ישעיהו נא:א מחשבת ישראל: עקידת יצחק, האמונות והדעות, גבורות השם והגיונות אל עמי

ובמדרש (ב"ר פ' כ"ט) ^*כוונתו, כי האמונה האמיתית שנתפרסמ' ע"י האומה הישראלית כוללת ג' עקרים, האמונה במציאות הי"ת, בהשגחתו על בני אדם, ובעוצם יכלתו להרע ולהטיב לרעים ולטובים כפי גמולם ומעשה ידיהם, ושלשה בני אדם יחידי סגולה בחר הי"ת לפרסם שלש עקרים אלה, אאע"ה פרסם האמונה במציאות ה' כי כל מדרך כף רגלו למד אותה לזולתו, ויקרא שם בשם ה', ודוד המלך ע"ה פרסם ע"י שיריו הנעימים והיקרים אשר שר לכבוד הי"ת, האמונה בהשגחתו על בני אדם, וישראל עם קדושו אשר הם כאיש אחד חברים בכל התלאה אשר מצאתם מאז היו לגוי, פרסמו ע"י הנסים והנפלאות שנעשו להצלתם יכולת ותוקף הי"ת כמאה"כ, ולמען ספר שמי בכל הארץ, המורה כי רק להשגת תכלית זה נעשו האותות והמופתים למו, ואף כי שגם הצלת נח ובניו מפני מי היובול היתה נס ופלא גדול, בכל זאת לא נמצא בכתוב שהיתה תכלית הבאת המבול לפרסם האמונה הזאת בעולם. כי אם למען העניש הרשעים בהאבידם מן העולם, ואף שבאמת נראתה בזאת, וע"י הצלת נח ובניו תוקף ועוצם יכולת הי"ת להרע ולהטיב, היה כל זה רק מסובב מוכרח, ונמשך מעצמו לא התכלית בעצמו, אחרי שכל בני אדם בעלי השכלה נסחו אז מן הארץ, ונח ובניו אשר נשארו לבדם היו גם בלא זה מאמינים בהי"ת ועוצם יכלתו, וע"ז רומזים ג"כ דברי חז"ל ג' מציאות מצא הקב"ה, אברהם, דוד, וישראל, ור"ל להיות שלשתם אמצעים קרובים לפרסם שלש עקרים אלה, ועל נח אמר ר' סימון, נח מצא, אבל הי"ת לא מצא, ר"ל הוא מצא חן בעיני הי"ת, והצלתו היתה רק פעולה צדדית, לא התכלית בהבאת המבול, והוסיף הרב עוד לבאר כי ג' מציאות אלה היו על ג' דרכים ואופנים שונים, כי יש מציאה שהיא ע"פ מקרה ובלי הכנה או שום בקשה, וכן נמצאו ישראל במדבר לפני מתן תורה בלי הכנה עוד להשגת שלימותם שהשיגו רק אח"כ בהגלות כבוד ה' על הר סיני לתת להם חקים ומשפטים צדיקים, כמאה"כ כענבים במדבר מצאתי ישראל, ויש מציאה שתמצא רק אחרי ההשתדלות והבקשה למצוא ולבור את הנרצה והמבוקש בין נושאים וגופים שונים, וכן נאמר בדוד, מצאתי דוד עבדי אחרי שבקשו הי"ת עד"מ ובחרו מכל זולתו כמאה"כ בקש איש כלבבו, ושם מציאה יאמר גם כן לפעמים רק על התגלות מהות ואיכות דבר מה שהי' נסתר מתחילה ובלתי נודע כלל כאברהם שנתגלה רק אחרי הנסיון תום לבבו ועוצם אמונתו בה' מה שהיה בתחילה נסתר ונעלם מבני אדם, וע"כ נאמר בו, ומצאת את לבבו נאמן לפניך, ולפ"ז יתכן גם בבחינה זאת לאמר ג' מציאות וכו'.- אמר רבי סימון ג' מציאות מצא הקב"ה בעולם. אחת ומצאת את לבבו נאמן לפניך (נחמיה ט׳:ח׳). שנית מצאתי דוד עבדי (תהלים פ"ט). ג' כענבים במדבר מצאתי ישראל (הושע ט׳:י׳). מתיבין חבריא ונח מצא חן בעיני ה' (בראשית ו') אמר ליה ר' סימון נח מצא אבל הקב"ה לא מצא. ראה כי ייחד ג' מציאות לג' עקרים אלו כי אברהם מצאו לפרסם אמתת מציאותו ובו הוא עקר נאמנותו כמו שהוכיח ראש הכתוב (נחמי' שם) והוצאתו מאור כשדים. אמנם על אמונת השכר והעונש מצא לדוד כי הוא פרסמו יותר מכל אשר היו לפניו ולאחריו כי לא נמצא מי שדבר בשכר העולם הרוחני כמוהו כמו שנתבאר במזמור מכתם לדוד (תהילים ט״ז:א׳) שכתבנו בשער שקדם וברבים אשר עמו. ואולם היכולת המוחלט נמצאו אליו ישראל שעל ידם נתפרסמה גבורתו בעולם אם במצרים ואם על הים ואם בכבוש ארץ שלשים ואחד מלכים וזולתם. ולזה אמר כענבים במדבר מצאתי ישראל כלומר שנמצאו לו בהסח הדעת כאלו היה נואש מהם שיזכו לכל הגדולות האלה כענין וימצא דודאים (בראשית ל׳:י״ד). אמנם מציאות דוד נאמרה בו כענין המציאה שבאה אחר הבקשה כי בקש ומצא שנא' בקש ה' לו איש כלבבו (שמואל א י״ג:י״ד). אמנם מציאת אברהם היתה כמציאה הבאה אחר הצירוף כמאמר צרפתני בל תמצא (תהילים י״ז:ג׳). והרי ג' מיני מציאות לג' ענינים מחחלפים. מתיבין חבריא ונח מצא חן כו'. והכוונה שגם על ידי נח נתפרסם יכלתו ית' בגבורות הגרמים והצלתם מהם והרי קדם זה הענין לו ולמה ייחסו לישראל. והשיב שאעפ"כ הנה לא כוון הש"י בהצלתו להראות את כחו רק לתת לעולם שארית אלא שמצא חן שיהי' הוא מזולתו אבל הקב"ה לא מצאו לזה להודיע גבורתו כמו שנא' בישראל ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי כו' (שמות ז׳:ג׳). כי אני הכבדתי כו' למען שתי אותותי אלה בקרבו כו' ולמען תספר כו' (שם י'). ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי כו' (שם ט'). וחזקתי את לב מצרים כו'. ואכבדה בפרעה כר (שם י"ד). יורה בכלם שכבר היה אפשר להצילם בזולת זה ולא רצה כי אם להתכבד בהם ולהראות גבורתו בעולם הוא שנתבאר שאברהם אבינו הוא האדם הראשון שהקדים פני בוראו במעשה שלם וחשוב שראוי לישא פניו בו. ולזה חוייב שיהיה הוא אצל זאת האומה המיוחדת לו לפחות כנח בדורו אצל שאר העולם וזה כי כמו שהעמיד לנח ברית הקשת לקיומו ולקיום הנמצאים בכלל כן יעמיד ברית חדשה אל זה האיתן הנבחר לקיים בכל תוקף אותו השלמות המיוחד לו ולאומתו מיתר העמים והוא אשר יעמידם בטבעו באותו מצב מהשלמות כמו שהיה ברית הקשת על האופן ההוא כמו שביארנו שער י"ד. ואולם איך יהיה זה ביארו אותו חז"ל במאמרים מיוחדים לזה אשר אזכרם אחרי הודיע מה שראוי שיובן תחלה. ^*וזה כי הוא מהידוע וכו', ר"ל כי ג' כשרונות נתן הי"ת לאדם למען יקנה לו שלימותו על ידם, הא' כשרון השמיע', ר"ל הלימוד והקבל' מזולתו לדעת הנסיונות שנסו מי שקדמוהו, המחשבות והמושכלות שחשבו והשכילו הם בשכלם, למען יוכל לעשותן ליסודות בחינת שכלו ומחשבותיו, והב' כשרון שכלו לחשוב מחשבות חדשות ולהמציא מושכלים חדשים בנוים על הקדמות נשמעות ומקובלות מזולתו, וכל עוד אשר תהי' פעולת הכשרון הזה רק בדברים גופנים יקרא שכל המעשיי, או כח הדבריי, כי רק בעבור כשרון האדם לחשוב מחשבות יש לו גם כשרון הדבור, כמ"ש למעל' סוף שער י'. והג', הוא כשרון האדם לחשוב גם מחשבות חדשות בדברים רוחניים ואלהיים, וכשרון זה נקרא שכל עיוני, והנה לכל כשרון מג' כשרונות אלה מיוחד אבר אחד ידוע באדם, האוזן לשמוע, והלב לחשוב מחשבות עיוניות, ואם יהי' האדם שלם כראוי צריך להשתלם בג' אלה הכשרונות יחד, כי התיקון הפרטי רק באחד מהם מלבד שלא יסבב שלימותם הכללית לא יועיל גם כראוי לאותו הכשרון בעצמו, בעבור היותם מחוברים ומקבילים יחד כאיש אל אחיו, ורק בתיקון שלשתם כאחד יוכל כל אחד לפעול פעולתו המיוחדת לו בשלימות, והנה ידוע כי עורקי ועצבי כל האיברים, מתאחדים יחד בעורקי ועצבי אבר ההולדה אשר ע"כ יהי' המסורס חלוש גם בכל שאר איבריו, ע"כ ברצות הי"ת לשום אות התיקון המוסרי והשלימות בעם אשר בחר לו לנחל' ולהגול' מכל העמים צוה למול בשר ערלתם, כי התיקון הנעש' בו יחשב כאילו נעשה בכל שאר האיברים, מה שלא הי' כן, אלו נעשה תיקון כזה באחד משאר האיברים וע"ז רומז מאמר המדרש מהיכן ימול, אם מהאוזן אינו יכול לשמוע (ר"ל אעפ"כ לא הי' יכול לשמוע בשלימות כראוי, ולא הועיל התיקון הפרטי הזה לו כראוי) אם מהפה אינו יכול לדבד, אם מהלב אינו יכול לחשוב, מהיכן ימול, וישמע וידבר ויחשוב (ר"ל איך הי' האפשרות לעשות תיקון כללי לכל שלש כשרונות האדם האלה, ולאיבריהם הפרטים המיוחדים להם) הוי אומר זו ערלת הגוף.- וזה כי הוא מהידוע כי שלמות האדם ימצא בג' ענינים הכרחיים. הראשון הוא התחלת כל שלמות והוא הנטיה והרצון לשמוע דברי דעת ומוסר מהמלמדים אותו כי דברי חכם הם בתחלת ספר המדות אמר אשר מעצמו לא ידע ולא ישמע לקול מורים זה האיש אשר לא יועיל. והשני שיהיה לו השכל הראשון שקראוהו החכמים הכח הדברי אשר בעבורו יתואר לחי מדבר רצוני השכל המעשי כי קחת עצה ודבר דבר א' הוא כמ"ש החכם בתחלת המאמר הז' לספר הנזכר וכבר זכרנוהו בתחלת שער י"א. והשלישי בשלמות השכל המוחלט והוא העיוני כי שלמותו הוא האחרון. ולא ישתלם האדם רק בהיות שלשתן נאגדין אגודה אחת כמ"ש החכם והחוט המשלש לא במהרה ינתק (קהלת ד׳:י״ב) וקרוב לזה נתבאר ממנו בשער ההוא. ולפי שיצר לב האדם רע מנעוריו ומדרכו לפרוע פרעות בכל אחת מאלה כמו שנודע מטבעו ומדברי הנביאים המתלוננים מהעם על כל אחת מהנה זיל קרי, היה מהחסד האלהי לתקן בהתחלתו מה שעוותו זה הטבע לתת כח ממשלה בידו להכריע קמיו תחתיו לאזרו חיל במלחמת שלמותו בתת לו זאת אות הברית אשר יהיה לו תקון לשלשתן יחד כי זהו הפועל השלם אשר במעשה אחד ימשכו תועלות רבות אשר התיקון בכל אחד וא' יהיה קשה המציאה ואחר המאמרים אשר יאמר זהו מה שנמצא במדרש (ויקרא רבה פרשת כ"ה) נגדא אומר כתיב ובן שמונת ימים ימול מהיכן ימול אם מהאזן אינו יכול לשמוע אם מהפה אינו יכול לדבר אם מהלב אינו יכול לחשוב מהיכן ימול וישמע וידבר ויחשוב הוי אומר זו ערלת הגוף. רבי תנחומא אומר מסתברא דנגדא שנאמר וערל זכר. וכי יש ערל נקבה אלא ממקום שהוא נכר אם הוא זכר או נקבה. ומהנגלה ששאלות אלה אין להם שום טעם קצתן בלתי אמתיות וקצתן הם נמנעות. ואם הוא אפשר ליעשות יעשו שלשתן ולא תקשי ליה מידי. אלא שזה החכם אזן וחקר ולמד דעת לאמר לאלדים מה נורא מעשהו בהיות המעשה הזה כולל כל שלמיות האדם ההכרחי לפי שאם נניח שיושם התקון הזה בשום א' מכחות האדם העקריים כמו השמיעה והדבור והמחשבה השכלית שזכרנו כי זה כל האדם הנה יהיה התקון מעט מזער מצד היותו בלתי כולל ולא עוד אלא שאפילו לאותו חלק עצמו לא יועיל כי כשיתוקן כח השמיעה לבדו מה ישמע אשר לא ידבר ולא יבין כראוי והיה אם יתוקן הדבור מה ידבר מי שלא שומע ולא מבין וגם בתיקון המחשבה מה יחשוב הבלתי שומע ובלתי מדבר. וזה מהפלגת המליצה לומר שאם החלק המתוקן עצמו לא קבל מזה תועלת איך יעבור התועלת לזולתו. וזהו המום שהזכירו שם במדרש שיפסול כהונתו של אברהם אבינו אם ימול מהאזן או מהפה או הלב כי המילה כנוי אל התקון בכל אלו החלקים ואם כן מהיכן יתוקן שיהא התקון כולל לכל חלקיו ימול מהגוף שהוא נושא כל הכחות כלם ובתקונו יתוקנו השמיעה והמחשבה והדבור וכל הפעילות המסתעפים מהם. והיות הברית הזה זה ענינו הוא מבואר ממקומו המיוחד אשר הוא גוף האילן ועקרו מצד היותו אבר עקרי הנקרא ראש הגויה עומד במקום חזקו ותקפו של אדם ואליו שפכו כל עורקי הגוף כמו שראוי שיהיה למלאכת ההולדה כי הטפה הזרעית נקבצת ממיטב הגוף כל נתח טוב ירך וכתף וע"ד שאז"ל שעפרו של אדם הראשון היה מכונס מכל העולם (סנהדרין ל"ח.). ומזה יתחייב שהנוגע בו כנוגע בכל חלקי האדם וכחותיו והמחסר את כחו התיש כח כלם. הלא נראה שהמסורס או המחותך פניו משתנות ושערו נופלת וקולו גם כל פעולותיו מתדלדלות וכל תאותיו מתמעטות מה שלא יהיה כן אם יחתך שוקו ידו או זרועו והוא מבואר. ולזה מה שאמר ר' תנחומא מסתברא נאמר וערל זכר כי הראוי שימול ממקום שיספיק להעמידו על הבדל הראוי והנאות אשר בין הזכר לנקבה כי בזה ודאי יש כח באדם לעמוד על כח אנושתו לבלתי היות לו דרך נשים להתפתות אל הכח החמרי כי על זה אמרו אוי לו מי שבניו נקבות (ב"ב ט"ז:) והוא אומרו ממקום שהוא נכר אם זכר אם נקבה. ודוגמת זה הענין בעצמו אמר בגמרא שבת (ק"ח.). ומנין למילה שהיא מאותו מקום נאמר כאן ערלתו ונאמר להלן ערלתו את פריו (ויקרא י״ט:כ״ג). מה להלן מקום שעושה פרי אף כאן מקום שעושה פרי. ואימא מלבו דכתיב ומלתם את ערלת לבבכם (דברים ו') ואימה מאזנו דכתיב הנה ערלה ?? ולא יוכלו להקשיב (ירמיהו ו׳:י׳). דנין ערלה תמה מערלה תמה ואין דנין ערלה תמה מערלה שאינה תמה ?? יראה באמת שכוונו בזה אל מה שאמרנו במאמר הראשון ללמד ולהודיע כי באה המילה בזה המקום ?מה שהוא האבר העושה פרי במה שיגיע תועלת לכל חלקי הגוף ועושה פרי גם לזולתו שיהיה ? האילן הזה שרש למטה ועושה פרי למעלה בכל חלקי פעולותיו. ולזה אמר ואימא מלבו ואזנו שהם אברים חלקים ויהיה למוד הגזירה שוה משום ערלה לבד ולאו דוקא מערלתו את פריו והיתה התשובה דמן ערלה תמה כו', כי הכתוב הקפיד למלת ערלתו ממש ולא ילפינן אלא מערלתו את פריו שהיא מילה תמה ושלמה בעינה לפי שיובן ממנה ענין מעשה הפרי אשר יתפשט תועלתו אל הלב ואל האזן שהם אברים ראשיים בפעולותיהם הנכבדות שיש להם מבוא גדול בשלמותו מה שלא יהיה כן בתקון כל אחד מהם כמו שאמרנו. ומזה הטעם עצמו היה תועלת גדול שתקדם המצוה הזאת ותנתן לאברהם אבינו קודם שיהיה לו הבן הטהור אשר בו יקרא לו זרע שהוא השרש והעקר לכל האומה הקדושה כמו שנאמר הביטו אל צור חצבתם כו' (ישעיהו נ״א:א׳). כדי שיתפשט התקון והשלמות בטבע בכללה:

ואלה תולדות יצחק וכו'. לפי שביצחק ובזרעו הנבחר ממנו ולא בזולתו יקרא זרע לאברהם אבינו בא עכשו להודיע שגם הזרע ההוא אין לו להתיחס לשום אב מהאבות הקדמונים לו רק לו לבדו. (התר ספק א') ולזה אמר אברהם הוליד את יצחק ויהי יצחק וכו'. לומר שלא יקראו על תולדות תרח ולא אל שם ונח ואין צריך לומר אל תולדות אדם כי זקן הוא ונשוא פנים זה הוא האב הראשון להם וממנו יתחיל שרשם כמו שאמר הנביא הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם (ישעיהו נ״א:א׳-ב׳) כלומר כשתביטו אל שרשיכם ואל ראשי יחסכם אל תביטו אלא אל אברהם ושרה לבד כי כל הדורות הקודמים זרע עכו"ם ואין אבות לעכו"ם. ואמרו חכמינו ז"ל עכו"ם שנתגייר כקטן שנולד דמי (יבמות כ"ב.). שהכוונה שהוא יהיה תחלת יחסו והדורות הראשונים יפלו. ואפשר כי אומרו אלה תולדות יצחק יחזור אל הראשונים מענין לנו ולמולדתנו לאמר העוד אביכם חי (בראשית מ״ג:ז׳) יאמר כי שרש יצחק ועקר תולדתו לא היה רק מאברהם. וכמה יוכיח על זה בספר דברי הימים (א' א') שאחר שהתחיל מאדם ופגע באברהם ובניו ואמר בני אברהם יצחק וישמעאל ועבר אל ישמעאל ובני קטורה ותולדותיהם המתיחסים לבני נח חזר והתחיל ויולד אברהם את יצחק. בני יצחק עשו וישראל. לומר כי אברהם הוא ראש זה היחס ולא זולתו מכל אשר קדמוהו כמו שהוא באחרים. ובמדרש עטרת זקנים בני בנים וכו' (משלי י״ז:ו׳). האבות עטרה לבנים והבנים עטרה לאבות. האבות עטרה לבנים תפארת בנים אבותם. והבנים עטרה לאבות עטרת זקנים בני בנים הוי אברהם הוליד את יצחק (ב"ר פ' ס"ג). יראה שהם מבארים אותו כלומר כבוד הוא ליצחק שהוא בן אברהם וכבוד הוא לאברהם שהוליד את יצחק: ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו וכו'. כתבנו בהקדמה בענין זווגו כי הראוי לשלמים להקדים השגת מעלותיהם לנשואיהם על סדר מאמרות היצירה לא ככסילים ההופכים את הסדר. בת בתואל הארמי מפדן (ב) יאמר שבתואל נקרא ארמי להיותו מפדן ארם אמנם לבן מצד עצמו הוא ארמי כלומר רמאי ומתחבל ואמר זה לומר שמצד זה לא היתה ראויה להבנות ממנו עד שנעתר לו ה'. ורז"ל אמרו שהיה כן להוציא מלבן שנתרבה מכח ברכתם שאמרו אחותינו את היי כו' (ב"ר פ' ס'). גם תועלת הודעה זו למה שנמצא מהרשע בעשו בנה ורוב התחבולות וההתחכמיות בענייניו של יעקב גם קצת מדות יוצאות מהשווי בבניו אשר עליהם נתגלגלו וירדו למצרים כי זאת הכוונה לדעתי באומרו ארמי אובד אבי וירד מצרימה (דברים כ"ו) כמו שיבא שם ב"ה. גם אפשר כי מהשגחת השם נתעכב להוליד עד שנת הששים כדי שיעבור תגבורת הבחרות ותכבה רתיחת כח התולדה ויהיה אז החומר יותר נכון לקבל הצורה ההווה והכתוב העיד בכוליה האי ועדיין נתעברה מתאומים וכמעט האחד יצא מטבע האדם כמו שאמרנו: ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו וכו': ^*(ג) אמר וכו', כונתו, כי שם נוכח מורה בלה"ק על הדבר המכוון שוה בשוה לעומת דבר אחר בלי שום נטיה לצדדים כשתי נקודות חיצוניות מקו הישר המכיונות זו לעומת זו בלי שום נטיה ועיקום וע"כ הושאל שם נוכח להורות גם על הכוונה המיוחדת לדבר המכוון לבד בלי שום פניה אחרת, וע"ז רומז מאה"כ "עיניך לנוכח יביטו," ר"ל תמיד תכון בכל מעשיך רק להשיג התכלית הנרצה מאת הי"ת ופניה אחרת לא תהיה לך בכל מעלליך כמאחז"ל "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" ויצחק ידע כי בעבור היותו נבחר מתחלה מהי"ת להיות עולה תמימה, וקרבן לד', הוא בלי ספק שלם בגופו ובנפשו, ואין בו מום גופני או מוסרי, וא"כ הוא נמנע שיהי' עקר שאין לך מום גופני גדול מזה, וע"כ רק מאשתו שהיא עקרה מנע ה' פרי בטן, ע"כ יחד כונת תפלתו רק אל אשתו, וזש"א הכ' "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו" וכן "ויעתר לו ה'" (ולא לה) בעבור היות רק תפלתו כראוי בכוונה מיוחדת לדבר הנרצה, שהיא לפתוח את רחמה. (ד) אח"כ אמר, כי בעבור היות גוף וחומר הדורות הראשונות עוד מעורב מסוגים שונים הנקראים בפי חז"ל "זוהמא ועטיה של נחש" מסיבה כי הי' עוד באשי הדורות האלה כמה מדות רעות ומגונות, ועתה רצה הי"ת, כי ביצירת יעקב אע"ה בחיר האבות אשר ממנו יצא עם סגולתו יזדקק תחלה החומר העכור המעורב הזה, למען יהי' הנוצר מחומר הזך לבדו שהוא יעקב, שלם במעלתיו ומדותיו, אשר רק להשגת אושר רוחני ישים מגמתו, ומסיגיו יוצר עשו איש שדה אשר רק קניני העולם הארציי יחמוד ויחפוץ, אשר בעבור זה גם מדותיו הרעות היו גוברות על מעט מדותיו הטובות, כי לפי הנודע והנאמר כבר, יוצרו צורות מתחלפות מחומרים נבדלים ומתחלפות, ולפי טוב או רוע החומר כן תהי' גם הצורה אשר יקבל טובה או רעה, וזיקוק החומר הזה, והבדל הסיגים מתוכו הוא אשר הסב לה צער וכאב גדול, ועליו נאמר "ויתרוצצו הבנים בקרבה" ורק מבשורת הנביא "שני גוים בבטנך" נודעת לה סבת כאבה, והתנחמה עליו אחרי הודעה, כי הוא אמצע להשגת תכלית יקר ונשגב מאוד, וזאת היתה ג"כ הסבה שאהבה את יעקב אחרי לידתו, וע"כ לא הוצרך הכ' עוד לפרש אח"כ סיבת אהבתה אותו, ואמר סתם "ורבקה אוהבת את יעקב." (ג) אמר שתפלתו היתה מכוונת נכח אשתו ולא נכחו כי היא היתה העקרה ולא הוא שהרי הוא עולה תמימה. ומלת לנכח דוקא להורות על התיחסות הכוונה בתכלית היחוד שהנכח הוא הגבול הצר כמו הנקודה שהרי הנכחיות לא תפרד מהנקודה במחשבה כמי הזוגיות אל השנים והוא ענין הכיוון המיוחד כמאמר החכם עיניך לנכח יביטו (משלי ד') והוא האות הדק אשר יכוונו אליו וכיוון שהטיב הכוונה ויעתר לו יי' ותהר רבקה אשתו: ויתרוצצו הבנים בקרבה: (ד) ירצה שראה הש"י שיהיה זה ההריון מתאומים למהר זיקוק החומר וצירוף טבעו המקולקלו' מעטיו של נחש אשר לא הטהרו ממנו בכל הדורות שעברו ושיהיה עניינו בבטן הצדקת הזאת כהתוך כסף נמס בתוך כור כדי שיפרדו סיגיו אל עבר אחד והחלק השני ישאר מעט הפסולת ויצלח למלאכה וזהו הריצוץ שאמרו שהיה על נחלת שני העולמים (ילקוט בשם מדרש אבכיר) כי התחלפות החומרים יחייב התחלפות הצורות בלי ספק על פי ריצוצם יצטער בטן המלאה מהם ובצער הזה אמרה אם כן הוא מתמיד הענין ראוי לתת לב למה זה אני חוששת ומרגשת זה יותר מכל זולת ובהתמיד לה כן. ותלך לדרוש את ה'. לדעת מה זה ועל מה זה וכל זה מטוב זריזותה ושלא נתפעלה בפתע כמשפט הנשים: ויאמר יי' לה שני גוים וכו'. הודיעה שחוייב לה השנוי ההוא להיות בבטנה שני גוים נפרדים וחלוקים בתכלית הריחוק בטבעם מלידה ומבטן וסבה שנית כי לא יוחלט האומץ לשום אחד מהם שתשקוט בעבור זה הניצוח ביניהם אבל לאום מלאום יאמץ ירצה שכל אחד מהם יתאמץ על חבירו זה זמן אחד וזה זמן אחד ואש הנצוח תוקד ביניהם תמיד עד שתהיה ההסכמה נמנעת ביניהם בשום זמן ועוד מצד שהיתה בכח ובחוזק הנולד ראשונה הוא אשר תהיה הכוונה שיעבוד הצעיר והחלש ממנו כי האחד ימשול לפי החומר והשני לפי הצורה וזה מה שימנע ההסכמה ביניהם כי בהרים השכל ידו וגבר ישראל ובהניח ידו וגבר עמלק לפי טבעו: ויהי בעת לדתה והנה תומים בבטנה (ד) כי עדין לא נתברר לה אם היה ההריון מעובר א' משונה בתולדתו אשר ממנו יפרדו השני גוים או אם היו שנים או יותר עד שילדה וראתה שהם תאומים: ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער כו'. (ה) הרי הם שני סימנים מתחלפים בטבעו ומזגו. האחד האדמימות הייורה על תגבורת האדומ'. והשני רבוי השער הבא מהאידים השחוריים. ומהסימן הראשון הי' כשגדל איש יודע ציד כי מטבע בעלי האדומ' להיות דקי המחשבות והתחבולות ולזה הי' הוא יודע ציד לצודד נפשות אדם ובהמה ומהסימן השני הי' איש שדה ושונא חברת בני אדם כמשפט האנשים השחוריים ההרריים. ומהידוע כי שרו של עשו הוא המושל על כל ארץ גזירה ומליחה לא תשב. אמנם יעקב לא נרשם בסימני תולדתו שיכריחנו על מה עסקיו אבל יעשה מה שחוייב מהחלק השכלי שבו ולזה נאמר ויעקב איש תם יושב אהלים והוא הנרמז במעשהו הראשון שנאמר בו וידו אוחזת בעקב עשו לומר שאחז תמיד לנחל' לו הדברים שעשו דש בין עקביו כמו שהי' הבכור' והנלוה אליה שנאמר ויבז עשו את הבכורה. ועל זה אז"ל הרשעים מסורים ביד יצרם (ב"ר פ' ס"ז) שנאמר ויאמר עשו בלבו ויאמר ירבעם בלבו (מלכים א י״ב:כ״ו). והצדיקים יצרם מסור בידם שנאמר ויאמר יי' אנ לבו (בראשית ח'). וחנה היא מדברת על לבה (שמואל א א׳:י״ג) והוא ענין אמיתי מאד מתבאר מאד מהתולדות האלו שהרשעים נמשכים אחרי רוע טבעם ולא יוכלו למשול עליו אמנם הצדיקים אינם נמשכים אחר טבעם אבל מושלים בו כמ"ש צדיק מושל ביראת אלקים (שם ב' כ"ג). והוא מה שביארנו אמותו בשער הקודם. ואין ספק שכל אלו הגליות והשמדות שעברו עליו כלם חשבם יי' לטובה להתיש ממנו זה הכח החמרי מה שלא נכנע ונחלש מכח התורה והמצוה וכמו שפירש באומרו והי' כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקלל' וכו' ושבת עד יי' ושב יי' אלהיך כו'. וסוף ומל יי' אלהיך את לבבך וכו' כל הפרש' (דברים ל׳:ו׳). שלא נשלמה המילה המחוייבת אל החומר הזה עד הימים ההמה אשר יאמר כל איש אין לי חפץ אל החטא:

אמנם באמת חטא למדת החסידות והנקיות המחוייב לאיש שלם כמוהו שאף על פי שהיה איסור בת שבע איסור שאיפשר לבא לידי היתר במיתתו למפרע לא היה לו לחטוא בה לאכלה פגה. והנה המכשל' הזאת הפילתו לענוש לאוריה על מרד שהיה בידו למחול עליו. כי בידוע כי ממדת החסידות למחול אף על פי שתהיה הדת עוזרת להעניש כמו שכתב החכם בסוף פרק י"ג מהמאמר החמשי מהמדות. גם הוא מאמר יוסף (בראשית מ״ד:י״ז) חלילה לי מעשות זאת שאף על פי שהיה מן הדין צדק נפשו בו כמו שכתבנו שם. ואין ספק שלא היה מענישו על אומרו (שמואל ב י״א:י״א) ואדוני יואב וכל ישראל על פני השדה חונים אלא שהוצרך לכך לפטור את אשתו למפרע והיה הדבר מכוער וחטא חמור אליבא דכולי עלמא דלאו דינא גמירי. וזה כונת הכתוב אשר יראה מיותר באומרו (שם י"ב) את אוריה החתי הכית בחרב וגו'. ואחר כך אותו הרגת בחרב בני עמון. אבל הכוונה לו אע"פ שלא עברת את פי ה' כעובר על הדת מכל מקום כבר נהגת מנהג קלות ובזיון בדברו במה ששכבת אשת איש בעודה תחתיו עד שהוצרכת להכות אותו בחרב לקחת אותה לך לאשה בהתר. ועוד שנית שהרגת אותו בחרב בני עמון על דבר שהיה לך למחול עליו והנה היתה הזכרת מיתת אוריה הראשונה תוכחה על השכיבה לא על המיתה עצמה והשנית היתה בעצם אליה והיינו דאמר רב עלה (שבת נ"ו.) כי מעיינת ביה בדוד לא משכחת ליה רק בדבר אוריה החתי והאמת כן הוא כי כשנעיין בענין זה החטא לא היה בו שום עון מהנזכרים רק מה שהוצרך להרוג עליו את אוריה והוא מה שאמרו חכמינו ז"ל (סנהדרין ק"ז.) שאכלה פגה ובהכי לא הופרך מאמרו זה כמו שאמרו שם (בשבת) והיכי אמר רב הכי והאמר רב קבל דוד לשון הרע קשיא דהא כי אתמר בענין החטא הזה אתמר דלכאור' יראה דאית ביה תרתי את אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחח לך לאשה. ויתכן שעל זאת הכונ' אמר דוד על החטא הזה עצמו לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי וגו' (תלים נ"א). והלא חטא לאוריה שני חטאים עצומים אלא שהבחינות המשפטיות הנזכרות הנה הוא מן חומר הדין יוצא נקי בדינו ולא נשאר רק מה שחטא למדת החסידות המחוייבת אליו יתעלה מכל השלמים הראויים להדמות אליו דכתיב (שם קמ"ה) וחסיד בכל מעשיו. ואמר והרע בעיניך עשיתי כמו שאמר לו הנביא (ש"ב שם) על זה מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיניו ושהיה מזכיר לפניו זה כדי שיצדק הש"י עצמו במה שידבר עליו גם שיזכה במעשיו במה שישפעהו ולא ישים אשם נפשו שלא נתן לימחל מצד חטאו לזולת. או שירצה למען תצדק בדברך אלי תזכה בשפטך ויהיה שפטך שפוט אותך ומכל מקום יהיה הטעם כי על הצד שאמרנו הוא באמת מהעבירות שבין אדם למקום ולא מהעבירות שבין אדם לחבירו והוא מה שהקדים כי פשעי אני אדע וגו'. כי היה יודע חומר חטאתו ושראוי למחיל' אם יתרצה אליו האל יתעלה והדין דין אמת ועם כל זה היה מאשים עצמו מאד ואומר שאין לו התנצלות במה שיאמר כי יצר לב האדם רע מתולדתו שאם הן בעון חולל ובחטא יחמתהו אמו הן אמת חפץ בטוחות וגו'. ירצה שהרי שם בו יתעלה כח שכלי מכיר ויודע ליזהר והוא רשאי ושליט לדחות מעליו מאויי רשע וכסיל כמו שאמר הכתוב (בראשית ד׳:ז׳) ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו ומי שלא עמד על זה הרי הוא בחטא עצום ולזה היה מבקש ממנו תחטאני באזוב ואטהר וגו'. ועל זה וכיוצא בו אמר שלמה אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב (משלי כ״ד:כ״ד-כ״ה) אמר כי המצדיק את החוטא בחטא שפרסומו מגונה הנה באמת תפיסת ההמין וקללתם ישיגוהו אבל לחכמים המוכיחים דברים בטעמן ומצד הדיוק והעיון המשפטי עליהם ינעם ועליהם תבא ברכת האיש הטוב המיוחד המומחה להכיר מילתא בטעמא וקללת ההמון לא תבוא. מכל מקום למדנו כמה צריך אדם ליזהר מהדברים שפני הראותם מגונה. שהרי דוד מלך ישראל התענה כל ימיו ועשה תשובה ורבו עליו ייסורין ולא נמחל עונו עד אחרי מותו כמו שאמרו (יומא פ"ו.) מיתה ממרקת כמו שדרז"ל (מו"ק ט'.) על כל הטובה אשר עשה יי' לדוד עבדו וישראל עמו (מלכים א ח׳:ס״ו) שלא הכירו שנמחל עונו עד שנפתחו שערי ההיכל באומרו זכרה לחסדי דוד עבדך, אל תשב פני משיחך (ד"ה ב' ו') ואיך שיהיה מכל זה נתבאר מה שרצינו אליו ראשונ' שיום הכפורים אינו מכפר אלא עם חרטה ותשובה מכל מה שיש ביד האדם לעשות לתקן את אשר עוותו וכבר אמרו בגמ' דרש ר' אלעזר ב"ע מכל חטאתיכם לפני יי' תטהרו עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר (יומא פ"ה:) והכוונה כי לפי שכל מה שיחטא האדם הוא חוטא בו בשני חלקיו אם בחלק הנפשיי במה שהרהר בעבירה והסכים בעשייתה ואם בחלק הגופיי במה שצרפה למעשה: והנה כל מה שיחטא האדם לזולתו מהעושק והגזלה מהממון והכבוד וכיוצא היתה תשובתו בשישיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק מה שאי אפשר לעשות רק בכלי גופו עצמם אשר בהם חטא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לישבע על שקר על הממון או שישמע אלה ולא יגיד במה שיהיה זכות או חובה לחברו אף על פי שיענה את נפשו או יקבל מלקות על השבועה אם לא שישיב את הגזלה אשר גזל באותה שבועה ואף על פי שישיב את הגזלה או העושק עדין נכתם העון בנפש החוטא אשר הטיל בה זוהמא וטמאה במחשבתו המכוערת וצריכה הזאה וטבילה לשוב אל טהרת' ותטוהר הזה כוונו האל יתעלה ביום הזה אשר בו נאמר לפני יי' תטהרו. וזה כי העבירות שבין אדם לחבירו והם מה שיחטא בחלקי גופו אין יום הכפורים מכפר שהרי חוייב לו שיכופרו קודם לכן בתשובה הגופיית אל המחוייבת להם אבל העבירות שבין אדם למקום והם כתמי הנפש וטומאותיה הידועים לו יתעלה אם מאלו העבירות אם מעבירות אחרות שלא יחטא בהנה רק למקום ב"ה יום הכפורים מכפר כי הוא כמו מקוה טהרה לנפש בו תקבל הטוהר כמו הכלי שצריך טבילה במקוה אחר שמורק ושוטף. והוא עצמו מה שאמר ר' עקיבא (שם) אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם הקב"ה מטהר אתכם שנאמר (יתזקאל ל"ו) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ונאמר (ירמיה י"ז) מקוה ישראל ה'. מה המקוה הזה מטהר את הטמאים אף הקדוש ב"ה מטהר את ישראל. הנה שיאמר כי טוהר הנפש אשר ליום ההוא הוא טוהר רוחני כמו שטוהר המקוה אינו הרחיצה והשטיפה שהרי כבר רוחץ ושוטף במים אלא העברת רוח הטומאה מעליו והוא עצמו מה שראוי שייוחס אליו יתברך אשר על כל זה אמר כי יום כפורים הוא לכפר עליכם לפני יי' אלהיכם כי הוא מכפר את הדברים הידועים לו לבדו. ובגמרא (שם פ"ז.) עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר ושבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו. מתיבי אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים (שמואל א ב׳:כ״ה) מאן אלהים דיינא הכי קאמר אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו תשובה ומעשים טובים אמר ר' יוסי כל המקניט את חבירו אפי' בדברים צריך לפייסו שנאמר (משלי ו׳:ג׳) בני אדם ערבת לרעך וגו'. עשה זאת אפה בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעך אם ממון יש לו בידך התר לו פסת היד ואם לאו הרבה עליו רעים אמר רבי יצחק וצריך לפייסו בשלשה שורות של ג' בני אדם שנאמר (איוב ל״ג:כ״ז) ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי. ושם מבואר כמה היו משתדלים חכמים גדולים אנשי השם להסיר כל תרעומת וכל תלונה ודברי קנטורין שהיה להם זה עם זה ולא עוד אלא אפילו בבני אדם ירודים ונגרעין מערכם כדי שלא ישאר להם דבר עם אדם שיאמר עליו עבירות שבין אדם לחבירו. אמרו שם רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא נטר תריסר ירחי שתא ולא אתא כי מטא מעלי יומא דכפורי אמר איזיל אנא אפיק ליה מדעתיה פגע ביה רב הונא אמר ליה להיכא אזיל מר א"ל לפיוסי לפלוני קא אזילנא א"ל קא אזיל אבא לקטלא נפשא אזל קרא אבבא אמר ליה זיל לית לי מילתא בהדך הוה קא פלי רישא פלט נגרא ומחייה ארישיה וקטליה למדנו מזה מעלתו של רב העצומה דבמקום גדולתו שם נראת גבורת ענותנותו ללכת אחרי האיש הטבח ההוא להוציא הדברים שיש לו עליו מלבו קל וחומר לכל האדם אצל השוה לו וכ"ש לגדול הימנו ועונש הטבח שנפל חלל רשע ביד גבורת עזותו במה שעבר על דברי חכמים שאמרו (ר"ה י"ז.) כל המעביר על מדותיו מעבירין על כל פשעיו והיה לו ליטול קל וחומר מפרנס הדור שהיה מוחל על כבודו והולך אליו וכבר תלו חכמינו ז"ל הכרת היחס בענין זה. אמרו (קידושין ע"א:) כי מינצו בי תרי האי דשתיק ברישא מיחס טפי והכתוב עצמו מעיד (בראשית י״ג:ז׳) ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט וסמיך ליה ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני וביניך ובין רועי ובין ריעיך כי אנשים אחים אנחנו הלא כל הארץ לפניך וגו'. ^*הנה שהמיוחס וכו' עיין ביאורי מבוא לשער ל"א דף רמ"ד ורמ"ה ח"א וכונתו פה היא, כי כל דבר קל בטבעו עולה תמיד למעל' והכבד ירד למטה, וישאר במקומו השפל, כמו שנרא' בד' היסודות, שיעזוב תמיד היסוד הקל בטבעו, אף שנכבד במעלתו יותר את מקומו, ויבא הכבד אף שהוא נקלה במעלתו, תחתיו, ד"מ אם יהי' להב אש בכלי ריק, שאין בו רק מעט אויר, ויבא אח"כ הרוח בו ירום האש ונשא וגבה למעלה על הרוח אשר ישאהו על כנפיו, וכאשר יותן מים אל כלי מלא רוח יבריחנו החוצה ולמעלה, וירד למטה במקומו, וכאשר יושלך אבן או צרור עפר אל הכלי ירד הוא למטה, והמים ינשאו עליו מלמעל', כן הוא גם אצל בני האדם בבחינ' מוסרית, כי האיש היותר שלם בנפשו אשר בו ישלוט השכל המגביה עצמו תמיד מעל עניני העולם השפל אשר מהבל ותהו נחשבו לו לעוף באברת רעיוניו השמימה, הוא נח להתרצות ולהתפיים לזולתו אשר הכעיסו, או עשה לו עולה, תחת כי האיש ההמוני אשר כח חמרו הארציי הכבד גובר עליו ישאר תמיד בדעתו ובמקומו, ולא על נקלה יעבור על מדותיו להתרצות לזולתו, אשר יחשוב כי חטא נגדו, וכן נראה כי אברהם אע"ה ברצותו להעמיד השלום וברית אחים בינו ובין לוט אחיו, הוצרך כמעט להכנע לפניו אף שהי' נקלה ופחות ממנו, ולתת לו הבחיר' החפשית להימין או להשמאיל כמאה"כ "אל נא תהי מריבה וכו', וע"ז רומז לדעת הרב ז"ל גם מאה"כ "הביטו אל צור חצבתם וכו' הביטו אל אברהם אביכם" ר"ל הביטו תמיד בבחינת הנהגתכם עם עמיתכם אל טבע ד' היסודות אשר הם לכם הצור והחומר המשותף אשר ממנו נוצרתם, כמו שהביט אברהם אביכם אליהם להיות תמיד מן הנעלבים ולא מן העולבים. הנה שהמיוחס בהם פתח בדברי שלום ונתן לו הבחירה במה שרצהו מהתועלת וזה באמת מצד שהמעלה אשר במעולה היא רשאה ושלטת לעשות כרצונה והגדיל מה שאינו כן באנשים הפחותים מחוסרי המעלות. והנה היחס הזה יש ללמוד אותו מטבע היסודות אשר מהם הורכבנו כי מהידוע שהם מחולפי המעלות כי הטבע האשיי הכי נכבד ומקומו המיוחד הוא העליון שבמקומות שתחת הגלגל והאויר שני לו והמים הוא היסוד השלישי במדרגה ויסוד הארץ הוא השפל בהחלט וכברנתן בטבעם מתחלת היצירה להנמעשה כבד מהם אל אשר למטה ממנו לענין הפנאת זה מפני זה במקומות הכליים אשר הם אצלנו וזה שאם יהיה להב אש בכלי מה ותבא בו הרוח הנה האש יפנה מקומו ויבא האויר תחתיו ואם היה בו אויר ותתן בו מים הנה מהר הולך הרוח ויבאו בו המים במקומו ואם בכלי מלא מים תשליך אבן או צרור הנה יצאו המים וישאר האבן או הצרור במקומן. ואם תתחכם על הלצת זאת הראיה ותאמר כי זה חוייב ביסודות מטבע הכבדות והקלות כי הכבד ישקע במקומו השפל ויקום משם הקל אשר לו כנפים לעוף בהם אל זולת המקום ההוא הנה אז תבין עקר הכוונה במה שנרצהו בו מהיחם וזה כי כן באמת לא יבקשו האנשים להתישב במקום או להתחזק למלא נפשם במה שיאוו כנגד זולתם רק מצד הכבדות והחמריות היותר אשר בם כי מי שיגבר עליו הכח השכלי יגביה עוף במעלות הנכבדות כמו היסודות הקלים אשר בו כמו שעשה אברהם אבינו כנזכר ואיפשר כי לשני הענינים האלה אמר הנביא הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם הביטו אל אברהם אביכם וגו'. (ישעיהו נ״א:א׳-ב׳). כי הצור והבור אשר חוצבנו ונוקרנו מהם הם ההתחלות הטבעיות ויהיה הצור היסודות אשר מהם חוצבנו ומקבת בור ההיולי המשותף אשר היסודות נוקרו ממנו כי יש לנו להשתדל בענינם אל אלו טבעם כמו שהביט בהם אברהם אבינו אשר גם כן חוייבה ההשקפה אליו. והנה בזאת יתהלל המתהלל בגבורתו כי על זה וכיוצא אמרו חכמים זכרם לברכה (ויקרא רבות פ' א') על החסידים הראשונים ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו' (תהילים ק״ג:כ׳). כי כל גבורתם היתה למשול ביצרם ולכבוש כל תאוותיהם לשמוע בקול בוראם ועל זה המוסר אמרו (שבת פ"ח:) לעולם יהא אדם מן העלובין ולא מן העולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין ועליהם הכתוב אומר (שופטים ה׳:ל״א) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ^*וכבר פירשו להבין דבריהם היטב עיין ביאורי לשער ל"ז בסיבת ואופן לקוי החמה. וכבר פירשו בו כי לפי שהשמש אינו עולב את הירח בלקיותה כי סבת לקותה אינו רק כניסתה מעצמה אל עגולת האופק אשר היא תמיד נכח השמש אמנם השמש עם היותו הגדול שבצבא השמים הוא נעלב מהירח בשעת לקותו שאינו אלא מה שתעמוד הירח בינו לביננו ומסירה אורו מעינינו ועם כל זה הנה הוא יוצא מתוך הלקות שמח וישיש כגבור לרוץ אורח. וראוי שיהא דוגמא לכל אדם המקבל עלבון מחבירו ואף על פי שיהיה קטול ממנו הוי ואוהביו כצאת השמש בגבורתו כי כל שיהיה יותר קטון ממנו ישמח יותר בעלבונו כי הוא ידוע שאם ירצה ינקם ממנו שבעתים ובעוד לאל ידו יודע ענותנותו וארך אפיו. והנה באמת המוסר נאה. אלא שלפי זה ירצו במאמר כצאת השמש בגבורתו כצאתו מהלקות והוא רחוק מפשוטו גם כי העלבון הבא מן הירח אינו מגיע אל השמש כלל רק לקצת המקבלים אורו.