אִם־עֲוֺנ֥וֹת תִּשְׁמָר־יָ֑הּ אֲ֝דֹנָ֗י מִ֣י יַעֲמֹֽד׃
עקידת יצחק
והנה אם שמע אל הישרת האיש לבוש הבדים ותורה יבקש מפיו יזכור את שליחותו ולא ישכח מלבו כי מלאך ה' צבאות הוא גם יועילו מאד הלמודים האלה להכרת עצמו ולדעת צורך גופו ומה טיבו אשר לא יעשה עקר מעצמו ובשרו ולדרוש תמיד מה יפיו ומה טובו כי ידע כי אינו אצלו רק במדרגת הלבוש אשר עקר הטוב והבריאות לא ידרוש כי אם לפנימיותו *גם לא ירע בעיניו וכו', ר"ל אחרי שיחשוב כל איש שלם את הגוף רק כעין מלבוש להנפש שהיא עצמותו של כל אדם (אשר ע"כ חשב גם התנא רק ג' ענינים, התורה, העבודה והג"ח, שהם מזון הנפש המעמידים ומקיימים אותה, ולא חשב הדברים המעמידים את הגוף ד"מ המאכל והמשתה, היגיעה והשינה) לא ירע בעיניו עוד בבוא עתו למות, או כי יאסף אחד מקרוביו אל עמיו אחרי הודעו כי רק הגוף יכלה במות האדם אבל הנפש תשאר לעד, לא כאשר יחשוב ההמון, כי כמקרה הגופית אשר במותם תאבד צורתם והם יפסדו, כן גם מקרה הנשמות, ומשפט אחד למו בעולמם. גם לא ירע בעיניו בשלחו אותו חפשי מעצמו כמנהג רוב עמי הארץ אשר ישפטו על הנשמות בעולמ' משפט הגופות ורוע צורתם והפסדם. לו חכמו ישכילו בענינו של כהן גדול ושמושו בבגדים ההם וגניזתם ידעו כי האיש השלם לא ירע בעיניו לשלח גופו חפשי מעמו רק בהסיר הבגדים הצואים מעליו והלבש אותו מחלצות וכמ"ש (מכלת' דמלוא' פ"א סי' ו') באהרן הכהן על והפשט את אהרן את בגדיו (במדבר כ׳:כ״ו) העמידו על הסלע והפשיטו בגדי כהונה ובגדי שכינה נלבשין תחתיהן ואם שהמאמר על בגדי כהונה ממש אמור כמו שנתבאר במקומו שער פ"א ב"ה מכל מקום רמז גדול הוא. והנה באמת נראה דבר זה בגניזות גופו הטהור של משה אדוננו עליו השלום שהוא לבדו את להיות בגדי בד קדש שלו נגנזין על ידי הק"בה (סוטה ט':)והנה לא צר לו על הפשיטו זכה בגדו ולא נצטער עליו כלל. ומה שסדרו הפייטנים על פטירתו הכל היה לעורר הבכי על חסרונו על דרך בכו לאובדים וכו' כמו שיבא במקומו בע"ה. והנה לזה לא מנה שמעון הצדיק בין העמודים ההם מה שיעמיד הגופית ומה שיתקיימו עליו בענין המזון ויתר הצרכים אשר עליהם יחיו אבל זכר העמודים אשר יקיימו הנפשות ויעמידום במדרגת מלאכים ובני אלהים. ולפי שאלו הענינים מהתורה והעבודה וגמילות חסדים יתרבה מציאותם ויתחזק ענינם ביד בני האומה הזאת ביום הגדול והקדוש הזה מצד קדימת יום הזכרון וימי התשובה אשר לפניו ולאחריו שם מה שיגמור על ידם העיון באלו הלמודים המיוחדים אל עבודת היום אשר זכרנו אמרו שישראל ביום הזה הם כמלאכי השרת עד שיוכלו להשתתף עמהם בקלוס המיוחד להם אשר לא נתן להם רשות לקלס בו כל השנה כלה כמו שאמרו במדרש פרשת שמע (רבות פ' ואתחנן) משל לבן בית של מלך שנכנס לתוך הפלטין וראה קוזמיטין של מטרונא וגנב אותה ובא ונתנה לבתו והתחיל מצוה ואומר לה כל הבגדים שלקחתי לך לבוש אותן בפרהסיא אבל קוזמיטין זה גנוב הוא אל תלבשי אותו אלא מן הדלת ולפנים. (מתיבת כך עד ולמה לפנינו ליתא) כך אמר משה לישראל כל המצות שנתתי לכם ממה שקבלתי מן התורה אבל השם הזה שאני נותן לכם ממה ששמעתי ממלאכי השרת שבו הם משבחים להקב"ה ונטלתי אותו מהם לכך תהיו אומרים אותו בלחישה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ולמה הם אומרים אותו ביום הכפורים בפרהסיא אלא שהם כמלאכים לבושים לבנים לא אוכלים לא שותים ואין בהם לא חטא ולא עון והקדוש ברוך הוא סולח לכל עונותיהם. יורו שנתקיים בהם מה שאמרנו ראשונה ממלכת כהנים ומלאכי אלהים. ויותר יתבאר זה כשנרד לענין השבח והקלוס הזה ומה טבו כי יש לשאול מה שבח של מלאכי השרת הוא שהרי הוא מאמר מדוחק מאד מדבר בעצמותו יתברך ומרבה בכנויים יותר מזולתו באומרו שם כבוד מלכותו. ועוד שהרי דוד אמר בקול רם (תהילים ע״ב:י״ט) ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ובמקום אחר (שם קמ"ה) כבוד מלכותך יאמרו. אלא שיש בו שתי תשובות. האחת כי רוב הסתר הכנויים הוא עצמו יתרון ההכרה בענינים הנעלמים כי כשתדע שדבר פלוני הנעלם אמנם אינו כך ולא כך ולא כך הנה כל מה שתרבה באלו הידיעות תדע בו יותר ממי שיסכל אם הוא דבר מכל אלו או זולתו. ואין ספק שזאת הידיעה השוללת היא אשר נתייחדה באלהיות כמו שכתב הרב המורה בפרק כ"ז מהחלק הראשון והוא מה שכיונו מאמר (שמות ל"ג) וראית את אחורי ופני לא יראו כמו שכתבנו שם והוא טעם אמרם ז"ל בסוף המדרש שזכרנו (חולין נ"א: ובמ' לית') חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת שמלאכי השרת אינן מזכירין את השם אלא אחר שלשה תיבות שנאמר (ישעיהו ו׳:ג׳) וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות ואלו ישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות שנאמר (דברים ו׳:ד׳) שמע ישראל ה' אלהינו וגו'. *וזה כי הנה וכו' כונתו כי אחר שאמר תחילה שכל עוד שתרבה ידיעת השלילות מעצם מה, ר"ל לדעת ממנו ממה מה שאינו, כן תגדל השגתו ותהיה יותר ברורה, (כמו שבאר זאת המורה ח"א פ' ס' במשל הספינה שבארנו למעלה בשער נ"ד ע"ש) וע"כ המלאכים שהם מעולם השכלים, ויודעים שהי"ת נשגב גם מהם, הלוא תרבה ידיעתם השוללת ממנו, אחרי שיודעים שאינו עצם מעולם היסודות, ולא מעולם הגלגלים, גם איננו כאחד מהם שוכני עולם השכלים, כי אם נעלה ונשגב הוא על כלם, אפס בני אדם המשיגים רק את העולם התחתון שהוא עולם היסודית אשר בקרבו הם יושבים, ועולם הגלגלים שהוא רקיע השמים עם הכוכבים אשר ממעל לראשם, אבל מעולם השכלים אינם יודעים ומשיגים מאומה, תמעט גם ידיעתם השוללת מהי"ת, כי יודעים רק שאיננו עצם כמוהם מהעולם התחתון, גם לא כאחד מכוכבי השמים וכסיליהם, אבל בינו ובין שאר השכלים הנבדלים לא יוכלו להבדיל אחרי שאינם משיגים אותם, וע"ז רומזים גם דחז"ל באמרם שמלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא אחר שלשה תיבות שנא' "וקרא זא"ז ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות" ר"ל שמקדישים ומנשאים אותו על שלשה עולמות, ואלו ישראל מזכירין את השם אחר ב' תיבות שנאמר "שמע ישראל ה' וכו'" כי מלת "שמע" רומז על העולם התחתון אשר בו האדם בעל כשרון השמיעה והדיבור מבחר היצורים, ושם "ישראל" רומז על עולם הגלגלים, אחרי כי י"ב שבטיו, והאבות הקדושים אשר היו בתוכו דומים בבחינה מה בתכונתם המוסרית לצבא השמום וכסיליהם, כמו שביאר הרב ענין זה כבר בשער ל"א עיין ביאורי שם, ור"ל שבני ישראל מקדישים ומרוממים את הי"ת רק כעצם נשגב ונעלה משוכני שני עולמות, וזה כי הנה המלאכים מבדילין ומקדישין אותו על שלשה עולמות (ת"י ישעי' שס) למה שהם יודעין את עצמם ומשיגין ענין הבדלו מהם השגה שלמה עצמית. אמנם ישראל לא יוכלו לקדשו בהכרה שכלית כי אם מהשני העולמות המורגשים המושגים להם אבל מהשלישי יקדשוהו במאמר לבד כמו שתקנו בנוסח הקדושה (נוסח הספרדים) נקדישך ונעריצך בנועם שיח סוד שרפי קדש המשלשין לך קדושה וכו' ובקצת הנוסחאות (נוסח אשכנז) נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישין אותו בשמי מרום וכן כתוב על יד נביאך וכו' והוא אשר נרמז יפה במאמר שמע ישראל כי שמע רומז האדם שיש בו כח לשמוע והוא ראש העולם התחתון. וישראל אל העולם האמצעי וכמו שאמר רבי עקיבא (בפרקי היכלות) חיה אחת יש שם ברקיע ששמה ישראל ואומרת ברכו את ה' וכל גדודי מעלה עונין אחריה ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ובאמת היא החיה אשר ראה יחזקאל (א') הכוללת העולם האמצעי אשר ישראל בכללו הם בדמותה וצלמה כאשר כתבנו הענין היטב בשער ל"א דרוש משם. וזהו עצמו ענין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כי לא ייחסו הברכה לעצמותו ולא לכבודו אלא לשם כבוד מלכותו כעין הקלוס אחר שלשה תיבות. אמנם דוד אמר כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו וברוך שם כבודו שהוא קלוס של שני תיבות והנה היא בחינה נכבדת מורה על יתרון ההשגה. ואולם ענין החביבות לישראל יותר ממלאכי השרת בענין הזה הוא כי חבה יתירה נודעת להם שאף על פי שהם מקצרין בקלוסן מהם הנה עכ"ז שבח ישראל וקלוסן הוא מקובל לפניו יתברך כשבח וקלוס מלאכי השרת והוא הטעם עצמו למה שאמרו עוד בגמרת חולין פ' גיד הנשה (שם) שישראל מקלסין בכל יום שלשה פעמים ומלאכי השרת פעם אחד ביום ואמרי לה פעם אחד בשבוע ואמרי לה פעם אחד בחדש ואמרי לה בשנה ואמרי לה ביובל ואמרי לה לעולם. ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שאומרים ישראל שירה למטה שנאמר (איוב ל״ח:ז׳) ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים. והכונה כי בזה ובזה נודעה חבתן שאף שאין קלוסן שוה וגם שיש כתות מהמלאכים שהם אומרים שירה לעתים רחוקים כל אחד לפי מה שעלה ברצון הבורא צורך מציאותו וכמו שאמר המלאך ליעקב (חולין שם) אני מכשנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד היום. ירצה כי לשליחות היום נברא והנה הוא מבואר שהדבר אשר יהיה כן מזמן לזמן רחוק, הוא יותר יקר ונחמד בעיני האנשים מאשר הוא תמידי ומזה הטעם היה ראוי שקלוס הכתות ההן יהיה יותר חביב והנה עם כל זה הנה אין המלאכים אומרים שירה למעלה עד שאומרים ישראל וכו' *והדין דין אמת וכו' כונתו כי שירת המלאכים היא רק התודה והשבח אשר יתנו ליוצרם אחרי אשר ישלימו פעולותיהם אשר נועדו להן, וע"כ אמר המלאך אשר שולח להאבק עם יעקב למען הרהיב עוז בנפשו שלא יירא וייצר לו עוד מפני עשו אחיו, בראותו כי גם עם אלקים שר ויוכל לו "אני מכשנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד היום" יען כי עד היום ההוא לא השלים עוד תעודתו אשר נועד לו, ולא הגיע עוד עתו לאמר שירה, ונמשך מזה כי יען שרק השלימים בבני אדם המשלימים פה עלי ארץ חוקם המוסרי ראוים כי ישולח מלאך ממרום לעזרם ולתמכם, ע"כ אין המלאכים יכולים לומר שירה בעבור השלמת פעולותיהם המיוחדות להם לעשותן לטובת בני אדם ברואי מטה, רקי אם כבר השלימו הם תחילה פעולותיהם המיוחדת להם, ר"ל תעודתם המוסרית אשר בעבורה נוצרו עלי ארץ, עד שירונו וישירו בעבור זה לעליון וזשאח"ל "אין מלאכי שרת אומרים שירה למעלה עד שאומרים ישראל שירה למטה". והדין דין אמת כי שירת המלאכים למעלה היא השלמת פעולותיהם המיוחדות ובה משלימין עניני כתות של מטה ואם כן אי אפשר להם להשלים שירתם שלמות שליחותם אם לא שבראשונה ישוררו התחתונים בשלמות ענינם וכמו שהיה הענין במלאכו של יעקב כאשר אמרנו כנ"ל. *אמנם התשובה וכו' תוכן דעתו הוא, כי "שם כבוד ה'" מורה על עצמותו י"ת, "וכבוד מלכותו" מורה על אופן הנהגתו את העולם, והנה כל בני ישראל היודעים כי יש אלקים ומאמינים ג"כ כי הוא מנהיג את העולם כלו, אבל אינם יודעים איך נשתלשלו כל הברואים הרבים מהי"ת שהוא סבתם הראשונה, יכלו רק לאמר "ברוך שם כבודו" שהוא שבח על מציאותו ועצמותו י"ת, גם יכולים לשבחו בפה מלא על כל מפעלות מעשיו בשמים ובארץ, אשר יכירו וידעו כלם כמאה"כ "כבוד מלכותך יאמרו", אבל לא יוכלו לחבר שניהם יחד לאמר "ברוך שם כבוד מלכותו" הכולל שבח אלקים עליון בעבור השתלשלות כל הברואים ממנו, אחרי שאינם מבינים ומשיגים זאת, ורק המלאכים המשיגים זאת יאמרוהו, ויעקב אע"ה אשר מעלתו היתה קרובה למעלתם כנוח עליו רוח הנבואה, אמר אותו ג"כ, אבל משה לא קבעהו בתורה, שיאמר אותו כל אחד ואחד מבני ישראל אשר החוב עליו לקרוא את שמע בכל יום פעמים, וע"כ דרך פשרה אחז"ל שיאמרוהו בלחישה, להראות בזה לכל, כי יודעים אנו פחיתות מעלתנו, וכי אין אנחנו ראוים לתת שבח זה, ורק ביה"כ עת נטהר מכל, טומאת חטאתנו, ונשוב אל ה' באמת ונדמה בבחינה מה למלאכי שרת ולשרידים השלימים אשר ה' קורא, נוכל לאמרו בקול רם: אמנם התשובה השנית כי השלמים שבאנשים משבחים שמו ית' מצד עצמותו לעולם כמו שאמר וברוך שם כבודו אמנם מצד מעשיו משבחים אותו בפומבי כאלו מכירין בזה השבח וכמו שאמר (תהילים קל״ט:י״ד) אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד ועליה אמר כבוד מלכותך יאמרו. אמנם המלאכים המשבחים בשני הענינים יחד ומקבצים אותם יחד כלומר שמשיגים ענין ההנהגה ואיך נשתלשלו הנמצאות ונמשכו ההנהגות מעצמות מציאותו ולזה אומר' בשכ"מלו שהוא חבור שם הכבוד והמלכות יחד. ומכל אחד מאלו הטעמי' למדנו שהוא שבח וקלוס מיוחד למלאכי השרת ולא נתן לקלס בו לישראל אלא בלחישה כמ"ש הטעם בפסחים פרק מקום שנהגו (פסחים נ"ו.)היכי נעביד נימריה לא אמר משה לא נימריה הא אמרו יעקב תקנו לומר אותו בחשאי. וזה כי משה אמר להם לישראל שמע ישראל וגו'. והנה התשובה הזאת רצוני בשכ"מלו אינה ידועה להם כי לא עתה רבים יחכמו בה והוא טעם לא אמרה משה כלומר לא הושבה תשובה זו במאמרו. לא נימריה כבר אמרה יעקב כי לפי שהבנים הם אשר אמרו לאביהם שמע ישראל ה' אלהינו וגו' (פסחים שם) הנה הוא בשלמות כח נבואתו השיב דברים נכוחים כענין שמלאכי השרת מקלסין בו ושיעור המאמר כי הוא אינו ראוי לאומרו לפי שהוא קלוס אשר לא יאות כלל לכלל העם ושאין ראוי לשתק ממנו לגמרי כי הוא קלוס משובח ומיוחד לשלמים ויצאת הפשרה שיאמר בלחישה שירא' מזה שיש בו הוד כבוד ומלכות שלמה יתירה מכחם. אמנם ביום הכפורים הזה הנם כמלאכי השרת מהטעמים שזכרו ויאמרו אמור בקול רם כמו הם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד לומר שכבר הגיעו למעלתם. והנה בפרשת שמע ישראל שער צ' בע"ה יתבאר עוד זה המאמר באופן נאות עיין עליו. וזה הדבר אשר אמרו (פר"א פ' מ"ו) שהעיד עליה סמאל בר מחלוקתם באומרו לפני הקב"ה יש לך עם אחד כמלאכי השרת מה מלאכי השרת יחפי רגל אף ישראל יחפי רגל ביום הכפורים מה מלאכי השרת אין להם קפיצה אף ישראל עומדים על רגליהם ביום הכפורים. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא אף ישראל נקיים מחטא בי"ה. מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם אף ישראל כן ביום הכפורים והקב"ה מקבל עדותו וכו'. והכוונה להם שהשלימו עצמם בשלשה ענינים שזכרם שמעון הצדיק שעליהם העולם עומד. שהכוונה ביחפי רגל שאינם צריכים שמור כי תורתן משמרתן ובכל מקום אשר תדרוך כף רגליהם הוא בטוח להם שלא ינגפו כמו שאמר (תלים צ"א) כי מלאכיו יצוה לך וגו'. על כפים ישאונך פן תגןף באבן רגליך על שחל וגו'. והוא טעם אמרו (שמות ג׳:ה׳) במשה ויהושע תלמידו (יהושע ה׳:ט״ו) של נעלן מעל רגלך כמ"ש בשער ל"ה וזהו הענין אשר בו ידמו למלאכי אלהים ששלמותן משמרם בכל מקום ובאומרם שאין להם קפיצה ירמוז אל זריזות העבודה אשר משני המינים אשר עליהם אמר העבודה וגמילות חסדים כי הם זריזין בהם ולא ישקוטו ולא ינוחו מפעולותיהם. והנה בשני העניינים האחרים אשר זכרו פירשו אלו הראשונים. כי אומרם שהם נקיים מכל חטא הוא ענין יחפי רגל עצמו כי העון הוא המזיק ליחפים ולדומים להם. ומה שאמרו ששלום מתווך ביניהם הוא כולל לשני העבודות אשר בהם יושלם בשלום גמור בין פמליא של מעלה בעבודות אשר הם מכוונות לאלוה עושיו כמו שנזכר ובין פמליא של מטה במעשים הנקראים גמילות חסדים כמו שנתבאר והקב"ה שומע עדותיו דהודאת בעל דין כק' עדים דמי (גיטין מ':) וזהו ענין אומרם ז"ל (פר"א שם) תנו שוחד לסמאל כי כאשר ישלימו עצמם במצות התור' האלהית ככל אשר יעשה להם ובהקריב קרבנותיהם כהלכותיו הנה באמת בעל דינם הוא שטן הוא יצר רע נהפך לאוהב ויהיה בעזרם יליץ בעדם ויגיד צדקתם ואין לך שוחד גדול מזה כמו שיבא עוד בטעם המעשה וגם אחרי כן.וכל זה בכלל שליחות הכהן בבגדי בד קדש אשר עליו נאמר (מלאכי ב') כי מלאך ה' וגו' וכל העם הנמשכים אחריו להיותם מלאכים ממש כמו שנתבאר. והנה גם מענין חליפות בגדיו היום ההוא הקדוש בחלוף עבודותיו יש עוד למוד אחד נפלא מאד בשיושקף כראוי אבארהו אחר שאסדר עבודת היום כלה על הסדר. ואני הנה ראיתי לחלק מה שיאמר בדרוש הזה אל שלשה ענינים על שמות השלשה דברים שזכרן שמעון הצדיק במאמרו שאמר על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים כי כדאי הוא הכהן הגדול והקדוש לאלהיו ששמש בכהונה גדולה ארבעים שנה (יומא ט'.) ונמשכו על ידו הרבה עניני ההשגחה בעבודותיו כמו שנזכר עליו בתלמוד (שם ל"ט.) שניחם אליו המאמר הזה על הענינים הנעשים ביום ההוא המיוחד שעליו העולם עומד להיותו יום סליחה וכפרה וכמו שאמר (תהילים ק״ל:ג׳) אם עונות תשמור יה ה' מי יעמוד. ויהיה הענין האחד על התורה והוא ביחוד תורת היום בכוונת קרבנותיו המיוחדים לכהן ולעם ותועלת ענוי היום ותורותיו הענין השני על העבודה אשר בו נכתוב מלאכת היום וסדר העבודה ההיא המיוחדת כתקנה והשלמת מה שיעדנו להורות הלמוד מעניני חליפותיו מבגדים אל בגדים בעבודותיו. הענין השלישי על גמילות חסדים בהורות כי עבודת היום וכפרותיו הם הם בתורת גמול אלהים הגומל טובות לעמו היום בתורת חסד גמור לא מן הדין:
עקידת יצחק
והנה מכל זה יצא לנו צד גדול של התר אל הספק הראשון אשר עוררנו במאמר אשר זכרנו ראשונה כי הנה האדם אשר כן יצר לבו רק רע מנעוריו ואור נוגה צורתו לא זכר עליו. אחרי כן בשיעור שיעור שיגיע אל אמתת שלמותו אע"פי שתושפע עליו הישרת התורה האלהות ע"י למוד הנה אין מטבעו להתקיים תמיד על הישרתו ומדרכו לפסוח על שתי הסעיפים פעמים יחזור לחשכו הראשון ופעם יצא מאפלתו. וכך הוא דרכו כמו שכן היה הענין מבואר בעושי העגל כמו שיבא כי לזה גזר עליו החכם (קהלת ז') אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. והנה לזה אמרו במדרש הזה (ע"א ד':) שאין מטבע האדם שלא יחטא כלל עד שאם יחטא נגזור עליו שכבר יצא מטבע אנושותו ושוב אין מקבלין אותו ולא תהיה לו עוד תקנה כי האמת הוא שאין מתכונת האדם לעמוד על מידה זו אפי' יום אחד. ולזה לא יבוקש ממנו זה אבל מה שיבוקש ממנו שאם הביאהו רוע תכונתו לחטוא חטא גדול או קטון שישוב בו בתשובה שלמה ויקובל וכמו שאמרו (ר"ה י"ב:) י"י י"י אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא וישוב. ירצה שהענין בהם כמעט שוה וכמו שאמר דוד אם עונות תשמור יה י"י מי יעמוד כי עמך הסליחה למען תורא (תהלים ק"ל). ירצה אם תשמור לאדם מצד נופלו בעונות אין אחד מהם שיוכל לעמוד בזה כי כלם מטבעם לחטוא. אמנם בענין הסליחה הבאה על התשובה יש עמך טענה חזקה למען תורא כי מי שלא ישוב ויבקש הסליחה ראוי שיענש עונש גדול. ולזה ש? חכמים זכרם לברכה (פסחים נ"ד.) התשובה מהדברים שקדמו לעולם כמו שנאמר (תהלים צ') בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד עולם אתה אל וגו' ותאמר שובו בני אדם: והוא מה שרצוהו באומרם לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שנאמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה וגו'. כלומר אם היה אפשר לשום אדם שלא יחטא אם לטוב טבעו. ואם להישרתו מזולתו. הנה באמת לא היו ישראל עושין את העגל כי הנה הדור ההוא היו בטבעם השלמים שבאפשרות עד שכבר נתאוה בוראם יתעלה שיהיו תמיד על השלמות ההוא כמו שאמר מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם והמישרים להם היו בתכלית השלמות. אבל מתוך מה שעשו יראה שאין מאפשרות האדם שלא לחטוא. מזה ישאר דרך נכון ופתח פתוח לבעלי תשובה לאמר הן בעוון חוללנו ובחטא נתיסדנו עד שאפילו הדור השלם בישראל שזכו לעמוד על הר סיני ובוראם אמר אליהם מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים למען יטב להם וגו' חטאו חטא נמרץ כזה הנה אם כן אין כל שלמות האדם תלוי בבלי חטוא כלל רק שכאשר יחטא שיזדרז אל התשובה וימחל: וזה הוא ענין שהיתה ידיעתו הכרחית אל שלמות האדם והגעת הצלחתו. והוא מה שביארו רבי יוחנן באומרו בפירוש לא היו ישראל ראוין לאותו מעשה ולא היה דוד ראוי לאותו מעשה אם ישראל מהטעם שאמרנו ואם דוד שכבר אמר על עצמו ברוח קדשו ולבי חלל בקרבי אלא מפני מה חטאו שאם חטא יחיד וכו' כלומר מפני מה שחטאו נמשך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד וכו'. ולא יאמר נואש מפני שזכות היחיד הוא מעט. ואם חטאו רבים ילכו אצל צבור ולא יאמרו הואיל ונתפרסם החטא אין להשיב: והנכון שהיה מאמר שאם חטא יחיד וכו' אם חטאו רבים וכו' מה שימשך מהתשובה העצמית. וזה שהתשובה העצמית לשאלת מפני מה חטאו היא מפני שהיה בטבעם לחטא בהנה וימשך ממנה אם כן דבר יש לומר אל היחיד וכו' ואל הרבים וכו'. אלא שהשמיט אותה תשובה אם לביאורה ואם מצד שאין הכוונה במאמר רק אל מה שימשך ממנה. משל לאומר מפני מה נבנה הבית כדי שיראה רבים ויעשו ומן הידוע שאין הכוונה לו שזה הוא תכלית הבנין וכוונתו העצמית אבל הוא דבר שנמשך לסבה העצמית שהיא מציאות הסבות שאחר שנמצאו הסבות למעשה ההוא אם כן כבר אפשר לאחרים שיעשו כמוהו. והנה זה הפירוש נכון מאד בעיני ביישוב דברי המאמר ואמת ויציב לפי ענינו ומועיל הפלא ופלא בכונתו לתת חרב ביד החוטאים אם רבים ואם יחיד להרוג השונא העומד להרגם הוא שטן הוא יצר הרע המדבר באזני עם הארץ החטאים בנפשותם לאמר עוד תוסיפו סרה כי המתחיל בחטא שוב אין לו תקנה. אמנם שומעי דבריהם ז"ל יזכרו וישובו אל ה'. והנה לזה מועיל הספור ודוגמתו בכלל ספורי התורה ואם הוא מגונה כי רצה האל יתעלה בתקון האנשים החטאים כדי שיקחו ממנו דוגמא כי התועלת הוא מרובה מאד מנזק החרפה והכלמה. ועוד כי יהיה בידנו כשטר פרוע השמור בקופתו של לוה לפטור עצמנו מקול מחרף ומגדף שאם לא נכתב זה הענין בתורה היה הענין עלינו לשמצה גדולה כי יאמרו צרינו לא ימלט משהיתה יד אלהיהם במעל ההוא. או שנשא להם פנים בו אשר לא כדת. או שהי' עון זה שמור להם בלבו ועליו מאס אותם וישליכם מפניו כיום הזה והנה אחר שנכתב בתורה מעשה העגל בצורתו ורוב כעסו וכל אשר נגזר עליו הנה סרו כל הטענות כי הרי ראיה בידנו דמאי דאזל אזל ומכאן ואילך חושבנא והוא מה שאמר ישעיהו הנביא הזכירנו ונשפט' יחד ספר אתה למען תצדק אביך הראשון חטא ומליציך פשעו בי ואחלל שרי קדש ואתנה לחרם יעקב וישראל לגדופים ועתה שמע יעקב עבדי וישראל אשר בחרתי בו כה אמר ה' עושך ויוצרך מבטן יעזרך אל תירא עבדי יעקב וישרון בחרתי בו. כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה אצוק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך וצמחו כבן חציר כערבי' על יבלי מים. זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו לי"י ובשם ישראל יכנה (ישעיה מ"ג ומ"ד). הכונה אם תאבה לעצתי אל תכחש דבר מכל אשר עשית כי האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי (שבועות מ"א:) וכן האומר לא חטאתי כאומר לא נפרע ממני החטא לזה ספר אתה למען תצדק כלומר אמור כי לוית למען תצדק באמרך כי פרעת ותפטר. וזה כי אם אביך הראשון חטא בעטיו של נחש הקדמוני ומליצך פשעו בי במעשה העגל וכדומה כי על כן אני חללתי שרי קדש ואתנה לחרם יעקב וישראל לגדופים הרי השטרות פרועים. ומעתה שמע יעקב עבדי ונחזור לאהבתנו הראשונה ולא תירא ולא תחת מהחובות הראשונות כי עוד תתחדש ותצמח צמח צדקה על הכללים והפרטים עד שזה יאמר לה' אני וגו'. ובפרק הקורא את המגלה (כ"ה.) תנו רבנן יש נקראים ומתרגמין מעשה בראשית נקרא ומתרגם ולא חיישינן דילמא אתו לשייולי מה למעלה מה למטה וכו'. מעשה לוט ובנותיו נקרא ומתרגם ולא חיישי' לכבודו של אברהם מעשה תמר ויהודה נקרא ומתרגם דשבח הוא ליהודה דאודי. מעשה העגל הראשון נקרא ומתרגם ולא חיישינן לכבודן של ישראל כי היכי דתהוי להו כפרה. הנה הזכירו שתי סבות אשר לכל אחת מהנה היה אפשר לנותן התורה ברוך הו' להעלים קצת דבריו. האחת במה שיגע מהנזק והמבוכה בשרשי התורה והאמונה בשאלות במעשה בראשית או קודם שנברא העולם. והשנית במה שיגיע ממנו חרפה ובוז לאדם גדול נשוא פנים שרש האומה וענף מגדולי ענפיה כמו שהיה הענין באברהם אבינו וביהודה או לכל האומה בכלל כמו מעשה העגל. ואמרו כי לשום סבה מאלו אין למנוע פרסום מה שנכתב בתורה בשום פני' אם בשרשים התוריים נתפרסם האמת והמשכילים יבינו ולא יהרסו אל ה' לראות ונם למשוא פנים אין לחוש. וזהו מדה משובחת בתורה כי אע"פ שלא ימשך מספור ענין לוט רק הודעת התחלת שתי האומות ההן עמון ומואב אין למנוע פרסומו משום כבודו של אברהם כ"ש כשיהי' דבר שאפי' ההמון ילמדו ממנו מדה טובה כענין יהודה שמתוך גנותו למדנו שבחו שהודה ולא בוש וכ"ש כאשר תהי' ההזכרה לתועלת המבוייש ויגיע לו ממנה פרסום כפרת העון כי אז ודאי יצא הפסדו בשכרו כמו שאמרו בפירוש ולא חיישינן לכבודן של ישראל כי היכי דתהוי להו כפרה והוא ראיית הפרעון שאמרנו. אמנם כאשר יובן מפשט הכתובי' שהעוון היה חמור ומגונה יותר ממה שהיה כשיובן ענינו היטב הנה אז חסו חכמים עליו ואמרו שיקרא בהמון ככתבו אמנם שלא יתורגם באזניהם כדי שלא יבינהו הלועזי' בעם כפשוטו ויקחו ממנו כוונה שלא עלתה על לבו והוא מה שאמרו שם מעשה עגל שני נקרא ולא מיתרגם משום כבודו של אהרן ואלו הן מעשה עגל שני מן מה עשה לך העם הזה עד וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם. וגם ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן שהכוונה בכתובים האלו הוא זולתי מה שיבינוהו ההמון מפשוטם כמו שיבוא היטב ב"ה וכוונו שלא לייחס עוון למי שלא עשהו לא לחוש אל כבוד מי שאינו ראוי לחוש אליו. ולזה הדרישה ברבים לפרש ולבאר כוונת הכתובים ההם לפי מה שכוון מהמסדר אותם היא מצוה שאם התרגום היה מענינו לפרש אותם היה ממצוה לתרגמם ברבים. והנה בזה נתבאר מה שרצינו להקדימו אל זה הפועל המגונה מאופן נפילתם עליו ותועלת זכרונו בתורה. ומעתה נבוא אל ביאורו אך בזכרון ספקות הנופלות בספור:
עקידת יצחק
ראה זו רעה חולה ומכה בלתי סרה כי אם באור התורה האלהית השמה ראשיתה יראת יי' בהניחה תחלת דבריה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ שהכוונה שחדשו בחפץ ורצון אחר שלא היה אשר זה יחייב שכמו שהיה העולם בכללו אפשרי בראשונ' כן היא וחלקיו תמיד אצלו יתע' אפשריית לשימשכו על מציאותם זה או על זולתו כפי מה שיצרהו בוראו יתעל' כמו שכתבנו שם בשער הראשון וזה מה שיוכרח להיות עולמו בידו כפי מה שיאות להנהגתו כמו שנתבאר ממעשה הנסים ופליאותם ועל הדרך שכתבנו שם בשער ט"ו כי הנה באמונה האמתית הזאת באמת היו כל הדברים אפשריים מצד סבותיהם כי אפשר שיהיו הסבות ההנה ושלא יהיו. ועל זה האופן תפול עליהם היראה והפחד לכל בעל שכל ואפי' היותר רחוקי המציאות *ומזה הצד וכו'. ר"ל שהכונה במצות היראה היא רק שיתבונן האדם תמיד בדרכי הנהגת הי"ת לדעת ולהכיר מהם, כי ביכלתו הוא גם לשנות כרצונו חקי הטבע, ולהשיב עי"ז גמול הטוב והרע אל חיק בעליו גם באופן נסיי. והשגחה פרטית. (ולא יהיה כאותם רבים שחושבים, כי רק מה שיחייבו חקי הטבע להיות בכל המקומות והזמנים, הוא שיהיה ועליו אין להוסיף, וממנו אין לגרוע, ויתרון מעלת הנביאים הוא רק שידעו מקודם את מה שיחייבו אח"כ חקי הטבע, ויגלו אותו לבני אדם גם לפני בואו עוד, וכבר בטל הרב ז"ל הדעה הזאת בשערים הקודמים, (ועיין מזה גם ביאורי בראשית דף קט) וע"כ אחז"ל גם כן "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" כי היראה הזאת הבנויה רק על התבוננות האדם בדרכי הי"ת ואמונתו בהשגחתו הפרטית היא תלויה ביד האדם, אפס רק האיש ההולך בתום לבו ברוב דרכיו, ורק לפעמים יחטא ואשם ראוי להתנהג מהי"ת בהשגחה פרטית ובהנהגה הנסיית הזאת אבל האיש השקוע כבר במצולת העון והרשעה עד לאין מרפא כאחר וחביריו הוא משולל כבר לצמיתות מהשגחת אלהים הפרטית, ונמשל רק כבהמות ושאר בע"ח הנתונים רק תחת ממשלת ההנהגה הטבעית המחויבת רק לפי חקי הבריאה, ולו אין עוד אימתה ופחד ממקרי הזמן ופגעיו, כ"א תוגה ועצב, אחרי שידע אל נכון, שבעבורו לא ישתנו עוד חקי הטבע, ולא יחדל עוד מבוא עליו, מה שמחויב ומוכרח לבוא על פיהם, וע"כ לא תוכל ג"כ להיות עוד יראת אלהים על פניו כמו שהיה הענין באמת אצל אחר, כמסופר ממנו, ונמשך מזה ג"כ, כי אחרי שאין צדיק בארץ אשר לא יחטא, לולא המציא הי"ת הסליחה והכפרה על עון בני אדם, לא היה מקום עוד להתנהג עם בריותיו בהנהגה נסיית, וגם לא היה מקום עוד ליראתם מפניו, וע"ז רומז גם מאה"כ "כי עמך הסליחה למען תורא" ומאה"כ "אתה תשמע השמים וסלחת וכו' למען ייראוך כל הימים". ומזה הצד ולא מזולתו שמה התורה האלהית היראה למצוה ולעצה טובה ונכונה אמרה את יי' אלהיך תירא כי ודאי יש בידו לעשות ולמנוע מעשות וההפחדה בצרות ותלאות מבהילות עשאם האלהים כדי שייראו מלפניו כמו שסופרו בדברי הברית והתוכחות לא כמו שחשבו רבים אפי' מבני עמנו שהם ענינים מחוייבים יגלו הנביאים מציאותם טרם בואם ואם יש הרבה מזה המין כמו שכתבנו פרשת פקודי שער נ"ו אבל על כל פנים הוא מחדש בכל יום ביכלתו העצום מה שירצהו בשינוי מנהגו של עולם וכנגד טבעו כי על כן יראוהו כל חכמי לב וזה עצמו בצורתו מה שאמר המשורר בדבר יי' שמים נעשו וגומר. כונס כנד מי הים וגומר. יראו את יי' כל הארץ וגומר. כי הוא אמר וגומר (תהילים ל״ג:ז׳) אמר שהיראה נמשכת אל היותו יתעלה בורא עולם בחפץ ורצון ואל היות מנהגו תמיד נמשך אל רצונו וכן אמר האותי לא תיראו נאם יי' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים וגומר (ירמיהו ה׳:כ״ב) והכוונה שהוא נקל בידו לקיימו ולבטלו כמו שנתבארו אלו הענינים משלם בספור המבול שער שלשה עשר. הנה שהיראה היא מחוייבת מאותו האדון אשר הכל בידו לעשות כרצונו להרע או להטיב. וכמו שאמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא וגומר (דברים ל״ב:ל״ט). והנה לפי שאם נניח שבהכעיס האדם את אלהיו ברוע מעשיו שוב לא ינתן למחילה הנה כבר יחזור הענין אל צד החיוב ונסתלק ממנו היראה שכבר יחשב הרע אליו מחוייב ולמה יירא ממנו. כמו שאמר אלישע אחר כבר שמעתי מאחרי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאלישע אחר וכו' (חגיגה ט"ו.) שכבר נסתלקה היראה ממנו אם שא"א שלא יתעצב על הענין מאד והיתה הגזירה הזאת מתפשטת בכל האנשים אחר אשר הוחלט המאמר כי אין איש בארץ אשר לא יחטא (קהלת ז׳:כ׳) עד שכבר לפי זה כמעט נסתלקה ושבה להפסדה. הנה לזה המציא האל יתעל' הסליחה הכפרה אשר בם ישיב הדברים אל אפשרותם והיראה תשוב אל קיומה והוא עצמו מה שאמר המשורר אם עונות תשמור יה יי' מי יעמוד כי עמך הסליחה למען תורא (תהילים ק״ל:ג׳-ד׳). ירצה אם העונות תשמור יה הנה באמת לא תמצא היראה אבל הבריחה מהרע הוודאי כי מי יעמוד לפניך מעוז אפך אבל עמך הסליח' למען תורא מצד האפשרות הנופל בדברים לפי מדות חסידותך. והוא עצמו שאמר שלמה בתפלתו אתה תשמע השמים וסלחת וגומר. וסמיך ליה למען ייראוך כל הימים אשר הם חיים (מלכים א' ח') וזהו ענין נכבד מאד נותן טוב טעם ודעת בשאלה שאנחנו עליה ובמאמר המצורף אליה. ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את יי' אלהיך כי וודאי זהו סוד האמונה אשר לא באו בה כל הפילוסופים וכל החכמים אשר מעולם אבל נמסרה לעם יי' אלה בראשית דבריה כמו שאמרנו ומכחה קבלו כל המצות התלויות בירא' כמו שכתוב בהרבה מהן בפרט ויראת מאלהיך אני יי' (ויקרא י״ט:י״ד) ועל זה אמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (נדה ט"ז:) כי באמת האמונה בו יתעל' על זה האופן היא ביד המאמין בו ולא בו. ועל זה נאמר באברהם אבינו והאמין ביי' ויחשבה לו צדקה (בראש' ט"ו) כי היא לבדו מכל הפילוסופים אשר לפניו בא אל זאת האמונה ועליה נאמר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (שם כ"ב) והוא ענין נכבד מאד ויסוד תורניי נפלא ביאר אותו שלמה החכם ושם אותו פרי כל חקירתו בספר קהלת בשחתם סוף דבר הכל נשמע האלהים ירא ואת מצותיו שמור וגו'. כמו שזכרנו קצת זה בשער ל"ג וס"ד ונתבאר עוד ענינו בשער השלישי מחבור קטן שתקנתי קראתיו חזות קשה שהכוונה בו לעורר רוח קנאה על התור' ועל היראה ועל העבודה. ומעת' יודע ונשכיל מין שלישי מהירא' ממוצע בין שני המינים שזכרנו ראשונ' והוא ענין הרגש וידיעה נתאר אותה בצורתה כשנאמר בגדרה שהיא הפעלות אשר לתקות רע נמשך מחסרון זריזות המקבל ואמרנו מין ממוצע לפי שאם זו אינה היראה השלמה השכלית הנטיעה בלב האלהיים או הנביאים לפי השגתם ברוממותו יתעל' כמו שאמרנו הנה היא קרובה אליה ונמשכה ממנה אחר שבאה מכח הישרת התורה האלהית המודיעה אופיה של אלהיה וגם אינה משוללת מפחד הרעות והנזקים ומגורתם אלא שאין בה האונס וההכרח שהנחנום ראשונה. *וזה כי הבדל וכו'. ר"ל כי היראה ההמונית, אשר ממנה אמר למעלה, כי לא נאוה לישראל עם קרובו, היא בעבור זה פחיתת הערך, יען כי בעליה יחללו על ידה כבוד הי"ת שהוא עצם הטוב והמטיב לכל, במה שמדמים אותו בדעתם הנפסדה למושל עריץ (ית' מזה עילוי רב,) אשר רק באונס יכריח את עבדיו לתת לו מה שיחפץ, באמור להם ד"מ "אם לא תתנו לי בתיכם זיתיכם וכרמיכם אהרוג אתכם באכזריות חמה," אבל היראה האמיתית הבאה לאדם רק בעבור הודעו, כי ההולך בדרכי ה' יונהג מאתו בהנהגה השגחיית להצילו לפעמים ממקרי הזמן ופגעיו אף באופן נשיי, תחת כי הבלתי שומע בקולו מלבד שהוא נתון תמיד רק תחת ממשלת חקי הטבע ומקריו הרעים, יבוא לו ג"כ העונש הראוי על פעולותיו הרעות, הלוא בעליה ידמו את הי"ת רק ליועץ חכם המלמד דעת לזולתו, ואומר לו ד"מ "בני שמע בקולי ולך קח לך בר ולחם בעת השובע למען לא תמות כאשר תבוא מהר שנת הרעב," או "קח לך סמי מרפא אלה, למען לא תגוע בדבר אשר באופל יהלוך" כי הוא מירא ומבהל אותו רק במה שהוא מחויב לבא בהכרח על פי חקי הטבע, וע"ז רומז גם מאה"כ אל תיראו וכו' ובעבור תהיה יראתו וכו' אשר בהשקפה ראשונה מתנגד סופו זה לתחלתו, כי הכונה רק "אל תיראו" יראת ההמון מוחרדת הקולות והברקים. לאמר אח"כ כי אנוסים הייתם בקבלת התורה רק מיראת הנזק הבא ברצונו המשולח, ולא עפ"י משפט הצדק והמישרים, "כי לבעבור נסות" ר"ל להרים אתכם במעלתכם על כל העמים כנס וכדגל "בא האלהים, ובעבור תהיה יראתו", (האמיתית הנולדת מהאמונה בו וביכלתו לשנות חקי הטבע, ומהידיעה הנכונה כי משלם הוא גמול הטוב והרע בצדק ובמשפט אל חיק פועלו.) "על פניכם לבלתי תחטאו". וזה כי הבדל עצום יש בין שיאמר לך המושל העריץ תן לי ביתך או כרמך ואם אין אהרגך ובין שיאמר לו היועץ החכם והאוהב קנה לך בר ולחם ומזון למכלת ביתך או כך או כך סמים לבריאותך ואם אינך עושה דע כי מות תמות ברעב או בדבר כי הנה הראשון והדומה לו יקרא תכלית האונס. והענין השני והדומים אליו הם ענין ההרגש השכלי והידיעה הנאותה והמחוייבת לכל בעל דעת. והנה הראשון יקרא שוטר ומזגם. והשני מלמד ומישיר כי אין חכמה גדולה כהיות האדם חושש אל הנולד והיותו ירא וחרד מן הרע המעותד לפי אפשריתו ומשתדל על תקונו וביטולו כי על זה אמר החכם אשרי אדם מפחד תמיד (משלי כ״ח:י״ד) לפי שהפחד הזה אינו רק הרגש וידיעת דבר שהוא נעלם מזולתו והוא המקשה לבו באומרו הגזירה אמת לפי טבעה ואם כן החריצות שקר כי על כן יפול ברעה אבל האיש הירא יניס עצמו מהרע האפשרי בטוב הרגשו עליו תמיד או שיתחדש אליו לשעתו. הלא תראה נאמר ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וגומר. (בראשית כ״ח:י״ז) הורה שענין יראתו לא היה רק שהגיע עדיו הרגש ענין נפלא שלא היו חושש אליו מתחלה כמ"ש בפי' אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי (שם) וכן ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר (שמות ב') בא לכלל דעת בא לכלל יראה. וזהו שהפליגו חז"ל לומר אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה (אבות פ"ג) כי מי שאינו יודע וחושש אל הענינים האפשריים איננו ירא מהם והנה יראתו אותם היא ראיה מופתיית לידיעתו אבל אם אינו ירא היא ראי' עצומה שאין בו חכמה וכמו שהחליטו המאמר אין בור ירא חטא (שם פ"ב) ומזה חוייב שתפול היראה על העדר הטובות ממנו במניעת הבנים והצלחת הנכסים ההכרחיים ואין צ"ל מניעת הצלחת הנפש כי הכל הוא יראת רע אפשרי ומעותד עליו. ומזה הוא מבואר שהיראה אשר מהמין הזה תפול על הכרחיות העולשים והקנסות המושמות בדת האלהית לכל עוברי דרך וגלוזים במעגלותם כמ"ש אוי לרשע רע כי גמול ידיו יטשה לו (ישעיהו ג׳:י״א) כי הוא האונס את עצמו ומי שלא נמנע מעשות הרעות לזולרו מפאת עצמו ראוי שימנע מפני היראה ואין בזה שום אונס כי לא יתכן שיקרא האנס אנום כשיאנס שלא יאנום ולא העושק עשוק כשיוכרח שלא יעשוק. ומזה גם כן שאשר תמנעהו הדת שלא לעשוק את עצמו במדות ה פחותות ובפעולות הנשחתות כי תשים עליו משמר בעונשים ומלקיות וארבע מיתות אינו אנוס בלי ספק כמו החולה הפתי שימנע ממנו הרופא הנאמן הדברים המזיקים שלא יקרא אנוס אף כי יסרוהו על זה ויכפוהו בעל כרחו ואין הפרש בין זה הענין והקודם כשהראשון הוא בדבר מפורסם וזה בלתי נודע עקרו רק אל הרופא החכם היודע טעמי המצות וסגולתם ותועלתם כי על זה הענין בעצמו נאמר אה שמוע תשמע לקול ה' וגומר כל המחלה וגו' כי אני יי' רופאיך (שמות ט״ו:כ״ו) כלומר אני הוא היודע שזאת רפואתך. סוף דבר הירא' הממוצעת הזאת אינה יראה ומגזרת האונם ההכרחי הבא מהזולת כלל אבל היא הגעת ההרגש והדעת אשר בו ידע להזהר מהרע האפשרי והמזומן אליו לבא על המותרי' והעומדי' מפי התורה ובלתי נזהרים בה. וזה ההבדל בעצמו אמרו משה אדוננו בפי' ביום המעש' הנורא ההוא אמר אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו וגו' (שם כ'). כי לכאורה גראים מאמרים סותרים אמנם ירצה בו אל תיראו מן הירא' אשר הוא פחד ומגור הרע והנזק ההכרחי המקווה מבהלת הקולות וחרדת הלפידים והברקים אשר ראיתם עד שתאמרו שאתם אנוסים מפאת הנזק הבא מהרצין המשולח מהזולת או מעניך שהוא הכרחי מצד סבותיו שאינו כן כי לבעבור נסות אתכם והרים דגליכם בידיעה והרגש מכל העמים בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם רצוני אמונתו כי הירא' והאמונה האמיתית בו הם השמות נרדפים כמו שביארנו שמעולם לא נזכרה שום אמונה בשום פילוסוף כלל כי באמונת היראה הזאת תוכל להזהר והשמר מהרעות העוטרות האנשים חסרי הדעת וההרגש לבלתי תחטא במצותה ותקבלו עונש ממנו יתברך והיא עצמו אשר נתפארו כלם עליו באומרו על השגתם שם הן הראנו יי' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הנה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי (דברים ה׳:כ״א) אמרו כי השיגו בכבודו וגדלו מצד מה ששמעו בקולו מתוך האש את עשרת הדברים אשר בהם נאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגוער. וגם נאמר זכור את יום השבת וגומר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגומר. אשר זהו עקר ושרש האמונה האמתית שאמרנו הנה היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם דבור נפלא ומועיל שמוציא את האדם מכלל בלתי מרגיש או מת לכלל החיות והדעת כענין והחי יתן אל לבו (קהלת ז׳:ב׳) אשר כל זולתנו מהרבעים הם פגרים מתים וכמ"ש חז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות י"ח:) והיראה הזאת היא משמחת את בעליה כמו שמשמח הדעת את הנפש היודעת כי על זה נאמר וגילו ברעדה (תהלים ב') כי במקום רעדה ההרגש שם תהא גילה ושמחה (ברכות ל':) והוא עצמו מה שאמר הנביא שמעתי ותרגז בטני לקול צללו שפתי וגו'. כי תאנה לא תפרח וגו'. ואני ביי' אעלוזה אגילה באלהי ישעי אלהים ה' חילי וגומר (חבקוק ג׳:י״ח-י״ט): ירצה הנה בתחלה כשצללו שפתי דברי הנבואה המעידים מאלו הרעות העתידות לבא מהגדודים העולים על הארץ ומהשחתת המזונות שמעתי ותרגז בטני. אמנם בסוף מצד שהוא גלוי אזן אנשים בתוכן האמונה והביאם לכלל דעת והרגש להנצל מהם אני ביי' אעלוזה אגילה וגומר. כי בזה היה אלהים ה' חילי וישם רגלי כאילות לברוח ולהנצל מהרעות כצפור נמלטה מפח יוקשים ולזה ראוי לנצח על הנגינות. וזה עצמו מה שיראה מכוונת חז"ל אמרו בפ' רבי עקיבא (שבת פ"ח.) מ"ד משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה (תהלים ע"ו) אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא כדר"ל דאר"ל מ"ד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי (בראשית א׳:י״ג) מלמד שהתנה הקב"ה תנאי עם מעשה שמים אם ישראל יקבלי את התור' מוטב ואם לאו הרי אני מחזר אתכם תהו ובהו. ויש לתמוה שהרי מיד שדבר עליהם אמרו כל אשר דבר ה' נעשה (שמות י״ט:ח׳) ומאי יראה איכא כשהשמיע דין משמים. אלא שכוונו לזה שאמרנו כי מצד שבאו במעמד ההוא לכלל דעת הארץ יראה ממה שלא היתה מרגשת עד הנה והיא היה הסבה ששקטה ושמחה בידיעתה וכמ"ש בתחלת יראה ולסוף שקטה. ועתה ראה כי ביראה הזאת אשר כן תארנוה ואשר אמרו עליה א"ר חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וכמו שביארנו יצדק מאד מה שאמרו אטו יראה מילתא זוטרתי היא שעליה יאמר מת יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך והלא הידיע' הזאת לא הגיעו אליה כל החקירות שבעולם וכלם נבוכו בה והעולה מכלם הוא ענינים מסופקים מאד כמו שכתבם הרב המור' בפרק י"ג י"ד ט"ו מהחלק השני. אמנם היתה התשובה נכונה מאד אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא שכיון שהגיעה לו זאת הידיע' בהשגת הנבואה והוא השרישה בעקר מעקרי תורתנו ושמה לאמונה שלימה לכל בני בריתה הנה מעתה מילתא זוטרתי היא לכל הבאים מכחו זה בלי ספק עד שכבר נאמר שאפי' השאלה בה היא מותר ודבר שאינו צ"ל עליו ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה שיראה ששואל דבר ראוי שישאל ואם אינו גדול מאד. ולזה בא המשל למי ששואלין כלי גדול ויש לו דומה לקטן כי עם היות דבר גדול בערך החוקרים כלם כיון שהגיע לו למשה בנבואה הרי הוא כקטן. אמנם מי ששואלין ממנו דבר קטן והוא המסור לו בתורת אמונה ואין לו מפני שהוא מחוסר אמנה ומפקפק בו הרי הוא כגדול ולזה יפול עליו השאלה וגם שמחזיקים טובה ושכר על ההודאה. וזה הפי' הוא נכבד ומוכרח בעיני שאם לא כן למה להם להחליף הכלים במשל היה להם לומר משל לעשיר ששואלין ממנו ויש לו דומה לקטן לעני ואין לו דומה לו לגדול: