במדבר יח:כג קבלה: פרדס רמונים ומגלה עמוקות

והנה יצא לנו מזה המאמר טוב טעם ודעת שבבינה אין דין רק שמתערין ממנה הדינין והכונה על השפע הנשפע ממנה אל הגבורה ואפי' על הגבורה תשפיע לפעמים רחמים ותתלבן על ידה. ועם זה נבין ענין שיר הלוים כי על ידי שירתם היו ממתיקין הדין והיו פותחין אותם הצינורות מנהירו דעתיקא שהוא מאיר בבינה והיו עינים רוחצות בחלב. וזהו (במדבר יח כג) ועבד הלוי הוא. פי' הוא בינה וכן פי' בזוהר ויצא (דף קנ"ו ע"ב) וז"ל וישכב עמה בלילה הוא. הוא ודאי כו' ועבד הלוי הוא בגין לאמשכא מיניה ברכאן לכלא עכ"ל. ופי' לכלא, אפי' בגבורה צריך להשפיע בה ברכות ורחמים בסוד השיר הפותח הצנור ההוא. ולטעם זה היה מבקש דוד שיהיו הכהנים לויים כאמרו (תהלים קלב ט) וחסידך ירננו (עי' זהר פינחס דף רמ"ב.) להשפיע לגבורה בסוד הימין ויהיה נהירו דעתיקא נהיר באימא ביותר על ידי הימין. אבל לצד הע"ז שהוא השמאל הוא להפך כענין שאמר מיכה (שופטים י"ז) ויאמר מיכה עתה ידעתי כי ייטב ה' לי כי היה לי הלוי לכהן. ר"ל להגביר צד הלוי שהוא הגבורה והדין בסוד הקליפות. ואין לומר להיפך כי היה לי הלוי לכהן השמאל בימין, כי אין זה מהמתייחס אל הע"ז ואל הפסל. והנה בפירוש היות הבינה רחמים ושמחה עם היות שדינין מתעוררים ממנה.

והנה אז ע"י הזכרים היתה בחי' מ"י. ואתוון אחרנין כו' פי' אותיות אל"ה הצריכים להשלים שם אלדים היו מושכים אותם ישראל מלמעלה למטה, הכוונה היו מייחדים את המלכות הנקראת מי עם האבות שהם החסד והדין והרחמים הנקראים אלה. ולהורות כי ענין היחוד וההמשכה הזאת היתה טורח ודוחק גדול. הכריח הענין מפסוק אלה אזכרה. ופי' כי אין הכוונה אזכרה כפשוטו שהוא זכרון אחר הגלות אלא הזכרון ממש בזמן הרגלים כי היו ישראל מתפללים על יחודם באותיות אלה בדמע הלב ובתפלה ובתחנונים וזהו שהיו זוכרים אל"ה בתפלתם והיו שופכים דמעות כדי להמשיך ולייחד אותיות אל"ה אל מ"י. וזהו אדדם [אדדם עם הכולל בגי' מ"י], הכוונה אורידם ואניעם ואשפיעם אל המלכות כדי שיהיה שם אלדים שלם. ובמאי בקול רינה ותודה וכו' פי' צעקה. או יהיה פי' רנת הלוים כדכתיב (במדבר יח כג) ועבד הלוי הוא וכו', והמון חוגג הם ישראל העולים לרגלים. ונשלם ביאור המאמר הזה שבח לאל. והכלל העולה הוא כי אלדים שבמלכות הכוונה אל מ"י, פי' מ"ם של מ"ה והיא עצמה מ' של מי הנזכר בבינה, וי' הוא מציאות היו"ד שלה והיא נשפעת מצד מ"י שהוא י' של בינה מצד החכמה בסוד קוצו של ה' ראשונה, כאשר נבאר בפ' י"א בע"ה, ואלה הוא ג"כ אל"ה הנזכר בבינה. כלל זה הענין (בבינה המ' רומזת) בסוד שהוא משפעת בד' קצוות הם ד' יסודות והיו"ד על הסוד הנרמז. ובמלכות המ' הוא בסוד שהיא מקבלת מד' יסודות שהם ד' רגלי המרכבה. ואין לתמוה שאחר שהמלכות היא א' מד' רגלי המרכבה שאינה מקבלת אלא מג' שהיא עצמה הד'. כי כבר ביארנו בזה בכמה מקומות היות כח בחינה מקבלת מעצמה ומשאר הספירות שלמעלה ממנה. ואלה בבינה בסוד שהיא משפעת באלה. ובמלכות בסוד שהיא מקבלת מאל"ה. ואחר שנתעוררנו בפי' השם הקדוש הזה בכל ענייניו ומציאותיו מצאנום ג'. העקרי הוא בגבורה והוא מקומו המיוחד, הב' הבינה, הג' המלכות. וראוי שנחקור האיך השם הזה מורה דין, שהרי לפי מה שפי', אדרבה עקרו רחמים וכן מורה מה שפי' בכל א' משלשת המאמרים הנז' בפ"ז ח' ט'. ולזה נשיב בהקדמה מה שפי' בשער ט"ו פ"ג שבכל מקום שהמדרגות ממטה למעלה מורה דין והם דין, ולכן להיות כי בשם זה הם המדרגות ממטה למעלה הם דין. כיצד כי לפי מה שפי' בענין מ"י ואל"ה מן הראוי היה שיהיה סדר השם מי"אלה. כי מ"י הוא בסוד הנעלם בבחינה הנעלמת כדפי'. ואל"ה הוא בבחינה המתגלית. ולכן בא בהיפוך ממטה למעלה בג' פנים. ראשונה היות אלה קודם למי כמפורסם.

אופן כט
ידוע שיש נ' שערי בינה במלכות ה' אחרונה שבשם, כמו שיש נ' שערי בינה בה' ראשונה שבשם בבינה. והנה משה ביציאת מצרים שלא זכה רק בנ' שערי בינה שבמלכות, וזה סוד שפתח משה ואתחנן בב' נונין, נ' כפופה כנגד מלכות, נ' פשוטה כנגד בינה. והנה ראה משה שלא זכה במדבר רק נ' שערי בינה שבמלכות, ורצה משה ליכנס לארץ ישראל ששם ישיג גם כן לנ' שערי בינה שבבינה, ולכן כתיב עת ההוא בוא"ו, וקרינן ההיא בי'. שתפילתו של משה היה שלא זכה רק למלכות שנקראת היא, ורצה להשיג גם כן בבינה שנקראת הוא, דעלמא דאתכסיא נקראת הוא, כמ"ש ועבד הלוי הוא (במדבר יח כג). ולכן פתח ה' אלהים, אדני במלכות, הויה בנקודת אלהים בבינה, ז"ש אתה החילות להראות לי נ' שערי בינה, שביד חזקה היא המלכות, אשר מי אל, שהם רומז על מידת בינה, והתפלל כשאעברה נא עתה בה' יתירה על ה' ראשונה שבשם, ואראה את הארץ, כשאבא אל ארץ ישראל אזכה לההר הטוב, ה"ר נוטריקון ה' ראשונה, שהוא עולם שכולו טוב, והוא סוד לבנון. וקחשיב משה כשיבא לארץ ישראל שאין שם כח רע של הקליפות רק טוב, יזכה שם לנ' שערים של בינה. והשיב לו הקב"ה רב לך, זה רומז במלת לך, על נ' שערים שבמלכות, והטעם צו את יהושע שנקרא בן נון, שאין יכולת בידו להבין רק נ' שבמלכות, לכן גם אתה אינך יכול להבין יותר, כי הוא ינחיל והוא יעבור בכל מקום אשר תראה דייקא, ר"ל כל מה שאתה רואה ותבין בזה העולם, צריך אתה שלא למנוע ממנו וללמד את יהושע, כי נוצר תאינה יאכל פריו (משלי כז יח), לכן שומר אדוניו יכובד, ר"ל שהקב"ה נתן הכבוד ליהושע (עיין במ"ר פי"ב ט'), שכל מה שידע אדונו שהוא משה למד הכל ליהושע. זה שאמר הקב"ה למשה קח לך את יהושע, ל"ך דייקא דרגא דילך, גם משה בחייו לא זכה רק לנ' שערים שבאדני, שהוא דרגא דיהושע לא ימיש מתוך אוהל (שמות לג יא) שהוא סוד מלכות, ולכן גם אצל משה כתיב ומשה יקח את האהל (שמות לג ז). ונרמז במילת "אתה "החלות "להראות, ר"ת אהל. אבל באמת שאחר מותו זכה משה להבין גם כן הנ' שערים שבבינה, נרמז במילת נש"ב בג"י, נטריקון "נון "שערי "בינה בי"ג מכילין דרחמי, כדאיתא בזוהר חדש שהוא סוד י"ג מכילין דרחמים: