וְעָמַ֤ד עַל־כַּנּוֹ֙ נִבְזֶ֔ה וְלֹא־נָתְנ֥וּ עָלָ֖יו ה֣וֹד מַלְכ֑וּת וּבָ֣א בְשַׁלְוָ֔ה וְהֶחֱזִ֥יק מַלְכ֖וּת בַּחֲלַקְלַקּֽוֹת׃
מורה נבוכי הזמן
סביב לשנת מאה למלכות היונים, שהוא תאריך השטרות שאנו מונין בו כל מעשה מועד זה וקצת אותו שאחריו עד החרבן (סימן ט), היה שמעון השני בן חוניו השני כה"ג וראש ביהודה. והוא הנזכר במשנה ראשון לסדר החכמים, הנקראים שוני הלכות (תנאים) והוא שחזק את בדקי המקדש, שכבר עמד מתחלת בנינו בימי כורש כשלש מאות שנה לחשבון האמתי, ועשה בבית ובעיר תיקונים מועילים, ונודע הספור מענינו ומחסידותו בברייתות קדמוניות. והוא שלמד את העם דעת, שהעיקר הגדול שהכל תלוי בו, הוא הלמוד והמדע האלהיי, וממנו יגיע האדם לשני העקרים האחרים, והם: השלמת חובתו שבינו לבין קונו, והשלמת חובתו בינו לבין עמיתו. וזהו שהשכיל במאמר הרגיל בפיו: על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים. – בזמנו ובמקומו, יהושע בן סירא, שחבר קבוצת משלים יפים בשבח החכמה, ובמועצות מוסר, וכבר דברנו מספרו למעלה, אולם להיות שמלבד מה שמרבה לספר תהלת ירושלים בעיר מושב ועיר החכמה, נמצא בו עוד פסוקים הרבה, נותנים קצת עדות וראיה על תכונת זמן רחוק ובלתי נודע למדי, נעתיק מקצתם הנה: התחבר אל חברת ישישים ואל כל נבון הט אזנך, השתעשע תמיד בתורת אלוה והאזן למשלי נבונים. חזית איש תבונות, שחר פניו ופקוד נוהו יום יום. הגה תמיד בחקת ה' והוא יאמץ לבך וישכילך כאשר חפצת. ובפרשה ל"ח מרבה לספר בשבחן של חכמים סופרים נגד בעלי המלאכות ואנשי העבודה ויגיע כפים, עם היות גם בהם הצורך והתועלת לישוב המדיני, ומתחיל שם: הוגה בדת אל לא יעמול במלאכה, ושוחרי תורה לא ייגעו בכפם וכו'. לא כן שם לבו לתורת ה', בשבת תחכמוני מושבו ובנביאי אל יתבונן. – מכל זה נראה שגבר הלמוד והדרישה בימים ההם, ושנתעלתה האומה במדרגה וכל שלמות למודי וכשרון מעשיי, החת ממשלת מלכי מצרים היונים, יותר מאשר תחת יד מלכי פרס. – אולם משנת מאה ועשר ליונים, פסקו משך זמן מסוים, שנת המנוחה והטובה שהיו להם עם ממשלת מצרים, ובאה א"י ועמה כל חוף הים, צור וצידון, תחת יד מלכי סוריא היונים, אנטיוכוס הגדול וזרעו, כשנצח את תלמי החמישי מלך מצרים. – ומתחלה היה אנטיוכוס אוהבו ומכבדו של שמעון הצדיק הנזכר, אך לאחר שנצחוהו הרומים במלחמה הגדולה אצל העיר מאגניזיא, והוכרח לתת להם מס גדול ט"ו אלף ככרי כסף, הציק למדינותיו ובזז אותם. ומן אז והלאה היא שנת קכ"ג החלו ימי המצוקות. ועל אנטיוכוס זה הגדול בכנויו, מסופר בחזיון דניאל (י"א ט"ו): ויבוא מלך הצפון וישפוך סוללה ולכד עיר מבצרות וזרועות (גייסות) הנגב לא יעמודו וגו' ויעמוד בארץ הצבי וכלה בידו וישם פניו לבוא בתקף כל מלכותו. (הכנותיו הגדולות למלחמה עם הרומים), וישרים עמו (ישראל שהיו מאנשי חיילותיו), והשבית קצין חרפתו לו (הנצחון הגדול הנזכר לקונסולו של רומי). וכאשר נרצח אנטיוכוס הגדול בשנת קכ"ו, מלך אחריו סיליקוס בנו. וגם הוא שלם המסים הכבדים לרומי, ולפי שנגש הרבה את מדינותיו, ובזז היכלות ומקרשים שלא כדת המלכים, כנהו בדניאל הנוגש המעביר הדר מלכות, ואחר שנרצח גם הוא, מלך אחריו אנטיוכוס אחיו בכינויו עפיפנעס (הנדיב), והוסב שמו עפימנעס (המשוגע). עודנו נער, לא אהבו אביו אנטיוכוס הגדול ונתנו לערבון לרומי, ונתגדל שם. וכשהגיע במקרה למלוכה כנזכר, נלחם גם הוא בתלמי הששי מלך מצרים בשנת קל"ב ליונים, וכמעט לקח כל ארצו מידו, לולא שפקדו עליו שלוחי רומי לעזוב את מצרים, וזכרו סופרי הקורות, כי עגו לו עוגה ועמד בתוכה וצוו עליו, שלא לזוז ממעמדו, עד שיחוה דעתו, אם הוא מבקש אהבה או איבה עם עַם רומי, ויירא וישב לארצו, ובדניאל מסופר עליו ועל מאורע הנזכר: ועמד על כנו נבזה וגו'; וגם נגיד ברית (הוא הכה"ג חוניו השלישי לשם זה, בן שמעון השני שבמשנה, שהסירו אנטיוכוס מכהונתו ונתנה לישוע אחיו), וישוב ארצו ברכוש גדול ולבבו על ברית קדש (שכבר אז בשנת קל"ב חשב רעה על היהודים), למועד ישוב ובא בנגב וגו'; ובאו בו ציים כתים (שלוחי רומי המכונה בשם כתים בכל התרגומים שלנו וביוסיפון), ונכאה ושב, וזעם על ברית קדש, ועשה (שאז בדרך שובו נכנס למקדש ושללו) ושב ויבן על עוזבי ברית קדש. כאן צריך אתה לדעת, שנמצאו בזמן ההוא בישראל רשעים גמורים, שעזבו דרכי התורה מכל וכל, ובקשו להתדמות ליונים בדעות ועלילות נשחתות, והם הנקראים בדניאל פושעים, גם עוזבי ברית קדש השמות הנאים להם. וכשהרגיש אנטיוכוס בדבר פירוד זה שבישראל, השלים עם הפושעים וקרבם אליו, וגם הם היו בתומכיו ואוהבי ממשלת סוריא, תחת שיתר היהודים הנאמנים להשם ולתורת אבותם, נטה לבם בסתר אחרי מלכות מצרים, שהוטב להם מלפנים תחת ממשלתם כמוזכר. והנה על זה מוסב הדבור: ויבן על עוזבי ברית קדש. גם הדבור: ומרשיעי ברית יחניף בחלקות; וככה נתגלגל הדבר, ויצא מדחי אל דחי, ער שהתערבו הפושעים את אנטיוכוס ואיזה מלכי סוריא אחריו, שבאו למלוכה במשך זמן לא כביר, ונתנו ידם ליונים להדיח את העם כלו מן התורה בכללה; וכמו שבא מליצתם במדרשות שאמרו לנו: כתבו לכם על קרן השור, שאין לכם חלק באלהי ישראל. וידענו גם ממשנת חכמינו (סוף סוכה), כי משמרת בילגה לכהנים פשעה כלה, ושאשה אחת מהם בעטה ברגלה על מזבח השם וחרפה אותו: זאב טורף ומכלה ממון. והתחיל השמד הנורא (בתחלת שנת קמ"ה ליונים) בכוונה, שהגידוה ולא העלימוה עוד, להכחיד את האומה בשרשה ובמרכזה, וגזרו על שבת ומילה, ועל כלל המצות, ושקצו את המזבח, ונחרו עליו חזיר, והעמידו בהיכל צלם האליל (יופיטר של אלימפא). ועל זה כתוב בדניאל: והגביר ברית לרבים שבוע אחד (מן שבע שנים שלא גילה כל כך כונתו), וחצי השבוע ישבית זבח ומנחה (ערך זמן של תוקף השמד הנמנה שם לפעמים לאלף מאתים ותשעים בוקר) ועל כנף (ההיכל) שקוצים משומם (האליל שהועמד); ועוד שם, וזרועים ממנו יעמודו (הם חיל היונים והפושעים שהושיב במצודת ציון), וחלל המקדש המעוז (משם ארבו ויורו בחצים על המקדש והעולים אליו), והסירו התמיד ונתנו השקוץ משומם (הם קרבנות התמידין שנשבתו ונמנין שם לאלפים ושלש מאות תמידין משך השמד). ככה נהפכו להם ימי הטובה ותוספת השלמות באמצעותם בפעם אחת למעוף צרה ומצוקה, כסער מתחולל בצהרים, וחשך השמש בחצי שמים. אולם תחת אשר חשבו האויבים לאבד אומתנו במקום שרשה ומרכז חיותה בארץ הקדש, אלהים חשבה לטובה, והרוחני אשר בקרבה הסב את המאורע הרע לאחרית טובה, לצרף סיגיה מתוכה, ולהוציאם לבסוף מעבדות היונים לחירות מוחלטת. – וזה שבהגיע השמד והמציק עד הראש, התחזקו הסופרים וכל איש נאמן בבריתו לאלהיו, ויברחו אל סעיפי ההרים ומערות הצורים, לשמור שם התורה והמצות, מתחלה בהחבא, ואחר נאספו עליהם המון רב, והחלו אחת אחת לעמוד על נפשם ולהלחם נגד צורריהם! לראשונה גדודים גדודים בצחיחים ובסלעים שבקשום האויבים שם, ואחר שרבו הלוחמים, התראו גם בכר נרחב ובקשרי מערכה! ועל אלו המתחזקים הראשונים אמור בדניאל: ועם יודעי אלהיו יחזיקו ועשו.