אָ֭כֵן רֽוּחַ־הִ֣יא בֶאֱנ֑וֹשׁ וְנִשְׁמַ֖ת שַׁדַּ֣י תְּבִינֵֽם׃
פרדס רמונים
בביאור חלק א' שהוא מקום הנשמה. המפורסם בדברי הרשב"י ע"ה כי הנשמה רצה לומר צורת האדם נחלק לשלשה חלקים והם נפש רוח ונשמה. והנפש מרכבה לרוח והרוח מרכבה לנשמה ואצילות שלשתם מהספירות העליונות שרשי כל השרשים אשר למו. אמנם נחלקים באצילותם כי הנשמה אצולה מבינה וסימן ונשמת שדי תבינם (איוב לב ח). והרוח אצולה מתפארת וכן הת"ת כסא ומכון לבינה ולכן הרוח כסא ומכון לנשמה. והנפש אצולה מהמלכות ולכן הנפש כסא ומכון לרוח כמו שהמלכות מכון וכסא לתפארת. וכן באר הרשב"י ע"ה אצילותם בזהר פ' ויגש (דף ר"ו) וז"ל ת"ח כלא אינון דרגין אילין על אילין נפש רוח נשמה דרגא על דרגא נפש בקדמיתא ואיהי דרגא תתאה כדקאמרן. רוח לבתר דשריא על נפש וקיימא עלה. נשמה דרגא דסלקא על כלא ואוקמוה. נפש דא נפש דוד ואיהי דקיימא לקבלא נפש מההוא נהר דנגיד ונפיק. רוח דא רוח דקיימא עליה דנפשא ולית קיומא לנפש אלא ברוח ודא הוא רוח דשריא בין אשא ומייא ומהכא אתזן האי נפש. רוח קיימא בקיומא דדרגא אחרא עילאה דאקרי נשמה, דהא מתמן נפקי נפש ורוח, מתמן אתזן רוח. וכד נטיל רוח כדין נטלא נפש וכלא חד ואתקריבו דא בדא. נפש אתקרב ברוח ורוח אתקריב בנשמה וכלא חד עכ"ל.
פרדס רמונים
ולפעמים נקראת אם הבנים ואפשר בו שני פירושים. אם כל הבנים כענין לאה שהוא כנגד בינה וילדה ו' בנים ובת אחת והיינו שבע ספירות היוצאים ממנה ויונק' ממנה. או אפשר שני בנים בן ובת תפארת ומלכות. והכל ענין אחד כי ת"ת כולל שש קצוות ושתי הפירושים האלה אפשר באם הבנים. וז"ל הזוהר פרשת ויחי (ד"ריט) תניא אמר רבי יצחק כתיב אם הבנים שמחה הללויה. אימא ידיעא, הבנים מאן אינון. אר"ש הא תנינן תרין בנין אית לקב"ה חד דכר וחד נוקבא וכו'. והכריח שם כי ראוי לפרש לעיקר כי ת"ת ומלכות הם בנים ואפשר הטעם כי בהיותם בבינה נכללים כלם בבן שהוא התפארת כולל שש קצוות ובת שהיא המלכות. והיינו ד"ו שבצורת ה' ד"ו. ואם נקראת המלכות ג"כ, מפני שהיא אם לכל הדברים שתחתיה עד סוף כל התהום, כי כלם נבראו על ידה והיא אם לכלם והיא המהוה אותם על ידי הת"ת שהוא בעל הוא הא"ב. וג"כ נקראת אם מצד הנשמות כי כלם אצולות ממנה על ידי הייחוד כמבואר בשער מהות והנהגה. ובתיקונים פי' שהמלכות נק' אם מצד הבינה הנק' אם. והטעם שעל ידה בנין הצלע כמבואר בשער המציאיות. ואולם הבינה נק' אם הנשמות מטעם שהיא מקור הנשמות כדכתיב (איוב לב ח) ונשמת שדי תבינ"ם כדפי' בשער נשמה וכל א' מהם נק' אם שלמה כמבואר בפרשת ויחי (ד"רמח):
דרך עץ חיים (רמח"ל)
ונמצא שהחכמה כבר ניתנה, והפה אינו אלא מקיים אותה, אך הדעת והתבונה הן מתחדשות, דהיינו שמתחדש גילויין תמיד רק בכח נשיבת הפה. ועל כן אמר אליהוא (איוב לב ח): "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם", ולשון "נשמת" הוא כמו "נשמת ה' כנחל גפרית", שהוא מלשון 'נשימה' ולא מלשון 'נשמה', דהיינו נשימת הפה, נשיבת הרוח. וזאת היא הנותנת הבינה, ולא הימים או השנים: