וּבְנֵ֤י יְהוּדָה֙ וּבְנֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֔ם מְכַרְתֶּ֖ם לִבְנֵ֣י הַיְּוָנִ֑ים לְמַ֥עַן הַרְחִיקָ֖ם מֵעַ֥ל גְּבוּלָֽם׃
מורה נבוכי הזמן
מעתה נעמוד ונתבונן, שלפי הכלל המבואר בהערה הקודמת לזו, לא יתכן כלל כי תהיינה נבואות אלה לזכריה או לאחר בזמנו זמן, דריוש בונה הבית, ומלכות פרס באבה ובהצלחתה; עד שלא נודע לפרס זמן טוב וגדולה כזמן ההוא. והאיך היו ישראל מבינים אפילו אחת מאלף מן המשטמה שיהיו להם עם אחת המלכיות היוניות שבארץ או עם שתיהן יחד, וכמעט שנודע להם עדיין מציאות ושם עם היונים לאומותם? וזה שבא בכתוב (יואל ד' ו): ובני יהודה ובני ירושלים מכרתם לבני היונים למען הרחיקם מעל גבולם; הנה מלבד שיש ראיות למבין, שגם נבואות יואל אינו מן הקודמות, ושעכ"פ לא נתנבאו מקודם לזמן עזרא, מה שיארך באורו כאן, ואין בו הכרח למטרת חפצנו, אין נראה מזה הכתוב, זולתי שנחשבו אז היונים לגוי רחוק במדינות הים, מאין אפשרות להתחבר עמם. – והנה פירש רש"י ז"ל על המקרא (ט' י"ב י"ג): גם היום מגיד משנה אשיב לך כי דרכתי לי יהודה וגו' קשת מלאתי אפרים ועוררתי בניך ציון על בניך יון; עוד היום אני מגיד לך בשורה שניה לבד זו של בנין; ומה היא הגדה השניה, שאני שב לשנות לכם? כי דרכתי לי יהודה וגו'; סוף שבני יון יטלו המלוכה מיד מלכי פרס וירעו לכם, ואני אדרוך יהודה להיות לי בקשת מלחמה, וילחמו ביונים בימי חשמונאים, הנה הרגיש הקושי ובקש לעזור בלשונו הזהב, כמו שבקש להמלט מן המבוכה ברמזי מעשים פרטיים, ופירשם לשעבר; ומה נעשה שאין במקרא זה, ולא באלה הנבואות האחרונות שבזכריה שום רמז ורושם ניכר על מפלת פרס, והמסר מלכותם לידי היונים עם רחוק, מה שהיה עכ"פ. ראוי לזכרון מועט, בכדי להבין דבר את העם, שומעי הנבואה בזמן דריוש הכשר בונה בית מקדשם, או אפילו בזמן מלכי פרס שבאו אחריו שלא הרעו עמנו, כנודע וכמו שרמז גם רש"י ז"ל בדבריו.