בראשית ב:א קבלה: שערי אורה, תקוני הזהר ומגלה עמוקות

ולפיכך צריך אדם לכוון עצמו בשעת תפילה ולכוון מחשבותיו כראוי, בעניין שלא תתעכב תפילתו ולא תשוב ריקם בקשתו. ועל זה אמרו: לעולם ימוד אדם עצמו, אם יכול להתפלל, יתפלל, ואם לאו, אל יתפלל:

וְדָא אִיהוּ וַיְכֻלּ"וּ, כְּלִיל שַׁבְעִין וּתְרֵין, וְאִתְקְרִיאוּ אִלֵּין נְפָשׁוֹת אוּשְׁפִּזִּין, בְּגִין דְּלָא שַׁרְיָיאן בְּיִשְׂרָאֵל אֶלָּא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וְכַד נָפִיק שַׁבָּת כֻּלְּהוּ חָזְרִין לְאַתְרַיְיהוּ.

ובהיות השכינה למטה נמצאו שמים וארץ אחדים, וזהו לשון ויכולו השמים והארץ וכל צבאם (בראשית ב, א), שנשתכללו אלו מאלו ונתמלאו אלו מאלו, והיו הצינורות והמקורות פועלים בשלימותם ונמשכים מלמעלה למטה. נמצא י"י יתברך ממלא מלמעלה למטה, וסימניך: השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיהו סו, א). נמצא שי"י יתברך היה שרוי במיצוע שוה בין העליונים ובין התחתונים.