הושע ב:י מחשבת ישראל: חובות הלבבות ומורה נבוכים

וְלֹא יִהְיֶה כְּמִי שנא׳ בּוֹ (הושע ב) וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל. וּמִי שֶׁמְּקַצֵּר בָּעֲבוֹדָה עַל מָה שֶׁיּוּחַד בּוֹ מִן הַטּוֹבָה יִגְרֹם לוֹ לְקַצֵּר בַּמֶּה שֶׁיֻּחֲדָה בּוֹ מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאַחַר כָּךְ בַּמֶּה שֶׁיּוּחַד בּוֹ עַמּוֹ וְיַנִּיחַ אֶת הַתּוֹרָה.

וכבר ידעת גודל האיסור שבא אצלנו בנבלות הפה, וזה גם כן מחויב. שזה הדיבור בלשון הוא מסגולות בני אדם וטובה גמלה האלוה לאדם להבדילו בה משאר בעלי החיים – כמו שאמר ״מי שם פה לאדם?״. ואמר הנביא ״אדוני יי נתן לי לשון לימודים״ – ואין צריך שנשתמש בטובה ההיא אשר נתנה לנו לשלמות – ללמוד וללמד – בגדול שבחסרונות ובחרפה השלמה עד שנאמר מה שיאמרוהו ה׳גוים׳ הסכלים הזונים בשיריהם ודבריהם הנאותים בהם – לא במי שנאמר להם ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״. וכל מי שישתמש במחשבתו או בדברו בדבר מעניני החוש ההוא אשר הוא חרפה לנו, עד שיחשוב במשתה או במשגל ביותר מן הצריך לו או יאמר בו שירים – כבר לקח הטובה אשר גמלו אלוה אותה והשתמש בה ונעזר בה במרי הגומל אותו ועבור על מצוותיו, ויהיה כמי שנאמר בהם ״וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל״.