וְאַחַ֣ר ע֭וֹרִֽי נִקְּפוּ־זֹ֑את וּ֝מִבְּשָׂרִ֗י אֶֽחֱזֶ֥ה אֱלֽוֹהַּ׃
פרדס רמונים
והנה הת"ת והמלכות נאצלים מן החכמה והבינה, ובמציאות אצילותם הפשוט אין להם זווג יחד כדפי' לעיל בשער המיעוט. והיחוד אין להם אלא אחר תיקונם וזיונם וקישוטם. ולפיכך מאותה הבחינה יקראו התפארת והמלכות בן ובת והחכמה והבינה אב ואם. ותקרא החכמה אב לת"ת מצד בחינת הדעת הנעלם. ונקרא הבינה אם לת"ת מצד הכוננת שמכוננת אותו (מלשון (משלי כד ג) ובתבונה יתכונן) שהוא מציאות נוסף על הנאצל מהחכמה כדפי' לעיל, כי מהחכמה להם מציאות דק ומפאת הבינה מציאות יותר מתגלה. ומצד מציאות הדק שיש להם שהוא מציאות י' למלכות ומציאות רקיע לת"ת כדפי' בשער א' פ"ב ובשער המציאות פ"ד, יקראו בנים לחכמה. וממציאות המתגלה שיש להם מהבינה יקראו בנים לה. ובהיותם אח"כ מתייחדים בסוד העטרות שמתעטרים כדכתיב (שה"ש ג יא) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וגו', יקראו חתן וכלה, איש ואשתו. ויש חילוק ביניהם כי קודם יחודם והם מוכנים ומזומנים ליחוד יקראו חתן וכלה ויש להם קישוטים כמו החתן והכלה, ואחר שהם ביחוד יקראו איש ואשתו. ויש ביחוד כמה חלוקים ובחינות יתבארו במקומות רבים בספר אור יקר בעה"ו. וכאשר יתייחדו מציאות המתגלה במציאות המתגלה או מציאות נסתר במציאות נסתר אז הם סתם בנים לחכמה ולבינה מיוחדים יחד יחוד גמור והם בן ובת אח ואחות מותרים זה לזה. אמנם לא יתייחס בהם חתן וכלה לחכמה ובינה ובן ובת, כי אם הוא בן לחכמה הוא חתן לבינה. ונקרא אז חמותו הבינה או חמיו החכמה אם הוא בן לבינה. וכיוצא בזה אם יתייחד מציאות מתגלה שבת"ת עם מציאות נעלם שבמלכות, אז אב המלכות הוא חכמה ואם הת"ת בינה, וכלה המלכות לבינה ובינה חמותה למלכות והת"ת חתן לחכמה והחכמה חמיו. ואם יהיה מציאות נעלם שבת"ת מזדווג במציאות מתגלה שבמלכות, אז הוא בן לחכמה והיא בת לבינה והמלכות כלה לחכמה והחכמה חמיה והת"ת חתן לבינה והבינה חמותו. ועד"ז יקיש המעיין לכל הבחי'. ועד"ז כל שאר הדברים המתמיהים שבספרי החכמים בחכמה הזאת, כי ניתן רשות להמשיל בהם משלים ככל אשר יצטרך האדם להבין ולהשכיל ולדון בהם ועל כזה נאמר (איוב יט כו) ומבשרי אחזה אלוה. ובשכמל"ו:
פרדס רמונים
והנה ידוע שהנשמה כלולה מיו"ד כאשר בארנו בשער י' ולא תשע פ"ה ויתבאר בשער הנשמה. ואחר שהנשמה היא כלולה מכל העולמות העליונים הוכרח היות לבושה דפוס וצורת הנשמה אשר הוא צורת העולמות העליונים. וזש"ה (איוב יט כו) ומבשרי אחזה אלוה. א"כ נמצא לפי זה שהוכרח היות אבריו בתכונה ובפרקים האלה והעורקים האלה שהם צנורות השפע המושפע אל האברים וכל האברים [הדברים] האלה הם מאומתים מצד עצמם ואינם צריכין הכרח ויתבארו בארוכה בשער הנשמה בחלק ב'.
שער רוח הקודש
דרוש ב' בענין חכמת הכרת הפרצוף. אמר הכתוב (איוב י"ט) ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוה. כאן נרמז ענין הכרת הפרצוף וזה ביאורו דע כי אין לך שום גוף או נפש או רוח או נשמה שלא נבראת ע"י כ"ב אותיות התורה וכנודע למי שנתעסק בס' יצירה והנ' כל בחי' מאלו הארבעה הנז' יש בהם כ"ב אותיות בהם עצמם והנה ארבע' בחי' אלו מתלבשות זו בתוך זו ואח"כ בחי' העור של הגוף מכסה על כולם וחופה על כלם כדוגמת הרקיע החפה על כל מה שלמעלה מן הרקיע כנז' בזוהר בפ' ואתה תחזה וכו' והנה כל נשמה יש לה קליפה אחת המלבשת אותה בחטאו של אדה"ר שערב טוב ברע כנז' אצלינו בש"ח שער הגלגול בדרוש חבוט הקבר ואמנם הצדיק ע"י התורה והמצות מזכך את נפשו ומפריד מעליו הקליפ' ההיא ועי"כ יש כח בנר"ן שלו להאיר ולבקוע האור שלהם במשך העור החופ' כנז' ושם מראות כחותיהם ופעולותיהם וכ"ב אותיותיה' מחוץ לעור ככוכבייא ברקיע בכל אבר ואבר ובפרט במצח האדם אמנם הרשעים כי קליפת החשך מכסה נפשם ורוחם המאירי' אין בהם כח לבקוע אורם לצאת מחוץ לעור וזש"ה נר רשעים ידעך כי נפש ורוח הרשעי' שהם ר"ת נ"ר ידעך מחמת חשך הקליפות כי רשעים בחשך ידמו וכבר ידעת כי חלק הנשמה אינה נכנסת ברשע כלל וכמש"ה (איוב כ"א) מנשמת אלוה יאבדו והלואי יהיה להם נפש ורוח כי אין הנשמה שהיא בינה יושבת תוך הקליפה ונמצא כי הרשע אין כ"ב אותיות נפשו או רוחו מאירי' בחוץ. אבל הצדיק מאירי' בו כ"ב אותיות של הנפש ושל הרוח ושל הנשמה במצחו ובשאר איבריו ולכן נבאר תחלה טעם למה נקרא עור ואח"כ נחזור לענין. דע כי העור בחי' הקלי' הסובבת הנקראת רע וכבר ידעת בס' הזוהר ר"פ יתרו דלית סטרא דמסאבא אא"כ אית לה נהירו זעיר דקדושה בתוכה והיא אות וא"ו שבין אותיות ר"ע ונעשה עור ולפי שהעור נקרא רקיע גם אות ו' הוא רקיע כנודע והנה עור האדם עצמו הוא סוד הקליפה הסובבת על הכל אשר לא נגלית מציאותה עד דאתפשט רקיע כנז' בזוהר בפ' תרומה בעובדא דבריה דרב ספרא בסוד אמ"ר 'אור 'מים 'רקיע כי בעוד שהטפה היא בסוד אור ומים לא נגלית הקליפה וכד אקריש ואתעביד רקיע כדין אתגלי פסולת שהיא הקליפה הנק' רע ואות ז' שהוא רקיע שנשמה בתוכה ונעשית עור. ובזה תבין מה שאמרו רז"ל שלשה חדשים ראשוני' זווג קשה לאשה וקשה לולד והטעם הוא לפי ששלשה חדשים ראשונים הם בסוד שלשה שנים ראשוני' דערלה וכלם רע ואח"כ אות הוא"ו נכנסת שם ונעשה עור ואז מתחיל הולד להקרש ולהתפשט בו בחי' עור כי בשלשה חדשים ראשוני' לא היה רק בבחי' אור ומים לבד. עוד יש טעם אחר למה נקרא עור ויובן במה שביארנו לעיל והוא כי הנה האדם העליון הוא בחי' שם ההוי"ה דמלוי אלפי"ן שהיא בגי' אד"ם והנה הוא כלול מד' בחי' שהם נשמה לנשמה ונשמה ורוח ונפש כנגד ארבעה אותיות הוי"ה הנז' והנה האור הפנימי שבכלם שהיא נשמה לנשמה הנק' יו"ד שהוא אבא רוצה להאיר בחוץ ואז האור שלו מכה בנשמה החופפת עליו הנק' ה"א שהיא אימא ומאיר בה והנה אם תכה יו"ד פעמים ה"א יהיו בגי' ק"ך אח"כ אור הנשמ' מכה ברוח הנק' וא"ו ואז הוא הכאת ה"א בוא"ו שהם בגי' ע"ח אח"כ מכה אור הרוח בנפש החיצונה מכלם והיא הכאת וא"ו בה"א שגם הם בגי' ע"ח ואם תחבר שלש ההכאות אלו הם בגי' עו"ר לפי שכל אלו האורות שמספר' רע"ו חוזרים ומכים בעור האדם לצאת חוצה לו ואז נקרא עור: וביאור הענין זה יותר מבואר הוא כי הנה האדם שהוא הוי"ה דאלפי"ן הוא ז"א אשר בתוכו המוחין דאבא תוך נה"י דאבא והם בחי' יו"ד נשמה לנשמה שבו ומחוץ נה"י דאימא עם המוחין דאימא והם בחי' ה"א והנה בהיות אורות נה"י דאבא מכים בנה"י דאימא מחוץ להם הרי יו"ד פעמים ה"א. אח"כ מכה נה"י דאימא בז"א והרי ה"א פעמים וא"ו. אח"כ יוצאים האורות מז"א אל לאה שהיא ה"א תתאה הרי וא"ו פעמים ה"א וכלם בגי' עור: