גָּלְמִ֤י ׀ רָ֘א֤וּ עֵינֶ֗יךָ וְעַֽל־סִפְרְךָ֮ כֻּלָּ֪ם יִכָּ֫תֵ֥בוּ יָמִ֥ים יֻצָּ֑רוּ ולא [וְל֖וֹ] אֶחָ֣ד בָּהֶֽם׃
עקידת יצחק
שמעו את הדבר אשר דבר י"י עליכם בית ישראל כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותו' השמים אל תחתו כי יחתו הגוים ההמה כי חקות העמים הבל הוא כי עץ מיער כרתו מעשה ידי חרש במעצד בכסף ובזהב ייפהו במסמרות ובמקבות יחזקום ולא יפיק כתמר מקש' המה ולא ידברו נשוא ינשאו כי לא יצעדו אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם. מאין כמוך י"י גדול אתה וגדול שמך בגבורה מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה וגו' עד וי"י אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם מקצפו תרעש הארץ ולא יכילו גוים זעמו: ממה שראוי שנתעורר אליו בכוונת הנביא במאמרי' אלו כי הנה הוא התחיל בדברי ממש באומרו ומאותות השמים אל תחתו ואח"כ סיים בדברי רוח והבלי עץ ואבן אשר אין בהם שום ממשות. והנה רד"ק ז"ל תקן, כי משבוש האנשים בענין הראשון יבואו אל השני היותר פחות והיותר מגונה. אבל זה לא יתכן מפני רוב אריכותו בכל החסרונות האלו הפרטיות שהזכיר כי מאחר שהוא עץ מיער ידוע הוא שלא ידבר ולא יצעד ולא ירע ולא ייטיב. וגם באומרו כתמר מקשה המה והלא הם תמר ממש אלא אם תאמר שרצה כתמר שלא נפסל ולא נעשה בו מלאכה ולא יהיה בו שום טעם במאמר. ועוד כי למה יאמר אח"כ מוסר הבלים עץ הוא כסף מרוקע וגו' מעשה חרש וידי צורף וגו' ועד השתא במאי סלקינן ונחתינן. והיותר קשה מכלן הוא אומרו על זה מאין כמוך ה' גדול אתה וגו' כי אי זו גדולה וגבורה נודעת לו לבלתי דמותו לאלו הצלמים הנעשים מעץ ואבן: ולזה נראה מהמבואר שבצבא השמים וכסיליהם הוא מדבר בכל דבריו עד כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך. אמנם הוא דבר על דרך משל הקרוב ודי לו במה שביאר כוונתו בהתחיל לדבר בנמשל בפי'. והנה הוא בא על הדרוש לבטל דמוי האנשים מכל הצדדים אשר יתארו ויתפתו אחריהם. וזה שכבר תוכר מעלת הנמצא המורגש מזולתו ממינו או מסוגו בתוארים מיוחדים לו מהם המשל כי יתרון המין האנושי משאר המורכבים הוא נכר בהרבה ענינים. אם בדקות חמרו מזולתו אמר המשורר (תהילים קל״ט:ט״ז) גלמי ראו עיניך כי הכונה על שבירר לו החומר היותר נקי וזך לקבל זאת הצורה. ואם בשיעורו היות על ההגבלה הנאותה מהאורך והרוחב והעובי כמ"ש ארחי ורבעי זרית וגו' אחור וקדם צרתני וגו' (שם) וזה רצה רש"י ז"ל באומרו (בראשית א׳:ט״ז) בצלמנו בדפוסנו. ואם בהדר תמונתו היותו בדמות שמתראין בו המלאכים לעיני בני האדם כי גם על זה אמר המשורר (תהלים שם) אשר עשיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ ירצה שעשאו שם ביופי התמונה מעשה רוקם וחשב. ואם להיותו בריא וחזק ההרכבה כי על זה נאמר (בראשית שם) וירדו בדגת הים וגו' ירצה שהוא רודה בהם מצד חוזקו וכחו. וזהו דבר שימשך אל ההתמדה והקיום הזמני עד שמין האדם ימצא על חיים יותר ארוכים מכל שאר בעלי חיים זולת מעט מזער שאמרו מהם הטבעיים, ואם בבחינת צורתו השכלית אשר הוא עיקר עצמותו אשר עליה נאמר על דרך האמת אדם בצלמנו. ואם בבחינת שלמות פעולותיו ותקונן שעליה נאמר גם כן כדמותנו וכמו שאמרו (שבת קל"ג:) מה הוא רחום אף אתה היה רחום. וכבר ראו הפקחים שבדורות להודות אלהות אל צבא השמים להיותם רואים אותה מעולים ושלמים בכל הבחינות האלו הששה שאמרנו. אם מצד זכות ונקיות חומרם. ואם מצד הגבלת שיעורם היותם על התמונה הכדורית שהי' היותר נכבדות שבתמונות. ואם מצד טוהר זיום וזהרם מאירים ומזהירים כזהר הרקיע ואם מצד התמדתם ונצחיותם ואם במה שיראו בעלי דעת ומחשבה גם מצד יושר פעולותיהם אשר בהם ישק העולם. לזה אמר להם שאין ראוי לאומה הזאת החכמה לתעות בתעתועי העמים ולהתפתות בהבליהם ולהתפעל מאותותיהם שהמה מהם נחתים כי חקות העמים הבל הוא. ונתן הטעם מכל הששה צדדים שאמרנו. ועל הראשונה אמר כי עץ מיער כרתו כלומר כי כעץ מיער כרתו כמו כי האדם עץ השדה (דברים כ׳:י״ט). והכוונה שלא יפלאו בעיניהם שכל אחד מצבא המרום קורץ מחומר משותף לו ולזולתו מהם כמו שאמר (ב"ר פ' א') את השמים לרבות תולדותיהם ואותו החומר הוא במדרגת היער לעצים אשר ממנו חוטבו ועל דרך שאמר החכם (שיר השירים ב׳:ג׳) כתפוח בעצי היער כן דודי וגו' כי שם על הנמצאים העליונים ידבר והנה אשר כן לו אין ראוי ליעבד אבל חוייב לו להכנע לבוראו. ועל זה הדרך אמר אליהו (איוב ל"ו) הן אני כפיך לאל מחומר קורצתי גם אני הנה אימתי לא תבעתך ואכפי עליך לא יכבד. יורה כי הקורץ מחומר אין לו חק שררה וממשלה מוחלטת וגם כי מאחר שמזה הטעם אין לאלו הנמצאים שום אלהות זה על זה הנה אין שום אחד מהם אלוה: ועל השנית אמר מעשה חרש במעצד. אמר כי ההגבלה ההיא הנאותה שלהם לא היתה מעצמם רק מעשה חרש חכם שהגבילם ותקנם בחכמתו ותבונתו כאומן זה שמגביל שיעור הכלי לארכו ולרחבו וגדלו וקטנו. וכמו שאמר (בראשית א') ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול ואת המאור הקטון וכמו שתקנו (בסדר התפלה) ראה והתקין צורת הלבנה: ועל הג' אמר בכסף ובזהב ייפהו ירצה שאם הם מלאים זיו ומפיקים נוגה הוא יתברך אשר לו הכסף והזהב הידוע והנכבד אצלנו נתן בהם זה הזוהר כדמותם עד שקצתם יזהירו זוהר לבניו כזוהר הכסף וקצתם ירוק ואדום כזהב כמו שהוא ידוע מהשמש והירח ושאר הככבים שכן קראו בשמותם עלי אדמות: ועל הרביעית אמר במסמרות ובמקבות וגו' כי החוזק והקיום אינו שלהם רק בוראם חזקם ואמצם בכח וחוזק קיים שלא יפיק: ועל החמישי אמר כתמר מקשה המה ולא ידברו ירצה שלא נמצא להם הדבור ולא ההשכלה מעצמה רק מחכמת בוראם כמ"ש (בסדר התפלה) יצרם בדעת בבינה ובהשכל על דרך שאמר הכתוב (משלי ג׳:י״ט) ה' בחכמה יסד ארץ וגו' והנה הם עושים במאמרו ואין להם לשנות וכבר כתבנו בשער השני מה שיסופק בהם אם הם בעלי נפש שכלית וכי בדרך התורה אין הכרח לזה: ועל הבחינה הששית אמר נשוא ינשאו כי לא יצעדו וזה שאם יתנועעו גופי הכוכבים ממקומותיהם כמו שחשבו חכמי ישראל האומרים (פסחים צ"ד:) מזל חוזר וגלגל קבוע כבר ישוער מהם שהם רצים ושבים מדעתם ורצונם ותוכל לטעות בהם שעושים מעצמם אבל מאחר שהם אינם רק כמסמרות נטועים בגלגלי הקפותיהם הנושאים אותם שאותם הגלגלים גם הם נשואים בגלגל הגדול הנושא שכל אחד מהם כן על שני ענייני הנשיאות כאחד יכוין באומרו נשוא ינשאו כי לא יצעדו מעצמם אותם המצעדים שמיחסים להם חכמי התכונה ואחר שמכל אלו הטעמים אינן רק ככלי ביד היוצר אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם רצוני מעצמ'. ועל דרך שאמר החכם (קהלת ד׳:י״ז) וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע. ירצה קרוב לשמוע ולהבין מאופן תת כוכבי השמים וכסיליהם טרף לכל בשר וטבוח טבח והכין לפניהם לפי אכלם כי אינם יודעים לעשות רע ולמנוע טוב מבעליו כי אל אשר יהיה שמה רוח המקום ילכו לא יסבו בלכתם. וכבר נמשך הפירוש הזה יפה לפניו ולאחריו כמו שפירשנו שם. והנה על כל זה יתכן לומר מה שהמשיך מאין כמוך ה' גדול אתה וגדול שמך בגבורה. לא כאלו ששמם גדול והם אינם גדולים מי לא ייראך מלך הגוים אשר מעוצ' גדולתך חלקת גדולה וכבוד על אלו הנמצאים העליונים עד אשר חשבו' האנשים לאלהים. אמנם בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם נתבאר שאין כמוך ואמר זה לכוין למה שאמר למעלה נשוא ינשאו כי לא יצעדו כי הא דתנו רבנן חכמי ישראל אומרים מזלות חוזרים וגלגל קבוע וחכמי האומות אומרים גלגל חוזר ומזלות קבועים נצחו חכמי אומות העולם והודו להם חכמים כדאיתא במסכת (פסחים שם) כי הענין הזה רצוני מהיות הככבים גופים נחים בלתי מתנועעים מעצמם ולא נעתקים ממקומם אשר מזה נתבאר מיעוט יכלת' ושכל מה שעשו לא עשו אלא מדעתו כמו שאמרנו נתבאר אמתתו ראשונה לחכמי הגוים ולמלכיהם מצד עוצם השתדלותם בעניני פרטי המלאכה ההיא אשר כוונו אליה לעבוד עבודתה ולשמור משמרתה כמו שנספרסם מעבודתם הנכריות אשר אסרה אותם התורה תכלית האיסור מה שלא הוצרך כל זה לחכמי ישראל רק לדעת מה שכוון מהמלאכה ההיא לחכמת העבור ולחשבון תקופות ומולדות כתורה וכמצוה כמו שיבא. והנותר מהם היה להם לזרה ולאבוד זמן בעניינים חצוניים שלא הותר להם להתעסק בהם. רק בזמן שאינו מן היום ולא מן הלילה (מנחות צ"ט:) כי בתורה כתיב (יהושע א׳:ח׳) והגית בו יומם ולילה וההוא ינוקא (חגיגה י"ג.) דהוה דריש בחשמל נפק פולסא דנורא לאפיה וכו'. ואחר שאמר כל זה הענין מגלוי הדעת על אלו הנמצאים העליונים על זה האופן מההודאה על פי חכמי הגוים עצמם שהוא הודאת בעל דין אמר כי הנכשל בזה השבוש הוא שוה לתועה אחר אלהי עץ ואבן בסכלותו ואמר (ירמי' שם) ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא לומר כי בשבוש הזה יחד כסיל ובער יפלו באחת. וייחס הכסילות לחכמים בעיניהם החוזים בככבים. והבוער לפתאים המאמינים בפסילים אשר הם מעץ ממש. והכוונה שכמעט אין יתרון לאלו הפקחים על כל אלו הטפשים שהדבור עמהם על דעתם הוא מבואר שהוא מוסר הבלים מצד שעץ ממש הוא וכסף מרוקע וגו' ולא כראשונים אשר אמר עליהם כתמר מקשה המה וגו' ודי להם חרפה וכלימה:
עקידת יצחק
והנה אחר שנתברר אצלנו מה שנתברר מזה העקר יראה בבירור שאין פירוש פרשה זו וישוב פשוטה בלי שום ספק ודוחק זולת זה הדרוש עצמו המועיל מאד אל הישרתנו והצלחת נפשנו. והשתדלה בכל עוז לבנות ולנטוע בדעתנו זה הענין הנכבד אשד מאסו בו הבונים מקצת חכמינו ושמו עליו לנתוץ ולהרוס. אמנם עצת ה' היא תקום ואמונת תורתו השלמה תבנה ותכונן לעולם: ב ויהיה מאמר אלה תולדות השמים והארץ נמשך למה שיקושר סדר דבריו עד אומרו וייצר יי' אלהים את האדם וגו' ויהי האדם לנפש חיה ויטע יי' אלהים גן וגו' עד לא טוב היות האדם לבדו. ואליהם יכוין ויאמר אלה תולדות אשר יזכרו ויפקדו הם עקר תולדות השמים והארץ בהבראם א כלומר אע"פ שנבראו קודם שימצאו התולדות בפועל. והוא עצמו דעת ר"ל שאמר [ילמדנו תזריע וב"ר פ"ה] וקדם למעשה בראשית. וכן אמרו חז"ל בעבור ישראל שנקראו ראשי' (ויקר' ר' פ' ל"ו) והוא מה שפי' יפה באומרו ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים כי בו ביום קדמו התולדות. וזה טעם קדימת ארץ לשמים בכאן כי הקדים בזכרון הבריאה המיוחד לשבת האדם. כמו שהקדים ביצירתו העפר לנשמת החיים. ומזה הטעם עצמו שתף עמו מדת רחמים (ב"ר פ' י"ב) באומרו יי אלהים. כי הוא השם הנזכר על דברת בני האדם (שם) כמו שכתבנו בסוף שער ג': ומה טוב ומה נעים טעם עטיפת מאמר וכל שיח השדה וכל עשב השדה: שיעורו אלה תולדות השמים והארץ אשר היו עקר המחשבה ביום עשות יי' ארץ ושמים. ב וטרם יהיה כל שיח השדה בארץ יטרם יצמח כל ירק עשב. עם היות שכל אלו קדמו בפועל אל התולדות. והראיה על זה כי לא המטיר יי' על הארץ שעם שקדם מציאותם לא נתן להם עדיין שלמות פעולותיהם אם מהצמח ואם מהמטר ג כי למה ימטיר הש"י ואדם אין לעבוד את האדמה שהוא הנמצא החשוב אשר הוא תכלית לכלם. וכן לא אדוני ועבדיך באו וגו' (בראשית מ״ב:י׳) ירצה לא אדוני כדבריך ואיך נהיה מרגלים ועבדיך באו וגו'. והוא שמוש נאה ודבור צח בלי ספק. ואחר שביאר מדרגתו מהנמצאות ביאר מהותו ואיכות בריאתו ואמר ואיד יעלה מן הארץ וגו'. וכמו שכתב בזה רש"ל ז"ל לענין ברייתו של אדם הראשון העלה התהום והשקה את העננים לשרות העפר וכו'. ד הורה הכתיב כי חומר גופו הורכב מכל ארבע היסודות אשר לסבה זו נתהוו בו הארבעה ליחות אשר מהה הוגלם ונבנה. ומזה הצד חוייבו אליו ההתכה וההפסד. ועם כל זה נתן בו כח ואיפשרות להשאר השארות נצחי כאשר יתבאר. והארבעה יסודות נמצאו בבריאה זו בהכרח. כי האיד הוא אויר קטורי לח עולה בכח חום השמש. ובזה יתערבו שלשתם הרוח והאש והמים. וכשהשקה את פני האדמה כבר נתערבו ארבעתם. ולזה אמר וייצר יי' אלהים את האדם עפר מן האדמה. כי בה נתמזגו כל היסודות וממנה נוצר. וכבר כתבנו במלת נעשה אדם כי חבה יתרה נודעת לו במה שייחס יצירתו הראשונה החמריית לו יתברך. כמו שייחס לו צורת כל שאר הבעלי חיים. וזה מה שיחייב היות נפיחת הנשמה בו ענין מעולה ממנו וזולתו. אמנם היה זה היחס למה שראה חכמתו החמר היותר שוה ויותר נאות לקבל הצורה ההיא העליונה. וכמו שאמר המשורר גלמי ראוי עיניך וגו' (תהילים קל״ט:ט״ז) והוא מה שאמר האומר בנשמותיהם של צדיקים נמלך (ב"ר פ' ח') כמו שכתבנו שם. ואל יעמוד כנגדנו אומרו להלן וייצר יי' אלהים מן האדמה כל חית השדה. כי שם לא בענין יצירתם ידבר אלא לענין קריאת השמית. ואין שם מקום הודעת החבה. וגם תראה ההבדל הגדול שיש בין אומרו וייצר יי' אלהים את האדם ובין אומרו וייצר יי' אלהים מן האדמה כל חית השדה וגו' כי באומרו שיצר מן האדמה אלו הנמצאים יורה שצורתם אינה דבר יוצא מחמר האדמה תתהווה בהווייתו ותפסד בפרודו. אבל באמרו שיצר את האדם עפר מן האדמה יורה שיש מציאות לאדם זולת העפר. אלא שעשה חמרו מעפר האדמה והחמר הזה הוא נמשך אחריו ועשוי לצרכו. והוא מה שדקדקו חכמינו ז"ל ממלואה של תיבה ודרשו שתי יצירות (ב"ר פ' י"ד) ועד כאן כלל חמרו. ומכאן ואילך יספר במהות נפשו וענינה שהוא החלק המעולה המשלים יצירתו. אשר הוא כדאי לפתוח שער לעצמו. ובזה נתבארו אלו הכתובים החמורים כפי הראוי והנאות לפי אמונת שרשי התורה ועקריה. ונתבאר כי מכאן ואילך יפרש הכתוב טעם מעשה בראשית אשר סתם אותו מתחלה. ויבא על תוכן ענינו וסוף הכוונה והתכלית:
עקידת יצחק
ועתה אחר שעלה הכל כהוגן ונתבאר כי האדם הוא אשר עשאו אלהים בצלמו. אמנם אשר ימלט את נפשו ויסייע בפדיונו הוא אשר יהיה לו שכר טוב בהויותו. ישיש בבאו ישמח בצאתו. כמו שהיה מדרך השלמים השמחים במציאותם ומתענגין בנפשותן וכמ"ש אדון המשוררי' ונפשי תגיל בה' תשיש וכו' (תהילים ל״ה:ט׳) אומר שזה הענין עצמו הוא מה שנראה מכוונת חז"ל (ברכות י'.) במאמר ההוא שזכרתי ראשונה וזה שהיה מקלס שלמה החכם נבואת דוד אביו ע"ה שפתחה פיה בחכמה עצומה. במה שסדרה בשיר ותהלה תורת החסד והחנינה שנתחסד הש"י עם האדם בענין הוייתו וגמר מצואותו היותו על האופן אשר זכרנו. אשר יזכור אותם על סדר הה' עולמות שהרגיש במציאותם ויגל מאד. עד שאמר שירה על כל אחד מהם: העולם הראשון הוא מה שדר במעי אמו. והתבונן היותה היותר שלמה מכל אמות הב"ח במה שלא לוקחה מהארץ כהם ויהיה סבה למה שנוצר ונתהווה שם מהחמר היותר שוה והיותר נכון ומזומן לקבל צורה יותר שלמה מכל הצורות ההיולאניות. וכמו שאמר אודך על כי נוראות נפלאתי כו'. לא נכחד עצמי ממך וכו'. גלמו ראו עיניך וכו' (שם קל"ט). והוא ענין הראשון אשר עליו ראה לשיר שירה ואמר ברכי נפשי את ה' וכו': העולם הב' מה שיצא לאויר העולם ונסתכל בככבים ומזלות. והוא מה שנמסר לאדם שיתחיל בו בצאתו לאויר העולם. רצוני כי בפקחותו ובכחו אז יתחיל להבדל מאישי הב"ח אשר פניהם כלפי הארץ ואת פועל ה' לא הביטו. והוא מסתכל ומתבונן קצת בהנהגת המציאות הנפלא ויושב ותוהה ומסדר מעשיו על הצד היותר נאות שאפשר לו. כמי שמרגיש על עצמו מעלה ושולטנות מזולתו ואמר שירה. ואמר ברכו ה' כל צבאיו וכו'. ברכי נפשי את ה' וכו'. כי ידע שראוי להודות ולהלל על השנה זו ואם היא ההתחלה הראשונה. העולם הג' הוא מה שינק משדי אמו ונסתכל בדדיה וכו'. והוא מבואר שאם דברים ככתבן היה להם להקדים היניקה ליציאה לאויר העולם להסתכל בככבים וכו'. אלא שהיא מבואר שהוא משל מפורסם מאד אל למוד התורה האלהית כמ"ש החכם אילת אהבים ויעלת חן דדיה וכו' (משלי ה׳:י״ט.) ואמר שנסתכל בדדי התורה האלהית היא האם האמתית כמ"ש (שם ב'). כי אם לבינה תקרא [ברכות נ"ז.] ונסתכל בהם ובתועלותיהם וראה שכבר יתחיל להתעצם בלמודה כמזון הזה שיתעצם בו הנזון ואמר שירה ואמר ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי וכו' והוא מה שפירשו בתכלית הביאור כשאמר מאי היא שעשה לה דדים במקום בינה. והוא מה שיתעצם האדם בה בדעות אמתיות ותכונות ישרות כי זה כל האדם. וכמו שביארו החכמים ההם. זה אומר כדי שלא יסתכל בערוה והוא כנוי אל הדעות המקולקלות באלהות כי ע"א מכונה לניאוף בכל מקום. וזה אומר שלא יינק ממקום הטנופת והוא ענין המעשים הפחותים. אשר בשתים אלו יבדלו המתעצמים בנפשם מהבלתי מתעצמים בלי ספק. וזהו באמת התחלת ההתעצמות ותוכן ענינו. והכתוב עצמו בכלל הפרשה יתבאר בשער מ"ו ב"ה. העולם הד' הוא מה שראה במפלתן של רשעים. והוא מה שיוסיף עוד האיש השלם להוסיף בהתעצמותו עד שירגיש לעצמו מציאות עצמי נבדל נקנה בחריצות השתדלותו ומושפע עליו בהשגחת בוראו. שחוייב מזה שהרשעים שאינם חרדים לעמוד על נפשם שהם יפלו בנופלים בלי ספק. וכי טבע הוייתם חייבה זה על כל פנים אם אינם ממלטים את נפשם. וכי תחת התרשלם והתאוותם ללכת בשרירות לבם נתנבאו כל הנביאים במפלתן. וזה אמר יתמו חטאים מן הארץ וכו' ברכי נפשי וכו'. ירצה שהכליון וההפסד הבא למין האדם הוא מצד רשעתם ועוצם חטאתם לא מצד הכרח טבע בריאתם: העולם הה' שנסתכל ביום המיתה ואמר שירה. והוא מה שנתאמת לו מעצם מציאותו בסוף ענינו שהוא יום המית' והוא ענין נכבד מאד. וזה כי אחר שהוא הרגיש בענינו מדי עברו מעולם ועד עולם בד' עולמות שקדמו וראו כי עיר פרא נולד ממעי אמו. ושאחרי כן מיום אל יום נתלוה אליו שלמות מוחש בשכלו עד שכבר נתחזק ענינו ונתהווה אצלו עצם שני נכבד מאד ומרום מראשון. והוא נבדל ממנו בעצמותו ולא יוכל להכחישו ולכפור במציאותו. כי הוא המלמדו והמנהיגו על פיו חונה ועל פיו נוסע. והוא הנותן לו חכמה ודעת בכל אשר יעשה וכבר נמצא זולתו. כי זה אשר יחייב לו לדעת כי האדם אשר ימות בסוף הימים הוא אשר נולד ובא לעולם. אמנם אשר כן נעשה מאליו ונתעצם מאצילות הבורא ית' הוא הנשאר בלי ספק. אוי לו מי שבא לכאן ונמצא ערירי גבר בשעת פטירתו כי האחד מת ואין שני להקימו. והוא מ"ש כי נסתכל ביום המיתה והשכיל בזה הענין הנפלא ואמר שירה ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת וכו'. כי זה מה שיראה גודל פעולותיו ועומק מחשבותיו בבריאת האדם אשר לא יראה פועל ריק. כמו שהקשה על זה לשאול החכם מה יתרון לאדם בכל עמלו וכו' (קהלת א׳:ג׳). והתיר הענין יפה כמו שבארתי שם. ויהיה מאמר גדלת מאד לפי כוונתם כמו והנה טוב מאד טוב מות (ב"ר פ"ט). וכבר נתעלה זה המשורר כי נתן זמירות על חמשה דברים שרבים מתרעמים מהם בדבר תואנות כמתלהמים והם ירדו חדרי בטני הכפירה והכחשת ההשגחה. כמו שנעורר אליו יפה בחלק השני מהשער הכ"ה ב"ה. וברוך ה' אלהי ישראל אשר עשה לנו את הנפש הזאת על זה האופן מהבריאה והיצירה והעשייה. לחלוק מכבודו וחכמתו ונצחיותו לבשר ודם החרדים אל דברו ובאים בבריתו לשום שפלים למרום ולהשכין שוכני עפר וכפים משכנות מבטחים להתהלך לפני ה' לאור באור החיים. ודי בזה במה שכוננו אליו בזה השער לבא בו. אל כוונת הכתוב שעמדנו עליו. הוא ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. כדי לסלק ממנו הספק הגדול שמצאו בו כל המפרשים אשר השתדלו בהתרתו. ולקיים ממנו כל מה שאמרנוהו מענין נפש האדם ועצם אמתתה. וזה כי לכלם עמד מאמר ויהי האדם לנפש חיה לקורה בעין. וכמו שכתב רש"י ז"ל והלא אף בהמה וחיה תקרא נפש חיה. ואנקלוס תרגם והות באדם לרוח מללא. ונראה שכוון למה שכתב הרמב"ם ז"ל (בשמונ' פרקים פ"א) בשנפש האדם כלה אחת אלא שמתחלקות ממנה כחות מתחלפות. ממנה ניזון ממנה מרגיש ממנה מדבר. אלא שנראין פעולותיה בחמר ההוא יום יום כפי תמות החמר ויתרון שלמותו. ולזה אמר כי מזאת הנפיחה היה האדם לנפש מדברת. לא שבאת לו ראשונה הצומחת לבדה ואחר החיונות ואחר המדברת. והראב"ע ז"ל כתב וטעם לנפש חיה שהלך מיד כמו החיות ולא כתינוקות. והרמב"ן ז"ל פירש שמכח הנשמה ההיא היה האדם כלו לקנין הנפש המשכלת להיות לה כל כחותיו טבעיות וחיוניות למשרתים עושים רצונה לעבודת אלהיה: