וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃
שערי קדושה
ודע כי אחר שחטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת טוב ורע, חוברו נפשו וגופו גם הם כל אחד מטוב ורע, וזו היא ענין זוהמת הנחש שהטיל בחוה ובאדם, ועל ידי הרע והזוהמא שהטיל בהם גרמו להם חלאים ונגעים ומיתה לנפשם ולגופם, וזהו שכתוב (בראשית ב' י"ז) כי ביום אכלך ממנו מות תמות, מיתת הנפש ומיתת הגוף:
שערי קדושה
ומאז ואילך נשתמשו בשמושי עולם העשיה לבדה, ולהיותו עולם השפל מכולם וגם כי המלאכים שבה מעוטן טוב ורובן רע, ולא עוד אלא שהטוב והרע מתדבקים יחד מאד, לכן אין בו השגה כלל, כי אי אפשר להשיג טוב לבדו ולכן מעורבת ההשגה בטוב ורע, אמת ושקר:
שער הפסוקים
(מזולתו) ארז"ל, כי הקב"ה אמר לארץ, שתוציא עץ פרי עושה פרי, שיהיו עצו ופריו שוים, והארץ עברה על ציוויו יתברך, והוציאה עץ עושה פרי, ולא היו עצו ופריו שוים והנה מחשבתה בכך, היתה טובה לאדה"ר, כדי שלא יטעה אח"כ, בהבנת ציוויו יתברך, כשאמר לו (בראשית ב' י"ז) ומעץ הדעת לא תאכל ממנו, והנה עה"ד היה עצו ופריו שוים, והיה יכול אדם לטעות ולומר, על העץ נצטוותי ולא על פריו, ואני לא אכלתי אלא מפריו. וזה עצמו היתה ערמת הנחש, לפתות את אדם, כמו שנבאר עתה דבריו, באומרו (שם ג' א') והנחש היה ערום וגו', ויאמר לאשה אף כי אמר אלהי"ם לא תאכל מכל עץ הגן. כלומר, מן העץ נאסרת, ולא מן הפרי. והשיבה לו חוה, כי גם מן הפרי נאסרו. וזה אומרו, ומפרי העץ אשר בתוך הגן. ואח"כ חזרה להודות לדברי הנחש, באמרו ותרא האשה כי טוב העץ וגו', כלומר, כי אלו ראתה שהעץ של הדעת לא היה טוב למאכל אלא פריו, היתה אומרת א"כ כשהקב"ה ציוני ומעץ הדעת לא תאכלו, אין כונתו על העץ עצמו, כיון שאינו ראוי למאכל, אמנם פירוש דבריו הוא, שלא יאכלו פריו ממש, אמנם עתה שראתה כי טוב העץ עצמו למאכל, אז אמרה א"כ כאשר ציוונו השי"ת ומעץ הדעת לא תאכלו ממנו, הוא על העץ עצמו מה שציונו, ולא על הפרי, אז ותקח מפריו ותאכל, כי חשבה, כי לא נצטוו על הפרי, אלא על העץ, כי גם הוא ראוי למאכל, כי עצו ופריו שוים. ולכן התחיל באמרו, כי טוב העץ למאכל, ולא הזכיר פרי. ואח"כ באכילה, הוזכר פרי ולא עץ. ולכן הארץ הוציאה עץ עושה פרי, ולא עץ פרי, להורות אל האדם, כי אמרו ומעץ הדעת לא תאכל ממנו, הכונה הוא על הפרי. (ע"כ מזולתו):