי רצון מלפניך יי' אלהינו שתהא שנה זו שחונה אם גשומ' רב אחא בריה דרבא מסיים בה הכי לא יעדי עביד שלטן מדבית יהודה ולא יהו עמך צריכין זה לזה ולא לעם אחר ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים ורגילין לומר בענין הגשם לבד בזמן שהעולם צריך לו תנו רבנן מעשה בכהן גדול שהאריך בתפלתו ונמנו אחיו הכהנים להכנס אחריו התחילו נכנסין והוא יוצא אמר להם ומפני מה אתם נכנסין אלי א"ל ומפני מה הארכת בתפלתך אמר להם קשה בעיניכם שהתפללתי עליכם ועל בית המקדש שלא יחרב אמרו לו אף על פי כן לא תהיה רגיל לעשות כן שהרי אמרו לא יאריך בתפלתו. (שם) ויוצא ונוטל את הדם מהממרס בו ונכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד והזה ממנו לפני הכפרת אחת למעלה ושבע למטה ולא היה מתכוון להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף וכך היה מונה אחת אחת ואחת אחת ושתים אחת ושלש אחת וארבע אחת וחמש אחת ושש אחת ושבע. והיה מונה כן. (שם נ"ה.) דכ"ע הזאה ראשונ' צריכה מנין עם כל אחת ואחת מאי טעמא רבי אליעזר אמר שלא יטעה בהזאות ורבי יוחנן אמר אמר קרא ולפני הכפרת קדמה יזה שבע פעמים ומה תלמוד לומר יזה למד על הזיה ראשונה שצריכה מנין עם כל אחת ואחת מאי ביניהו א"ב דלא מנה ולא טעם וטעם לא היה מכוין וכו' כבר כתבנוהו בפי' הכתוכים. (שם נ"ג:) יצא והניח המזרק על כן הזהב אשר היה בהיכל הביאו לו את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' שחטו וקבל את דמו במזרק ונכנס למקום שנכנס ועמד למקום שעמד ועשה ממנו כמו שעשה מדם הפר והזה אחת למעלה וכו'.ולא היה מתכוין וכו' וכך היה מונה וכו'. יצא והניחו על כן הזהב שהיה בהיכל נטל דם הפר והניח דם השעיר והזה ממנו על הפרכת שכנגד הארון מבחוץ אחת למעלה וכו', וכך היה מונה וכו'. יצא והניחו וכו'. נטל דם השעיר והניח דם הפר והזה ממנו על הפרכת שכנגד הארון מבחוץ אחת למעלה וכו'. ולא היה מתכוין וכו'. וכך הי' מונה וכו'. יצא והניחו וכו'. ערה דם הפר לדם השעיר וחוזר ונותן דם המלא בריקן ירצה במזרק שהיה בו דם הפר ראשונה כדי לערבו יפה ומכפר בו על מזבח הזהב ומתחיל מקרן מזרחית צפונית ומשלים על ארבע קרנותיו ומחטא במקום טהרו. (שם נ"ח.) כלומר שחותה הגחלים הנה והנה ומחטא על טוהר המזבח ז' פעמים ושיירי הדם היה שופך אל יסוד מערבי של מזבח החיצון. (שם ס"ו.) בא לו אצל השעיר המשתלח וסמך שתי ידיו עליו והתודה וכך היה אומר אנא השם חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל אנא בשם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל ככתוב וכו'. והכהנים והעם וכו'. אף הוא היה מתכוין לגמור את השם וכו'. מסרוהו למי שהוא מוליכו הכל כשרים להוליכו אלא שעשו כהנים קבע ולא היו מניחים את ישראל להוליכו ודרך מיוחד עשו לו מפני הממהרים להביא הכפר' שהיו מתלישין בשערו ואומרין לו טול וצא טול וצא. (שם:) מיקירי ירושלם היו מלוין אותו עד סוכה ראשונה וסוכות עשרה היו להם מירושלם ועד צוק ועל כל סוכה וסוכה אומרין לו הרי מזון והרי מים ומלוין אוחו מסוכה לסוכה חוץ מאחרון שבהם שאינו מגיע לצוק אלא שעומד מרחוק ורואה את מעשיו. (שם ס"ז:) תנא מעולם לא נצרך אדם לכך אלא לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו. (שם) ומה היה עושה חלק לשון זהורית חציו קשור בסלע וחציו קשור בין קרניו ודוחפו לאחוריו ומתגלגל ויורד ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים (שם) תנו רבנן בראשונה היו קושרים לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ הלבין היו שמחים לא הלבין היו עצבים התקינו שיהיו קושרים אותה חציה בסלע וחציה בין קרניו. אחר ששלח את השעיר ביד מוליכו (שם:) בא לו אצל הפר ואצל השעיר אשר הובא את דמם אל הקדש פנימה ואל אהל מועד וקורען ומוציא אמוריהם ונותנן בכלי שרת והקטירן ע"ג המזבח בגמרא (שם) הקטירם ס"ד אלא להקטירם אחר כך על גבי המזבח ומחתך את כל בשרם בחתיכות גדולות מעורות זו בזו כדי קליפה וקולען במקלעות ומוציאין אותן אל בית שריפתן חוץ למחנה. (שם ס"ח:) אמרו לכהן אישי כהן גדול הגיע שעיר למדבר ומנין היו יודעין דרכיות היו עושין ומוניפין בסודרין ויודעין שהגיע שעיר למדבר אמר ר' יהודה והלא סי' גדול יש להם שלשת מילין היו מירושלם ועד בית חדודו הולכין מיל ושוהין כדי מיל וחוזרין מיל ויודעים שהגיע שעיר למדבר (שם ם"ז) א"ר נחום בר פפא משום רבי אלעזר הקפר בראשונה היו קושרין לשון זהורית על פתח אולם שבפנים כיון שהגיע שעיר למדבר היה מלבין והיו יודעין שנעשית מצותו דכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (שם ס"ח:) בא לו כהן גדול אל עזרת הנשים אם רוצה בבגדי בוץ קורא ואם לאו קורא באצטלת הלבן משלו דקריאה לאו עבודה היא אפילו הכי אם רצה קורא בבגדי הבד שבגדי כהונה נתנו ליהנות בהם חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לסגן והסגן נותנו לכהן גדול וכהן גדול עומד ומקבל וקורא אחרי מות ואך בעשור וגולל ספר תורה ומניחו בחיקו ואמר יותר ממה שקראתי בפניכם כתוב בכאן ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה ומברך עליה ח' ברכות על התורה ועל העבודה ועל ההודאה ועל מחילת העון ועל המקדש ועל ירושלם ועל ישראל ועל הכהנים ועל שאר התפלה וחותם מעין כל אחת ואחת. הרואה כהן גדול כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפים ולא מפני שאינו רשאי אלא מפני שהיתה דרך רחוקה בכך ומלאכת שניהם נעשת כאחת. (שם ע'.) אם בבגדי בוץ קורא קדש ידיו ורגליו ופשט וירד וטבל ועלה ונסתפג והביאו לו בגדי זהב ולבש וקדש ידיו ורגליו ויצא ועשה את אילו וכו'. זהו לפי סדר הנסחאות ואליבא דגמרא. אמנם לפי מה שהוכחתי למעלה בראיות חזקות בפירש ובא אהרן אל אהל מועד יתכן מאד כי מיד שנגמרה עקר מלאכת היום בהגיעו השעיר אל המדדר היה מקדש ידיו ורגליו ובא אל אהל מועד שהוא חוץ לפרכת ופשט שם את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקדש והניחם שם בגניזה עולמית ולובש שם בגדי עצמו שהיו מזומנים לו שם או אצטלת הלבן שעשה מעצמו כמו ששנינו במשנה ויוצא וקורא בתורה ואחר קריאת התורה וברכותיה יורד אל בית הטבילה ופושט בגדי עצמו וטובל ולובש בגדי זהב אלו שאמרנו ומקדש ידיו ורגליו ומקריב את שעיר החטאת הנעשה בחוץ אשר נאמר עליו ושעיר חטאת אחד מלבד חטאת הכפורים ועושה את עולתו ואת עולת העם כמו שנאמר בו בפר בן בקר אחד ואיל אחד לעולה ובעם נאמר שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעולה ומקריב אמורי פר ושעיר שהניחם ראשונה בכלי שרת ותמיד של בין הערבים ומקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב וטובל ולובש בגדי הבד השניות אשר עשה לעצמו לעבוד בהן עבודת יחיד כמו שאמרנו ומקדש ידיו ורגליו ונכנס לפני ולפנים להוציא כף ומחתה שהכניס עם הקטרת כי חובה עליו להוציאה ולזה קראוה בגמרא (שם ל"ה.) עבודת יחיד ואינה נעשת בבגדי צבור כמו שביארנו הכל יפה בראשונה. (שם ע'.) מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי לבן אלו שאמרנו וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ומעלה קטרת הסמים של בין הערבים ומעלה מנחת חביתין ומדליק את הנרות ונושא את כפיו ואח"כ מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב הביאו לו בגדי לבן שעשה לעצמו ולבשם ונפטר בשלום ואחיו הכהנים מלוין אותו עד לביתו ויום טוב היה עושה לאוהביו בצאתו בשלום מן הקדש. ולפי הנסחאות קודם קידוש זה האחרון היה גונז את בגדי הבד וכפי מה שכתבנו הסדר הוא נכון והכתובין מתישבין יפה יפה. אמנם נפלאתי נוראות ממה שלא ראיתי בשום נוסחא שבפיוטים ולא בדברי המחברים זכר לבגדי הבד אלו השניים שנעשו להוציא כף ומחתה עם היותה נזכרים ונעשים בתלמוד (שם ל"ד:) בכמה מקומות שזכרנוה באר היטב ובדברי המפרשים ז"ל. ויותר ויותר אני מצטער ממה שאמרו שם (ע':) בפרק בא לו לקרות תנו רבנן ובא אהרן למה הוא בא להוציא את הכף ואת המחתה וכל הפרשה כלה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה מאי טעמא אמר רב חסדא גמירי חמש טבילות ועשר קידושין טובל ומקדש כהן גדול בו ביום ואי אמרת כסדרן לא משכחת לה אלא שלש טבילות וששה קדושין חדא שהרי לא נאמר ובא אל הקדש שנצטרך לשאל למה הוא בא להשיב ולהוציא כף ומחתה אלא נאמר אל אהל מועד והכתוב מבואר שהוא בא לשם לפשוט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקדש ולהניחם שם כמו שאמרנו ראשונה שנייה לה דמנא לן שהכתוב בא למנות טבילות היום והלא טבילה ראשונה שלבש בה בגדי זהב שעשה בה תמיד של שחר ומוסף היום לא נזכרה בכתוב לא ברמז ולא בזכר כלל. וא"כ איך אמר לא משכחת לה אלא שלש טבילות וכו' הלא לא מצינו אלא שתי טבילות אחת כשלבש בגדי הבד ואחת כשפושטן אלא שהוא מבואר שכשם שלא הזכיר טבילה ראשונה ככה לא הזכיר השתים אשר אחרי כן מתמיד של בין הערבים והוצאת הכף ומחתה לפי שלא סדר הכתוב אלא עבודת הצבור המיוחדות לביאתו של כהן גדול אל הקדש בו ביום כמו שנאמר בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעולה שדמי החטאות מובאים לפנים בבגדי לבן ואמוריהן עם העולות נעשו בחוץ בבגדי זהב כמו שאמר ורחץ את בשרו במקום טהור ולבש את בגדיו ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם וגו'. ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה ואחר שזכר כל מה שמוטל על הכהן גדול מהעבודות בלי הפסק זכר הוצאת פר ושעיר אל בית השריפה שאע"פ ששריפתן היתה בעת קריאתו בתורה קודם עשות העולה והקטרת אימורי החטאת לא היתה הוצאתן ושריפתן על ידו והנה על מעשה תמיד של בין הערבים סמך על הידוע וכן לא הזכיר הוצאת כף ומחתה שאינה עבודת צבור ואינה נעשת בבגדי הבד אשר זכר ראשונה כמו שאמרנו. והנה עלה הכל כסדר וכהוגן. ושם (יומא ע"א.) יש סוגיא ביישוב זאת הבריית' הכתובי' ולא נתיישבו יפה ומה שכתבתי הוא הנכון בכתובים ואין בו שינוי וחלוף בסדר העבודה שתפסל בו כלל אפי' לפי דרכן חלילה דמה לי שיגנזו הבגדי' קודם עשות העולה או אחריה או אחרי כן שהרי גניזת הבגדי' אינה עבודה ואין הכוונה באמרו (ויקרא י"ו) והניחם שם אלא שלא ילבשם עוד לעבודות אחרות לא היום ולא לעולם ויש שם (יומא כ"ד.) מי שאומר שהם כשרים להדיוט כ"ש שהכתוב הזכירה במקום ההוא ועקר החילוף הוא בהבנת הכתובים לא זולת: