נחמיה ח:יג מחשבת ישראל: מורה נבוכי הזמן

כבר ספרנו, כי עזרא הסופר בשובו מבבל, קבץ כל כהני העם ושריו וגדוליו ויכרתו ברית לפני האלהים, וכתבו כתב אמנה ובאו על החתום, ללכת בדרכי התורה ולגדור פרצות הזמן ההוא. – והנה קראו חכמינו לאספה הנכבדה ההיא, בשם כנסת הגדולה, וקבלו מאבותיהם, שהיו בין הכל בעת ההיא מאה ועשרים זקנים, ובהם כמה נביאים עוד, ושנשארה כנסיה זו קבועה איזה דורות, והנפטרים לחיי עד, נשלמו תמיד עם חכמים סופרים תלמידי עזרא וחבורתו הראשונה, ושנמשכה בזמן עד שמעון בן חוניו השני, אחרון לסופרים וראשון לשוני ההלכות (ונבאר כל זה בשער מסורת תושבע"פ). והנה נקראת כנסת זו לחכמים בשם הגדולה לגדולת מעשיה, ורוב תקוניה להעמדת התורה והאמונה על מכון חזק ונאמן (סימן ו'). מפעולות טובותיה הראשיות, שתיקנו לקרות בשבתות ובמועדים (ואחר זה כשנקבעו בתי דינין, גם בימות הדין ב' וה'), פרשיותיה של תורה בצבור, בכנסיות שקראו להם בתחלה בתי הועד, וכלשון המקרא מועדי אל בארץ (תהלים ע"ד ח), ובימים האלה תרגמו הסופרים את התורה להמון העם בלשונם הארמי גם פרשוה. וזה מה שכתוב מבואר על עזרא וחבריו הסופרים ראשוני הכנסיה, ויקראו בספר, בתורת האלהים, מפורש ושום שכל, ויבינו במקרא. הכוונה שמתחלה הקריאו את העברי אחר תרגמוהו בשפתם, שהיתה אז מכבר ארמית, ולבסוף פרשוהו להבינה ענין המקרא וטעמיו. וע"י תקון גדול זה פשט המדע בעם, והצליח בידם ג"כ, להרבות תלמידים מובהקים לסופרים. – חוץ מן הפירוש בתורה, למדו והורו לעם החקות וגזרות ותוספת מצוה, וסמכו בזה כידוע, על הכתוב ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי. כמו שסמכו בתקנות חדשות שלהם על המקרא: שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. וזה המפעל נמצא מפורש בכתובים, כגזרת הרחקת הנשים הנכריות וכתקון קרבן העצים וכדומה. – עוד מפעולותם בעם, קביעות בתי דינין של שלשה ושל עשרים ושלשה בכל עיר ופלך לדיני ממונות ולעונשין, וקבעו להם ב' וה' מימות השבוע, שהיו ימי השוק והקבוץ בערים, לימים מיוחדים לדון בהם, ולשופטים למדו המשפט, ואיך להתמתן ולחשוב בדיניהם, הכל בשביל להציג בשער משפט אמת מבורר וגלוי, ופעולה זו נכללת ברשיון המלך אליו: ואנת עזרא כחכמת אלהך די בידך, מני שפטין ודינין די להוון דינין לכל עמא די בעבר נהרה לכל ידעי דתי אלהך ודי לא ידע תהודעון, ובכתוב: כי עזרא הכין לבבו וגו' לעשות וללמד בישראל חק ומשפט. – ובזה יובן היטב המשל שבפי חכמי הבנסיה שהזכירו במשנת אבות: הם אמרו שלשה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סיג לתורה. הכוונה כי שלשת פעולות התיקונים האלה שמו להם הסופרים אנשי הכנסיה לקו ולמשקולת במעשי חייהם נגד ישראל⁴כך היה דרך החכמים הקדמונים לתקן להם משל או איזה משׁלים קצרים וכוללים ולהרגילם בפיהם, בכדי שיהיה למנהג ולמדה בהשתדלותם במעשה ומקרי חייהם; ועל כן ממורגלי משׁלים אלה, נוכל לשפוט על הרוב על מעשי החכם שבפיו היו; וכן להיפוך שעל פי מעשי חכם הנודעים לנו ממקום אחר, נוכל לבאר משלים סתומים קצת בעצמם של החכם ההוא ודע זה.. ומפעולות הגדולות והקדושות של אנשי הכנסיה בינם לבין עצמם ובין תלמידיהם היא, שקבעו ביחוד בתי ועד לחכמים. ראשית הקמת בית הועד לחכמים כבר הראינו הרמז עליו מן הכתוב (נחמיה ח'): וביום השני נאספו וגו'. ובימי יוסי בן יועזר, זמן המלחמה נגד היונים, כבר מצאנו שם זה כנודע לכל: יהי ביתך בית ועד לחכמים. ושם היו סופרים וכותבים ספרי תורה לצבור וחומשין ליחידים ושאר כתיבות קדש, בכתב אשורי, שנתחדש להם אז, תמורת הכתב הישן העברי שנעזב. ולאחר שספרו ומנו כל מלה בחסר ומלא בשקידה נפלאה וברוה"ק שנחה עליהם, ותער רוחם בפעולה יקרה זו, והותחל אז בקביעות המסורה, שקראוה סיג לתורה (שמירת הנוסח על אמתתו וטהרו). ויותר מזה העידו קדמוני חכמינו בברייתא היקרה של סדר תורה‏ נביאים וכתובים שנשאר לה שם וזכרון בגמרתנו (י"ב טו), שאיזה מספרי קדשנו, אנשי כנסיה זו בדורותם היו הראשונים לכתוב אותם בקשור ותיקון ועל הסדר שהם עתה בידינו; והם: ספר יחזקאל, ספר תרי עשר, ספר דניאל, ומגלת אסתר (סימן ז'). וכאשר נשלמו להם הכתיבות הפרטיות לספרים, עשו בעלי הכנסיה ברוח קדשם החלוקה השלישיה הנפלאה. היינו במה שיסדו וכללו שלש מחלקות בספרים לענין ולקדושה: תורה, נביאים, כתובים. וכל ספר שלם וחתום מכבר, או מגלת ספר הנמצא בידיהם, כל דבר נבואה או ספור קורות: או שירי הודות והלל ותפלה או משלי חכמה ומוסר, את הכל סדרו לפי מחלקותם הנזכרת, כפי מה שהורם רוח קדשם, לתת כל ענין במחלוקה השייכה לו לפי ענינו ומדרגתו בקדושה, (ד"מ ספורי הקורות מזמן בית ראשון שמו במחלקת הנבואה, אך רות ודברי הימים בין הכתובים; מעוט הנבואה לעתיד שבחבקוק וזולתו ליתן להם מקום בין הנביאים, וחזיונות דניאל לעתידות רחוקות הושמו בין הכתובים), באופן שעם החלוף בשלשת המדרגות לקדושה ולפרסום בצבורים, שב כל הנמצא כתוב בידיהם מזמן משה רבינו ע"ה עד היום ההוא לאגודה אחת קדושה בכללותה, שכתבוה יושר, וסיימוה וחתמוה אז אגודת כתבי הקדש, הגם שלא ניתן רשות לגוללם ולתופרם כאחת במגלות, כי אם המחלקות כל אחת לבדנה, וכמובא בתלמוד (כ"ב י"ג ע"ב). והיתה כוונת רוח הקדש בזה, שלא להוסיף יותר ספרים, מסורים לעם בחיוב הקבלה והקדושה, כמו שבא במקרא: דברי חכמים וגו' נתנו מרועה אחד ויותר מהמה בני הזהר וגו'. (וכן פירשוהו חז"ל) ואף לא להוסיף על המחלקות עוד מדרגה רביעית לקדושה ולקבלה בפרסום, וכמו שדרשו חכמינו המקרא: הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת, שלישים ולא רבעים (מגלה ז' ע"א, עיין בזה הערה צד 47). וכל המעשים הגדולים הללו, האסיפה לספרים, והחלוקה והאגודה, והחתום, נעשו ברוח שנחה על האנשים הקדושים ההם וביד השם שהיתה עליהם חזקה מאד בכל משך זמן הכניסה. ואין ספק שבלא רה"ק אין כח ואפשרות כלל לבצע זה המעשה הגדול (סימן ח'). ויסדו עוד לפי קבלת חכמינו (עיין פסחים קי"ז ע"א ומגלה י"ז ע"ב) מטבע ועיקר התפלות וברכות קדושות והבדלות שהם בידינו, בשפת קדש נמלצה וחודרת אל הלב עם רוב פשיטותה, כפי ערך הזמן והאנשים, שבעבורם חוברו. – ועוד‏ לא הספיקו להם כל אלו המעשים הגדולים, אלא שבכל שבעה הדורות של משך הכנסיה, דקדקו הרבה בכתובי המצות כולן, עשין ולא תעשין, ופירשום והגבילום באופני קיומם, ויחוד עשייתן, ושיעורי החיוב והאזהרה בהן, והכל עפ"י הקבלות שבידיהם מכהנים ונביאים מורי התורה מלפנים, וכמו שאמרו: ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, ועפ"י עומק ורוחב ידיעתם בלשון, כי עדיין היו קרובים לזמן שהיתה שפת התורה שפה מדוברת. ופעולתם בזה הוא הנכלל לחכמינו ז"ל בשם כולל: דברי סופרים, ויתבארו הדברים באורך בשער תושבע"פ אי"ה, ושם יבואו הראיות מפוזרים מזה המאמר, וכאן אי אפשר להאריך יותר.

מדי הארכנו בשער בפעולת הטוב והצדק שעשו לקיום האומה בזמני וברוחני, החבורה הנכבדה הנקראת בשם כנסת הגדולה, כל משך שנות זמניה, יכון לנו זה המקום לבאר עוד פסקא של הברייתא הזכורה לנו בסימן הקודם, והיא בלשונה "אנשי כנסת הגדולה כתבו יחזקאל, שנים עשר, דניאל, מגלת אסתר" וכנראה הציבו בעלי הגמרא והסימן קנד"ג לזכירת הקבלה וליקרתה. – והצורך מביא, בטרם נבוא אל הבאור, לשנות בקצרה העולה מדברינו בשער, על תכונת הכנסיה הקדושה ההיא. וזה, שאחר בוא עזרא ונחמיה לירושלים, ונשלם בנין החומה לעיר בחדש אלול שנת עשרים לארתחשסתא, קבצו בחדש תשרי כל כהני העם ושריו וגדוליו, ועשו המועדים, וקראו בתורה כמשפט, ובכלות החג, כרתו ברית לפני האלהים, וכתבו כתב אמנה, ובאו בו על החתום, ללכת בדרכי התורה, ולגדור פרצת הזמן, שפרצו בקהל שבי הגולה במשך איתן ששים שנה ויותר, שעברו מעת הוקם הבית, ואשר בהן כבר רבו ונהיו לעם גדול. והנה קראו חזל לאסיפה הקדושה ההיא בשם כנסת הגדולה (מטעמים שבארנו שם), וקבלו שהיו בעת ההיא בין הכל מאה ועשרים כהנים, ובהם עוד כמה נביאים. ובאמת לא בלבד ראשיתה של הכנסיה, והויתה‏ בזמן עזרא ונחמיה ואלישיב‏ הכהן הגדול שלישי שבבית, מרומז במקרא (נחמיה ח' י"ג), שאחר שסיפר הכתוב, שקראו את התורה בראש השנה לפני הצבור, מפורש ושום שכל (וזהו ראשית תקון קריאת התורה מתורגמת בשבתות ובמועדים), יזכיר עוד: וביום השני (בחול) נאספו ראשי האבות לכל העם הכהנים והלוים אל עזרא הסופר (בביתו), ולהשכיל אל דברי התורה. אכן גם ביתר פעולותיה ותקוניה הטובים המבוארות בקבלה, בארנו בשער, היותם נרמזים במקראות, ונתברר שם עוד, כי נשארה כנסיה זו קבועה איזה סך דורות, באופן שהנפטרים לחיי עד, נשלמו תמיד ‏עם חכמים סופרים אחרים, תלמידי עזרא וחבורתו, הסופרים הראשונים. ושנמשך על זה הדרך ארבעה דורות עד ידוע הכהן האחרון בכתובים. שבימיו באו היונים, העולים בשנים ערך מאה ושש עשרה שנה, ועוד ארבעה דורות שלמים תחת מלכות היונים, עד דור שמעון השני בן חוניו השני, ערך שנת מאה ועשרים לתאריך יונים ושטרות, והוא הנקרא שמעון הצדיק לחז"ל, והוא ואנטיגנוס תלמידו, אחרונים לסופרים וראשונים לשוני הלכות. ובימיהם פסקה הכנסיה של סופרים, לפי שמאז ואילך החלו המצוקות תחת ממשלת היונים שבסוריא, וסמוך להם השמד הנורא של אנטיוכוס הצורר.‏ וימי המלחמה לחירות. ואחר שנצחו החשמונאים משנת ק"ס ואילך, עד שפרקו לגמרי עול היונים מעליהם בשנת ק"ע ליונים הוסד באותן השנים בית דין לחכמינו בשם בית דין של חשמונאי, ונמשך עד שנת מאתים בערך. – והנה קראו חכמינו הדורות הראשונים של הסופרים הנזכרים תלמידי עזרא, שהיו עוד בזמן מלכות פרס, עיקר כנסת הגדולה, ולדורות האחרונים שהיו תחת מלכות היונים, קראו שיירי כנסת הגדולה‏ וזה שמעון שכהן סמוך לימי מצוקה היונים, ‏היה מאחרוני שיירי הכנסיה⁵להיות זה דבר עקריי, וציר יסובב עליו הרבה במדרשות שעליהן כוונתנו, ראינו נכון להזכיר גם כאן בפני המשכילים הטענה היותר נראית, שיוכל המתנגד לטעון עלינו בזה, נודה לך במה שאמרת בשנות מלכי פרס ובסדר הכהנים גדולים שבבית שני עד ימי השמד והמלחמה, אמנם הלא לפי הנודע לחכמינו בכל ספריהם והעיקר בברייתא דמגלת תענית, ומובאת גם בגמרא (יומא ס"ט א'): שמעון הצדיק בימי אלכסנדר. ואם כן יהי נא שמעון הצדיק ידוע הכהן עצמו, ההולך לקראת אלכסנדר בעברו למצרים, לפי דברי יוסף. או יהיה עכ"פ שמעון ראשון נכד ידוע, שבזמנו החל המנין בשטרות ליונים, והתאריך מתחיל י"א שנה אחרי מות אלכסנדר, וזה הוא הנקרא ליוסף בספרו בכינוי הצדיק. ומאי לך לומר שזה שמעון הצדיק המוזכר במשנת אבות לאחד משיירי כנסת הגדולה הוא השני בשם זה? עד שיצא לך מזה בהכרח, שנמשכה הכנסיה או בלשונך דורות הסופרים, עד ערך שנת ק"ב ליונים, ועל זה נשיב שלפי האמת, הענין, שעליו הרמז במגלת תענית ובגמרא הנזכר, מורה בהחלט, שאי אפשר שיהיה המלך המוזכר שם אלכסנדר המוקדוני, שלא היה כלל סבה לחורבן הר גרזים, ונהפוך כי ראשית הקמת הבמה בהר ההוא היה על פיו, וברשיון שנתן על זה למנשה הבוגד, אחי ידוע, והראשון שהחריב מקדש הכותיים, הוא יוחנן הורקנוס, וכל זה לידע ברור, ובעל כרחנו נאמר, שזו הברייתא מן המשובשות, בשבוש קדמון. אולם גם שיהיה בזה איך שיהיה, הנה אין עלינו כי אם החיוב לברר בראיה, שזה שמעון הצדיק שהמשנה באבות מביאתו, ומזכירתו לאחד משיירי כנסת הגדולה, הוא אותו שמעון שחי בשנת ק"ב ליונים, ושאינו הכהן ידוע ולא שמעון הראשון, שחיו בעת בוא היונים ובשנות תחלת מלכותם; ועל זה הנדון כבר יש בידינו ראיות נוצחות בשער אם למסורת ההלכה שבחבורנו כ"י. ונזכיר בזה מהנה רק שתים לבד: א תלמידי שׁמעון זה כבר אנטיגנוס, שם יוני ממש, ובלי ספק לא היה נער בעת קבלו התורה מרבו. גם במאמר מוסרי הרגיל בפיו, כבר בא הכנוי שמים על השם יתעלה, מה שלא נמצא בכל המקרא, ולקוח בלי ספק מן דרך הלשון היוני, ואיך אפשר שיתפשט בישראל ובארצם, לשון היונים ושמותיהן בשעור גדול כזה בזמן קצר כל כך. כמו שהיה מוכרח אם תהיה במשנתנו הכוונה על ידוע הכהן או אפילו על שמעון ראשון בארבעים שנה הראשונות למלגות היונים? ב יוסי בן יועזר שקבל התורה מאנטיגנוס וגם מרבו שמעון (כפי הגרסא הנכונה יוסי בן יועזר וכו' קבלו מהם), נהרג בזמן השמד ע"י בכחידס היוני בהסתת יקום איש צרורות. וזה מבואר במדרשות. והיה זה בשנת קנ"א ליונים כמפורש בדה"י לחשמונאים, מזה מוכח, כי זה שמעון, שזכרה משנתנו לאחד מאחרוני כנסת הגדולה, הוא שמעון השני בן חוניו השני או אותו הכהן שמיצה ימיו עד סמוך לימי השמד והמלחמה. והנה גם הרב בעל סדר הדורות ראה וחשב וכתב: ולפי זה לא יהיו אנשי כנה"ג בזמן ובדור אחד, רק לפחות שמונה דורות אלא שטעה במ"כ בהתחילו למנותם עם יהושע ראש המשפחה, ואין למנות השמונה דורות כי אם מאלישיב נכדו וכמבואר. דע והבן וזכור כל אלה, לפי שבהם פתח ומבוא להסרת ספיקות‏ הרבה, ולהישיר על דרך אמת ואמונה בפנות גדולות מדברים שבכתב ומדברים שבע"פ, ואחר זאת ההצעה במובן דבור אכנה"ג, תהי ההתחלה בבאור ענין כתיבת שנים עשר.