בראשית כו:ה קבלה: פרדס רמונים, זוהר חדש, שערי אורה ושער הפסוקים

ועוד כי המספר הם עשר ומעשר יעלו למאה וממאה יעלו לאלף והיינו אלף שהוא אחד בסוד חזרת הענין אל היחוד הגמור כענין הספירות שבכולם כי עשר פעמים עשר הם מאה. עוד נכללם פעם אחרת הם אלף דהיינו אל"ף בסוד פל"א שהוא חזרת הדברים אל מקורם בסוד היחוד. וכן עוד כמה עקרים גדולים התלוים במספר שהם עקרי תורה כמ"ש בשער הצירוף בע"ה. ולא נחשוב היות דבר בעולם דומה יותר לאצילות כענין המספר. וכן ג"כ לא נכחיש היות אמת שהאצילות הוא שלש של שלש שלש וכח הכולל, דהיינו ג' שהם חסד ודין ורחמים בכל אחד מהם ג'. שהם בחסד סת"ר דהיינו חכמה ראש וחסד תוך ונצח סוף, וכן בדין ראש בינה תוך גבורה וסוף הוד, וכן ברחמים ת"ת ראש ויסוד תוך ומלכות סוף. וכתר עליון כולל הכל כמו שנרחיב באור זה בשער מהות והנהגה בפכ"ה בס"ד. והענין הזה עמוק כמו שנאריך שם. אבל עכ"ז נאמין באמת במה שהוא אמת כי אין הענינים האלה מספיקים בטעם האצילות כלל כדפי' לעיל. עוד כתב הרב רבי מנחם מרקנטי ז"ל טעם אל שבע ספירות הבנין אחד לאחד בספר מטעמי המצות אשר לו בענין דרוש העצמות והכלים והעתיק לשונו רבי יהודה חייט ז"ל ועתה נבאר כיצד צריך העולם לז' קצוות האלה שהם חסד גבורה ת"ת נצח הוד יסוד מלכות. תחלת הבנין היא חסד שא"א לבנין בלא זה ר"ל שבזאת המדה הקב"ה מלבין עונות של ישראל ובס"י קראה למדה הזאת מלבנת עונות ישראל וסולחת אותם על הנעשה מצד הגבורה שיצר הרע נשפע משם וזאת הספירה נאצלת מן הבינה אשר היא למעלה ממנה. אך השלש ראשונות הם שכליות ולא נקראו מדות ועתה אין אנו בפירושם. וזהו חסד גדול שעושה הקב"ה עם בריותיו שהוא מעביר ראשון ראשון ומתרצה להם אעפ"י שאין הדין נותן כך וע"כ א"א לעולם להתקיים בלתי זה העמוד. ובספר הבהיר מצאתי כך אמרה מדת החסד כל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי שהרי אברהם עומד שם במקומי וישמור משמרתי. שאני זאת היא מלאכתי שאני מזכה את העולם ואפילו נתחייבו.

אַדְּהָכִי הַהוּא סָבָא עִלָּאָה אִזְדְּמַן לְגַבַּיְהוּ וְאָמַר לוֹן, בְּמַאי עֲסִיקְתּוּ סָחוּ לֵהּ עוֹבָדָא. אָמַר לוֹן וַדַּאי אוֹרַיְתָא אִתְבְּרִיאַת תְּרֵי אַלְפֵי שְׁנִין קֹדֶם דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, וּבָהּ אַחֲזֵי לְאָדָם הָרִאשׁוֹן דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו וְכוּ', וּבָהּ אַחֲזֵי לְאַבְרָהָם אוּף הָכֵי. מַאי דִּכְתִיב בֵּהּ. וּבְגִין דָּא וְיִשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתַי. וּבָהּ נִמְלַךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּבָרָא עָלְמָא. וְנִשְׁמָתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא אוּף הָכֵי נִמְלַךְ בְּהוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּבָרָא עָלְמָא. הָדָא הוּא דִּכְתִיב בְּרֵאשִׁית, וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָּא תּוֹרָה. וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָּא נְשָׁמָה. וְאוֹרַיְתָא טְפֵלָה לַנְּשָׁמָה, בְּגִין דְּשַׁבָּת שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וּמְחַלְּלִין לֵהּ בְּגִין נִשְׁמְתָא דְּבַר נָשׁ דְּלָא תִּפּוֹק מִנֵּהּ קָדָם זְמָנֵהּ. וְאִיהִי נִשְׁמְתָא דָּא נְבוּאִית בָּהּ נִבְרָא עָלְמָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁלַח לֵהּ בְּכָל דָּרָא וְדָרָא לְאַגָּנָא עֲלוֹי וּלְמִסְבַּל עֹל דִּילְהוֹן, בְּגִין דְּאִיהִי מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי, דְּלָא תַּלְיָא מִנֵּהּ זְכוּת וְחוֹבָה, לָא אַגְרָא וְלָא עוֹנְשָׁא, דְּאִנּוּן עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. וְכָל דּוֹר לֵית הֲוָא פָּחוֹת מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא שֻׁלְטָנוּתָא דְּהַהִיא נִשְׁמְתָא. וְאַחֲזֵי לְאָדָם אִם דָּרָא יְהֵא זַכָּאָה, בַּר נָשׁ יְקוּם לְמֵידַת נִשְׁמְתָא מִסִּטְרָא דְּחֶסֶד, וִיהוֹן זַכָּאִין מִסִּטְרָא דְּחֶסֶד, וּמַטֶה לוֹן כְּלַפֵּי חֶסֶד, וְדָרָא דָּא יְהוֹן מָארֵי חִנָּא וְחִסְדָּא. וְאִי לָא מִתְנַהֲגִין בְּדַרְגָּא דִּילְהוֹן דְּאִיהוּ מְמָנָא עַל דָּרָא וּפַרְנָסִין דִּילֵהּ דִּיהוֹן חֲסִידִין, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַעֲבַר מִנְּהוֹן חֶסֶד, וְשַׁלִּיט עָלַיְהוּ גְּבוּרָה מִדַּת הַדִּין, לְמֵידַן לְהוּ כְּפוּם עוֹבָדַיְהוּ, וְלֹא כְּפוּם דַּרְגָּא וּמוֹלָדָא וּמַזָּלָא דִּילְהוֹן. וְרָזָא דְּמִלָּה דָּא קָא רְמִיזָא לָן בְּהַגָּדוֹת וּדְרָשׁוֹת, דְּאוֹקְמוּהּ מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר, אִלֵּין תְּרֵין מְשִׁיחִין דַּעֲתִידִין לְמַיְתֵי בְּהַנֵּי דָּרֵי. אִם דָּרָא אִיהוּ חַיָּבָא אִתְקְיַם בְּהוֹן מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר.

הנרצה בפרק זה הוא לבאר ענין נפלא נמצא בס' הבהיר באמרו כי אברהם לא רצה לקחת לחלקו כ"א החסד וכן יצחק הגבורה וכן יעקב הת"ת ומאסו ח"ו המלכות. ולכאורה נראה שהם דברים מתמיהים וצריכים ביאור. וז"ל דא"ר מאיר מאי דכתיב ויאמר אלדים יהי אור ויהי אור ולא אמר ויהי כן, מלמד שהאור ההוא היה גדול מאוד ואין כל בריה יכולה להסתכל בו. גנזו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבא, והיא מדת כל סחורה שבעולם, והוא כח אבן יקרה שקורין סוחרת ודר. ועל מה היא מדת דר. אלא מלמד שלקח הקב"ה מזיוה אחת מאלפים ובנה ממנה אבן יקרה נאה ומקושטת וכלל בה כל המצות. בא אברהם ובקש כחו ליתנה לו ונתנו לו אבן יקרה זו ולא רצה בה, זכה ולקח מדתו חסד שנאמר (מיכה ו) חסד לאברהם. בא יצחק ובקש כחו ונתנו לו מדה זו ולא רצה בה. זכה ונטל מדת הגבורה דהיינו הפחד שנא' (בראשית לא) וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. בא יעקב ורצה בה ולא נתנוה לו, אמרו לו הואיל ואברהם למעלה ויצחק למטה אתה תהיה אמצעי ותטול (נ"א ותכלול) שלשתן. ומאי אמצעי דהיינו שלום. והא כתיב (מיכה ו) תתן אמת ליעקב. אמת ושלום חד הוי כד"א (אסתר ט) דברי שלום ואמת, הלא אם שלום ואמת יהיה בימי (מ"ב כ'). והיינו דכתיב (ישעיה נח) והאכלתיך נחלת יעקב, דהיינו נחלה גמורה דאית לה החסד והפח"ד והאמת והשלום. ולפיכך אמר (תהלים קיח) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. אבן שמאסו אברהם ויצחק אשר בנו העולם היתה עתה לראש פנה. ולמה מאסו בה והלא נאמר (בראשית כו) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי וכו'. מאי משמרתי, כך אמרה מדת החסד כל ימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי שהרי אברהם עמד שם במקומי. וישמר משמרתי, ואני זאת היא מלאכתי שאני מזכה את העולם כלו ואפי' נתחייבו אני מזכה אותם.