בראשית ג:יט מחשבת ישראל: עקידת יצחק, תורת העולה, בית אלהים וגן נעול

ולהמשך זה הדרך אקדים ואומר הוא ידוע כי אחר שכל הדברים כאשר יפסדו יפסדו אל הפכיהם הנה הוא מחוייב שהדבר היותר טוב והיותר שלם הוא אשר יפסד אל היותר רע והיותר נמאס כי הדבר אשר לו מציאות יותר שלם הנה הפכו הוא המציאות היותר פחות הטוב ממנו הפכו הוא הרע מאד וכן בכל מיני הטובות בלי ספק. ואולם במדרגות האדם ובחינתם כתב החכם בתחלת המאמר הז' לספר המדות ז"ל. יען כי אצל המדות אשר כראוי לברוח מהם שלשה מינים רשע חטע בהמיות. אמנם המתנגדים לשנים הם גלווים כי זה נקרא מעלה וזה כושר. אמנם המתנגד לבהמיות יאות לומר אשר הוא למעולה מאדם והיא קדושה אלהי'. הנה שהמנגד אל החוטא שהוא הבלתי כובש אמר שהוא הכובש אמנם המנגד אל הרשע רע יאמר שהוא המעולה והמנגד אל הבהמי הוא האיש הקדוש האלהי כי כפי מדרגת מעלת כל אחד מהם מהיותו בהוייתו כך היא מדרגת פחיתותו בהיותו בהפסדו וכבר ביארנו הבדלי אלו האנשים יותר בפרשת קדושים שער ס"ה. עוד כתב החכם בסוף הפרק הז' מהמאמר הנזכר ז"ל כי אמנם הרע אשר אין לו התחלה הוא פחות הנזק תמיד. אמנם השכל הוא התחלה וזה דומה להעריך בלתי צדק אל אדם בלתי צדיק כי אמנם יהיה יותר רע משניהם עשר פעמים גם אלף פעמים כי רבות רעות יעשה האדם הרע יותר מחיות רעות. הנה שביאר שכל עוד שההתחל' יותר נכבדת יפסד אל דבר יותר רע והמשיל משל אל הבלי צדק הנעשה על ידי הבלתי צדיק שהוא היותר רע ויותר קשה מהנעשה מהבהמי או במקרה והזדמן. והנה באמת נראה שלזה השרש נמשכו דיני הטומאה אשר בתורתינו האלהית כשנתבונן בעניינם. כי הנה המיתה הוא העדר והפסד הבעלי חיים בחלקיו אמנם הבעלי חיים יתחלקו אל הבלתי מדבר ואל המדבר. אמנם הבלתי מדבר הנה כשיפסד הכח החייוני חשר בו יהפך אל דבר יותר רע מכאשר יפסד הצומח כי הצומח יפסד אל רקב אמנם החי יפסד אל פגר מובס יקרא נבלה אמנם האדם שיש לו התחלה יותר שלימה בנפש הדברית הנה כשיפסד לא יפסד אל נבלה לבד אבל אל דבר יותר רע ומגונה יותר משאר הפגרים עד שבפי הכל טמא טמא יקרא. והנה כאשר ימות האדם הנה הוא יפסד בשלשה חלקיו הצומח החיוני והשכלי והנה הוא מבואר שכל אחד מאלה יפסד אל עניינו המיוחד. כי הנה כל חלקיו ההווים בכח הנפש הצומחת כשתבטל מהם כח הצמיח' ויפסדו ישובו אל דומם כשאר הצמחים ויהיה רקב ועפר וכמו שאמר הכתוב כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג׳:י״ט). אמנם מצד מה שנתחבר עמהם מהכח החיוני יפסד אל דבר יותר רע עד שבעבורו יקרא נבלת האדם וכבר תשרה עליו שם טומאה כשאר הפגרים אשר בם רוח חיים אלא שהיא טומאה קלה בהם כטומאת מגע הבהמות הנבלות וכל שרץ אשר יטמא לו שהוא טומאת יום לבד. אמנם מצד מה שנתחבר' עמהם הפסד הכח השכלי באשר הוא החלק היותר מעולה ממנו הנה יהפך אל היותר רע ויותר נתעב עד שיהיה נבלתו מטמאה טומא' חמורה שהיא טומאת שבעה כי הנפש הזאת כשתפסד לא תעדר לבד אבל ישאר ממנה מציאות רע וממנה יקרא רוח טומאה ומזה הצד עצמו היתה נבלת אישי האומה הזאת הנבחרת חמורה מכל אישי שאר האומות שמטמא' באוהל כמו שאמר הכתוב אדם כי ימות באהל (במדבר י״ט:י״ד) ישראל מטמאין באוהל ואין עכו"ם מטמאין באוהל (יבמות ס"א.) שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל ל״ד:ל״א) אתם קרויים אדם ואין עכו"ם קרויים אדם (יבמות שם.) וזה כי לפי שבהן היא פחיתותם כאשר הם נפסדים וזה הענין עצמו זכרוהו חז"ל במסכת ידים (פרק רביעי מ"ו) קובלנו עליכם פרושים שאתם אומרים כתבי הקדש מטמאין את הידים וספרי האפיקורס אינם מטמאין את הידים אמר להם ריב"ז וכי אין לכם על הפרושים אלא זו בלבד והרי הם אומרים עצמות חמור טהורים עצמות יוחנן כהן גדול טמאים אמרו לו לפי חבתן תהיה טומאתן שלא יעשו אדם עצמות אביו ואמו תרודאין אמר להם אף כתבי הקדש לפי חיבתן היא טומאתן ספרי אפיקורס שאינם חביבין אינם מטמאין את הידים וספרי הקדש שחביבין מטמאין את הידים. ומזה מחוייב שנדע כי במה שהסכימו לומר לפי חבתן תהיה טומאתן אמרו כלם אמתת הענין בסתם. אמנם במה שאמרו שלא יעשה אדם עצמות אביו וכו' (ידים שם) דחה להם בקנה של דוגמת גזרת הספרים כדאמרינן (בשבת י"ד.) והספר מפני מה גזרו רבנן טומאה אמר רב משרשיא בתחלה היה מצניעין אוכלין תרומה אצל ספר תורה דאמרי האי קדש והאי קדש כיון דקא חזו דאתו לידי פסידא דעכבר גזר ביה רבנן טומאה. ומהידוע מבואר שעקר טומאת המת לא זו הדרך ולא זו העיר אלא לפי שאינם כדאי להודיעם טעם ענין זה כמו שהודיעו לתלמידיו הוליכם לפי דרכם וסתם הדברים וכללן בטעם לומר שגזרה תורה טומאה על העצמות כדי שלא יקחו בידם להשתמש בהם. מ"מ למדנו מכל מה שאמרנוהו שכח הטומאה הזאת הוא דבק בהפסד הרוח החיוני ונוסף עוד בהפסד הכח הדברי ועוד תוסיף טומאה על טומאה בהפסד נפש מישראל לפי חבתן ונתחייב מזה כי כל אלו הטומאות הנוספות שאמרנו באדם אין עקרם מצד החומר לבד כי החמר אחר שהוא דבר גרוע בעודו בקיומו הנה לא יהיה הפסדו אל דבר גרוע ונמאס על הקצה אבל יהיה הפלגת טומאתו מצד עירוב אלו הכחות הנפשיות שבו כל אחת לפי עניינה והנה עקר הפסדן של אלו אינם אחר המות אבל טומאתן העקרית היא בעוד בחיים חייתם בטמא נפשותם בהפסד המחשבות המקולקלות בשבוש האמונות וזוהמת הפעולות הנשחתות אשר בהם ישקצו עצמם תכלית השקוץ ועל ידם נכנסה בקרבם רוח הטומא' בחייהם ואף אחרי מותם תדבק נפשם בטומאתן כל אחת ואחת כפי רשעתה. ועל זה אמרו חכמים ז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות י"ח:) כי בחייהם טמאים הם ומטמאים כמתים ובמותם לא נפרדו מטומאותם אבל נדבקה הטומאה בהם לעד לעולם או נתגלגל עם הנפש ההיא קצב זמן כפי המשך דינו ואחר תאסף אל עמיה. אמנם הנפשות הזכות והטהורות אשר לא נטמאו בכל אלה כי חיות הנה על דרך הטהרה והפרישות מכל הרהורים רעים ומחשבות נפסדות ופעולות מקולקלות ולא בדומים להם והמביאים אליהם כמו שאמר אהה ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי וגו' (יחזקאל ד׳:י״ד). ודרשו רז"ל לא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה ולא אכלתי מבהמ' שהורה בה חכם וכו' (חולין מ"ד:) הנה איש זה וכל הדומים אליו נפשותם בתייהם היא קדוש' וטהורה ולא נדבקה עמה רוח הטמאה. ולזה לא תדבק בה אחרי כן בצאתה לחפשי מהגוף כמו שאמר הכתוב ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם (ויקרא י"א) ירצה לא תטמאו בהם בחייכם כדי שתטמאו בם במיתתכם. והנה אלו שנתקדשו בחייהם בהפרד נפשותם מוסיפה להתקדש ולעלות ולראות אל קדש הקדשים אל האלהים אשר נתנה וכמעט שלא נמצא במיתתן צד טומאה כי עליהם אחז"ל צדיקים במיתתם קרויים חיים (ברכות י"ח.) וכשם שהחי אינו מטמא מן הדין כן אלו אינם מטמאין. והפלא מה שאמרו בפ' הנושא בפטירתו של רבינו הקדוש אמר ר' חייא אותו היום שמת רבי בטלה כהונה (כתובות ק"ג:) כי ודאי רבינו הקדוש נהג על זה האופן כמ"ש בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעות ואמר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שלא נהנתי אפילו באצבע קטנה (שם ק"ד.) ואצל פטירת משה רבינו וקבורתו בשער ק"ה יתבאר עוד זה בע"ה וזה מה שאמר ריב"ז לתלמידיו חייכם לא מת מטמא ולא פרה מטהרת וכו' (במ"ר פ' י"ט) כמו שיבא:

ועתה אודיעה נא פתרון הספור ושברו ואם ברור לכל בעל שכל ענינו וסודו. כי הצור תמים פעלו הוא המולך על כל העולם כלו בכבודו. ומנהיג אותו בצדקתו ויושרו חלילה לאל מהצדיק רשע ומהרשיע צדיק מתת לאיש כפעלו מפי עליון לא תצא הרעות והטוב על איש מאישיו כי לכל אחד גמול ידיו יעשה לו והיה זה חן וחסד מלפניו לעורר לב האנשים ולזרזם לבחור בטוב ולמאוס ברע להסכים ולהקריב דעותיהם אל דעת עליון כמו שאמר (תהילים ס״ב:י״ג) ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו והשלשה ילדים המה מספר כתות האנשים אשר יתחלקו אליו האנשים על החלוקה הראשונה המפורסמת דוגמת שלשה בני אדם הראשון גם על מספר שם חם ויפת בני נח כמוזכר במקומם לסבה שנזכר'. שלחם האלהים אל העוה"ז עולם המעשה בו יקנו שם ויעשו חיל בשלמות נפשם אשר ע"ז נאמר ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה (בראשית ב׳:ט״ו) והכנוי אל הנפש הנזכרת למעלה בפסוק ויפח באפיו נשמת חיים שהוא פירוש נאה כמו שכתבנו במקומו כי זה חיי האדם האמתיים לא זולת והכין להם די מחסורם איש לפי אכלו לא יחסר כל להם לצורך המלאכה וכמו שאמר (תהילים קכ״ח:ב׳) יגיע כפך כי תאכל אשריך וטוב לך כי על כל פנים זה לא יחסר לו וכמו שאמרו חז"ל על החסידים הראשונים (ברכות ל"ה:) מלאכתן מתברכת ותורתן משתמרת. ^*ומן הידוע וכו' ר"ל כי מה שיש לאדם מקניני הזמן יותר מדי סיפוקו ומחסורו ההכרחי יהיה לפעמים לו לשטנה למנעו ולהטרידו מקנין השלימות הנפשיות האמיתית, וזש"א החוקר ואולי אינו וכו', וגם בבחינה זאת נוכל לאמר מאה"כ (קהלת ה׳:י״ב) "עושר שמור לבעליו לרעתו", ומן הידוע כי המותר מהספוק יצא ממספיק אל מטריד כמו שאמר החוקר בפרק י"ד מהמאמר הז' מספר המדות ואולי אינו טוב הזדמנות המסיר הצדיק מהאושר אשר לו והוא דעת תוריי נכבד מאד דברו החכם באומרו ריש ועושר אל תתן לי וגו' (משלי ל׳:ח׳). והארכנו בעניני בפרשת המן שער מ"א. ושלח אותם דרך הים באניה כי כן באמת הגופים לנפשות כאניות או הספינות אשר בהם יעבור אדם ארחות ימים ועל דרך שאמר המשורר זה הים גדול ורחב ידים וגו' שם אניות יהלכון לויתן זה יצרת וגו' (תהילים ק״ד:כ״ו) תאר העולם בכלל אל הים הגדול כמו שאמר המליץ (בחינת עולם פ"ח) העולם ים זועף רב מצולה רחב ידים והמשיל בעלי הנפשות אשר בו לאניות אשר בהם יעברו הסוחרים והסחורות עליו ועל האדם בייחוד אמר לויתן זה יצרת לשחק בו וכמו שאמר המליץ (שם) ואתה בן אדם על כרחך עובר עליו כו' כי חבור הגוף והנפש לבד הוא אשר נברא לשחוק ולשמוח בו מצד טוב תכליתו כמו שאמר ישמח ה' במעשיו (תהלים שם) כי בשאר חבורי הגוף והחיות כאשר חשבה האניה להשבר הכל נשבר ונפסד יחד ואין שמחה מצד אישיהם וצוה שיעשו ויצליחו בכל מקום אשר ימצאו שם ויביאו זכרון לפניה' ועל דרך שנ' ביד כל אדם יחתום (איוב ל״ז:ז׳) והצער והטורח שיש בכל העתק ותנועה הוא העצב שנתעצבו הנערים אלו בשומעם שכבר הוכרחה להם זאת התנועה הראשונה שהיא תנועת העצם שעליה אמר (אבות פ"ד) ועל כרחך אתה חי ובכית התינוק סמוך ללידתו סימן לדבר ועוד מעט בעוברם ראו את העולם אשר נתן בלבם שתחלת ענינה כדמות פרדס גדול ונפלא אשר כן המשילתו התורה לגן עדן מקדם שמה מכל מיני מחמדים מהמאכל והמשקה העושר והכבוד ויתר מחמדי בני אדם ותענוגותיהם אשר תכף להכנסם בו יכספום ויבחרום כמו שאמר חמאה ודבש יאכל לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב (ישעיהו ז׳:ט״ו) כמו שכתבנו במאמר על הנפש שער ו'. ושלשה הזרוזים אשר לא נעלם ענינם מעיני כל נוצר ולא נסתר מיודעיהם. האחד הוא מה שגלה עתיק יומין ית' שמו אל זקננו הראשון כשאמר לו כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג׳:י״ט) וזה כי החיים יודעים שימותו מהכרח החמר והיא המיתה הטבעית שאמרנו ראשונה שהיא יקרה בעיני השם ושעליה אמר בספרו של ר"מ והנה טוב מות (ב"ר פ"ט) והיא הפרדת הנפש והפשטתה משניות החמר וממשיגיה וכבר כתבנו ענין זה יפה במאמר את המות ואת הרע הנה כי היציאה מהפרדס היא מפורסמת הכרחיות על כל החיי'. והענין הב' הוא מה שאמר איש מכאובות ונכאה לבב באומרו בייסוריו ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה והפרסום יעיד על זה שהאדם נקבר ערום מכל אשר לו מהנכסים אשר קנה בעולמו ומאומה לא ישא בידו וכבר לוקח מאמרו המשור' על זה עצמו כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו (תהילים מ״ט:י״ח). אמנם הג' הוא מה שאמרו סבר אפין דזיו ליה כפני חמה במאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע איך שתובן כוונתו וכ"ש לפי מה שפירשנו אנחנו בטוב כוונתו כי כל העם אשר בשער יודעים שהקנינים הנמצאים בזה העולם כולם הם טובות מדומות לא טובו' בהחלט מאחר שלא נמצא בהם תועלת זולתי מה שיספיקו חיי האד' ורהבם עמל ואון. והנה באמת אזן אנשים גלויה ועומדת שאלו הקנינים הם יפים ונחמדי' למראה אבל אינם טובי' ועליה' לשמוע מפי היועץ האלהי להזהר מהנאים והיפים ולבחור הטובי'. והנה באמת ההסתכלות בשלש' דברים הללו המפורסמי' באמתיות' ירחיק כל אדם מעבירה ויביאהו לידי שלמותו האחרונה כאשר יתבאר. והנה כאשר יגדלו הנערים ויעבר עליהם חומש זמנם שהוא ארבע עשרה שנה בין רב למעט כבר התחילו לבוא לכלל אנשים ויבדלו בתשוקותיהם ומעשיהם ואיש לדרכו פונה בכל עניניהם וכמו שנא' (בראש' כ"ה) ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים. אמנם כבר שמנו ההבדלים על שלשה ראשים. האחד אשר יפנה דרך כרמים גנות ופרדסי' להשביע עדים מכל אשה תאוה נפשם הבהמית לאכול לשובע בטנם ולהתעלם בשעשועי מחמדי הבשר מתמרוקי הנשים ויתר התענוגים אשר יכללם חוש המישוש המחרף אותנו והשם נפשנו פחותות התאוות והתשוקות כבהמות השדה וחימו ארץ ויותר מהמה מה שימצא האדם על חטא מחתת פי כסיל להפוך קערה על פיה בלא הועיל או שיזיק במה שסבבו לנפשם חיי הצער והמהומה ולעשות הרופאי' בני ביתם ויהי הם מריקים גופותם כהריק האשפות מך הזבל ובין כה וכה הם פורשים לפניהם מכמורות התחלואים ורשתות תבוסת המות התכופה יצפנו לנפשותם ויפלו בהם באין מנוסה וימותו ועמהם תמות נפשם הדברית אין לה עוד שם ושארית כי לא השתדל לחזק אותה להעמיד' על התעצמו' על הענין אשר כתבנו בפסוק המיתה ונוסף גם הוא שנזדמן אליו להכריתה באיסורי האכילות והביאות האסורות אשר נכרתו עליהם כמה כריתות אם טבעיות ואם תוריות. ועל זה וכיוצא אמר החכ' (קהלת ג׳:י״ח) אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לברם האלהים ולראות שהם בהמה המה להם כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקר' אחד להם וגו'. הכל הולך אל מקום אחד הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר כמו שכתב במקום הנזכר:

וכתב הרמב”ם עוד(שם) שהיו גורפין כל האפר על התפוח שהיה על המזבח והיו מורידין דשן בכלי שנקרא פסתכר והוא כלי המחזיק כור. וברגלים לא היו מורידין האפר אלא גורפין העל על הערימה של תפוח והוא נוי המזבח. כבר כתבתי לעיל פרק חמשה חלק זה עניין התפוח של דשן ונוי שלו איני צריך לבארו שנית ועניין גריפת הדשן וההורדה למטה הוא מורה על עניין שני. וזה כי הרמת הדשן הראשונה שהיה מצותו בכל יום היה מורה על הפסד העולם בכללו כמו שנתבאר. וכמו שאנו מברכים בכל יום יוצר המאורות. אמנם כל אבר שלא היה נכנע בכל זה כי זה ההפסד אינו מבואר כל כל ורבים שכפרוו בו. על כן הוצרכו להרימה שנייה והוא בהכנת הפסד החלקים שהוא כל חי אשר על פני האדמה שתמות והפסד כורך בעקביו והוא חוזר להיות דשן. וכמו שנאמר (בראשית ג יט) כי עפר אתה ואל עפר תשוב. אמנם ברגלים שנאמר בהן (דברים טז יד) ושמחת בחגיך ונאמר (קהלת ז יד) ביום טובה היה בטוב לא היה מורידין האפר אלא גורפין הכל על התפוח לומר כי העולם כמנהגו נוהג בסבת הגלגל שהוא נרמז בתפוח כמו שנתבאר לעיל.