בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב׃
שערי קדושה
בושה וכלימה אתה בחייך רמה ותולעה במותך ואף כי עפר אתה ואל עפר תשוב והיה כלא היה: ואיך תכעוס על זולתך ולא תכעוס עליך שאתה בעצמך טורף נפשך באפך ועובד עבודה זרה בכעסך, ואתה מכעיס את קונך ועתיד ליפרע ממך,
פרדס רמונים
ישיני עפר פי' הרשב"י ע"ה כי האבות הם ישיני עפר ולא פי' בו טעם. ומצאנו אומרים הטעם כי הם ישנים בין שני עפרים. עפר עליון בינה, ועפר תחתון מלכות. וזהו כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג) תשובה. והאבות יוצאים מעפר זה ונכנסים בעפר זה ועומדים בין שתיהם. ואפשר שנקראים כן בסוד קבלתם מהבינה והשפעתם במלכות:
דרך עץ חיים (רמח"ל)
וניתן לו לעונש לסבול הדבר הזה, על־דרך (דברים יא טז) "ועבדתם אלהים אחרים", כי בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכים אותו (מכות י:). וכיון שהוא בחר בתחילה לשמוע אל הנחש – כן יהיה משפטו, שלא ייעשה בן־חורין מעולו, אלא יסבלהו נגד הזמן אשר נגזר עליו, וזוהי גזירת "בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג יט), וזה הצער היותר גדול שבכל מיני־הצער לנשמה, שסוף־סוף תשוקתה אל מקורה: