יְ֭הוָה הַט־שָׁמֶ֣יךָ וְתֵרֵ֑ד גַּ֖ע בֶּהָרִ֣ים וְֽיֶעֱשָֽׁנוּ׃
דרשת שבת הגדול
וזהו שהשם יתברך השגחתו על האדם, שהוא השפל. וזהו שאמר אחר כך (תהלים קמד, ה) "ה' הט שמיך ותרד", כי אתה בעליונים, והאדם בתחתונים, אשר הוא שפל, ומדת השם יתברך לשכון את דכא, ולכן "הט שמיך" לעזור אל האדם "ותרד". ודוד עצמו רמז זה שאמר (שם פסוק ד) "ה' מה אדם", כלומר כי שם המיוחד אשר מורה על עצמו, הוא במספר "מה", יו"ד ה"א וא"ו ה"א במספר "מה". וזה מפני כי אין לדעת עצמו יתברך, לכך השם הזה מספרו "מה", כי לשון זה נאמר כאשר לא ידע מהותו, כמו שכתוב (שמות טז, טו) "ויאמרו בני ישראל מן הוא כי לא ידעו מה הוא". הנה הדבר נקרא "מה" כאשר מהותו לא נודע. והאדם נקרא "מה" מצד אחר, שאין בו דבר, ובזה הבחינה האדם דומה לו. ולפיכך השם יתברך שכינתו את דכא, כי מי יכיל את כבוד ה' ורוממותו, כי הוא יתברך הכל, שהרי אין לו תואר בשביל זה, עד שנאמר עליו שהוא "מה", ואצל מי ישכון, רק אצל דכא שהוא "מה", והוא אדם, ובזה לא יוגבל שכינתו יתברך על האדם*, כי לא יתואר האדם בדבר מיוחד.
דרשת שבת הגדול
והנה האדם הזה מצד עצמו הוא "מה", אבל מצד שהשם יתברך מגביה שפלים ורוצה בשפלים, וכמו שאמר (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ומצד הזה האדם הוא "מאד", כי אדם במספר "מאד", כי מצד שהשם יתברך שוכן שכינתו את דכא, ומגביה הדכא, האדם הוא "מאד", ומצד עצמו אינו דבר, רק השם יתברך נותן לו כח, והכל הוא מן השם יתברך. וזהו ענין האדם כאשר יֵדע האדם מדרגתו, כי הוא "מה" מצד עצמו, והוא "מאד" מצד השם יתברך, אשר לו כח גדולה וגבורה ורוממות. וזהו שאמר (תהלים קמד, ג) "ה' מה אדם ותדעהו", זכר השם, ואחריו מלת "מה", ואחר כך אמר "אדם". ורצה לומר כי השם יתברך הוא "מה" מצד כי לא נודע עצמו יתברך עד שהוא יתברך "מה", והאדם הוא בעצמו "מה", ולפיכך "ותדעהו", לכך (שם פסוק ה) "הט שמיך ותרד וגו'".
מורה נבוכים
אמנם אמרו: ״גע בהרים ויעשנו״ רוצה בו הגע דבריך בהם על צד המשל; כמו שאמר ״וגע אל עצמו״ – כלומר: הבא מכתך בו.