תהילים קמ:ט מחשבת ישראל: באר הגולה, דרך ה', גן נעול ונצח ישראל

אַל־תִּתֵּ֣ן יְ֭הוָה מַאֲוַיֵּ֣י רָשָׁ֑ע זְמָמ֥וֹ אַל־תָּ֝פֵ֗ק יָר֥וּמוּ סֶֽלָה׃

באר הגולה

ולכך הדין דין אמת מה שאמרו (מכות ה:) 'הרגו אין נהרגין, לא הרגו נהרגין'. שאף כי מצד גודל העבירה יותר ראוי שיהיה חייב מיתה כשהרגו, מכל מקום מצד עצם הדין ראוי יותר להיות נהרגין כשלא הרגו ויזמו להרוג. ואף כי עדים זוממין לא עשו מעשה, רק שחשבו לעשות, וכדכתיב (דברים יט, יט) "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". והוא ענין מחשבה בלבד, וכדכתיב (ר' איכה ב, יז) "בצע ה' את אשר זמם". וכן (תהלים קמ, ט) "זממו אל תפק", וכן הרבה. ומפני שענשו של עד זומם מפני אשר "זמם לעשות לאחיו", לכך כאשר המחשבה עוד בנמצא, וזהו קודם שהרגו, שאז נמצא המחשבה, וניכר המחשבה כאשר בית דין עוסקים בעדות זה, ואז שייך "ובערת הרע מקרבך" (דברים יט, יט). אבל כאשר נעשה הדין, ושוב אינו נמצא עוד מחשבת העדות, ואין כאן רושם מעשה. שאילו הרגו בידים, אף שכבר עבר, הלא עשה המעשה, והמעשה הוא לפנינו. אבל המחשבה, אם נהרג, לא נקרא המעשה על שמו, כי בית דין עשו, ואין מצד השכל שיהיה חייב מיתה. וכאשר המחשבה היא נמצאת מחשבת רע, אז יש לבער את החושב שיש בו מחשבה זאת. וכאשר העידו נמצא בהם המחשבה, לכך יש לקיים בם "ובערת הרע מקרבך". אבל כאשר לא נמצא המחשבה, שכבר עברה, אין כאן דין. ודבר זה יש לו טוב טעם ודעת.
שאל רבBookmarkShareCopy

דרך ה'

מקרי העולם הזה לעזר או לעכוב להשגת השלמות: ואמנם עוד סבה אחרת נמצאת להם ע״פ דרכי המשפט והגמול והוא כי הנה גזר השופט העליון שמתולדת מעשה האדם עצמו יהיה העזרו ממנו ית׳‎ להקל לו השגת שלימותו והצילו מן המכשולים כענין שנאמר רגלי חסידיו ישמור. ואולם ודאי שגם בזה מדריגות מדריגות יש כי ימצא אחד ששורת הדין תתן כפי מעשיו שכבר עשה שיעזרהו הבי״ת עזר מעט ואחר שדינו יהיה שיעזרהו עזר יותר גדול ויקל עליו השגת השלימות קלות רב ואחר שיהיה ראוי להעזר עזר יותר גדול. וכן בהפך כבר ימצא מי שכפי הדין יהיה ראוי שלא יעזרוהו מן השמים אך לא יקשו עליו השגת השלימות ואחר שמשפטו יצא שירבו לו העיכובים ויצטרך לו חוזק גדול ועמל רב עד שישיגנו. ואחר שהוא הרשע הגמור שיסתמו בפניו כל דרכי התיקון וידחה ברעתו. ויש בכל הדברים האלה פרטי פרטים רבים מאד. והנה נמצא שאפשר שיזכה האדם ויוגזרו עליו הצלחות בעה״ז לסייעו בעבודתו למען יהיה נקל לו השיגו את השלימות המבוקש ולא ימצאו לו עיכובים ואפשר שיהיה נגזר עליו כפי מעשיו הפסדים וצרות שיעמדו כחומה לפניו ויפסיקו בינו ובין השלימות עד שיצטרך לו יותר עמל ויותר טורח לבקוע את המחילה ההיא ולהתאמץ עם כל טרדותיו להיות משיג את שלימותו עכ״פ. והפך זה לרשע אפשר שיוגזרו עליו הצלחות לפתוח לפניו פתח האבדון שידחה בו ואפשר שיגזרו עליו צרות למנוע אותו מן הרשע שהיה בדעתו לעשות וזה יקרה כשידע המנהג העליון שאין ראוי לאותו הרשע שיעשה מטעם מה והוא מה שהיה דוד מתפלל אל תתן ה׳‎ מאויי רשע זממו אל תפק. ואמנם הנה הוא ית״ש עושה כל הענינים האלה בחכמתו הנפלאה הכל כפי מה שראוי לטובת כלל בריותיו כמ״ש והוא דן את הבריות בכל מצביהם כפי מה שהם באמת פי׳‎ כי הנה אינו דומה מי שהוא במצב הריוח ומתרשל מעבודתו ומי שהוא במצב הדוחק ונטרד בלחצו ולא ישלים את הקו. והנה דינם לא יהיה שוה אלא יודן כל א׳‎ כפי מה שהוא באמת אם שוגג ואם מזיד אם אנוס ואם פועל ברצונו והוא ית״ש יודע אמתת כל הדברים המעשים והמחשבות ודן אותם לאמתם:
שאל רבBookmarkShareCopy

גן נעול

ואמנם האוכל לשלחך ריקם מבלי לרמוז בקצרה על הענין היקר הזה? דע, כי מלת "מזמה", הונחה על ענין טוב ועל ענין רע. לפי שהוראתה על עומק העיון בדבר מן הדברים. ועומק העיון אפשר בדבר טוב ואפשר בענין רע. וממין הראשון (משלי א, ד) "לנער דעת ומזמה" (ג, כא) "נצור תושיה ומזמה". וממין השני (כד, ט) "זמת אולת חטאת". (תהלים קמ, ט) "זְמָמוֹ אל תפק". וכל לשון "זמה" מן המין השני הזה, והענין נגלה מעצמו. כי בעבור שמחשבות נאופים קשים, ומתגברים בלב הכסילים עד למאוד, והם מעמיקים לחשוב בהן, לכן כשנכתב מלת "זמה" סתם רומז על הרעה הזאת. לפי שאין בכל הרעות התגברות המחשבות הממלאות לב האדם כולו כמו מחשבות נאופים. ואמנם להבדיל בכתבי הקדש כשיזכירו מלת "מזמה", אם הכונה לטובה או לרעה. אתן לך כלל. כל מקום שנכתב לבדו, הכונה לרעה. ואם לטובה, נכתב אצלו מלה אחרת טובה, כמו "דעת ומזמה", "תושיה ומזמה", "תבונה ומזמה". ולכן אחר שהזכיר שיקשיב לחכמה ויטה אזן לתבונה, והכונה על ההתבוננות והעיון בדרכי התבונות, כי בעבור כן הזכיר "הטית אזן" שהיא כמו מאזנים לשקול עליו שלא יטעה בכונת רבו. ולזה צריך עיון המחשבה וכמו שבארנו בחלון השלישי. אמר בפסוק שלאחריו (משלי ה, ב) "לשמור מזמות, ודעת שפתיך ינצורו". וכן אמר (ב, יא) "מזמה תשמור עליך תבונה תנצרכה. להצילך מדרך רע" וגו'. (ב, טז) "להצילך מאשה זרה" וגו' וכמבואר בחלון שני. וכמו כן נזכר בפרשה זו (ה, ג-ה) "כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה. ואחריתה מרה כלענה וגו' רגליה יורדות מות" וגו'. כלומר לולי מזמה ודעת, לא תנצל ממצודת הזרה המטפת נפת בשפתיה, ותפול ברשתה. והן הן דרכי מות ואבדון, לכן צויתיך שתקבל חכמתי ותבונתי, ותחשוב ותעיין בהם ואז תנצל. והנה למעלה דבר עם חכם לב בעל הבינה. אמר אצל חכמה "הקשבת אזן". ואצל תבונה "הטית הלב". ובארנוהו למעלה בחלון ב'. ופה מדבר גם עם חלוש-השכל והבינה. הזכיר אצל חכמה "הקשבה" לבד. ואצל תבונה "הטית אזן". ולא הזכיר מלת "לב" כלל. והבן. וכבר בארנו פירוש טוב בפרשה זו בבית הראשון (חדר ו' חלון ז'). קחנו משם:
שאל רבBookmarkShareCopy