דברים ד:כד קבלה: אור נערב, שער הגלגולים, תקוני הזהר וספר הבהיר

והנה העני חושב כי האלוה הוא זקן כאמרו (דניאל ז׳‎), "ועתיק יומין יתיב", ויש בו שערות לבנות מרוב זקנותו כדכתיב שער רישיה כעמר נקי, והוא יושב על כסא נפלא של עץ מתנוצץ לכמה נצוצות כדכתיב כורסייא שביבין די נור, ומראהו כאש כדכתיב כי ה׳‎ אלהיך אש אוכלה וגו׳‎, וכיוצא בזה מן הדמיונות שהפתי חושב בדעתו עד שיגשים האלוה והוא נופל באחד מן הפחתים המאבדים האמונה ולא יוסיף יראתו אלא כפי דמיונו:

והנה כאשר נחרב בית המקדש, גלתה שכינה בין הקליפות, לפי שהנשמות שגלו ביניהם, אין בהם כח ויכולת לצאת מתוכם, כיון שנפגמו בחטאם. וע"כ שכינתו יתברך, אשר עליה נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה, נכנסת ביניהם כדי ללקט אותם נצוצות נשמות אטר בתוכם, ומבררת אותם ומעלה אותם למקום הקדושה, ומחדשם, ומורידם בעה"ז, בגופות האנשים. ובזה תבין היטב סוד גלות שכינה. ומיום שנחרב בית המקדש, זו מלאכתו יתברך, עד שיכלה מלאכתו ללקוט כל הנשמות שנפלו בין הקליפות של האדם הבליעל ונתערבו בו מראשו ועד רגליו, ועד שיגמר ללקט אפילו אותם שנפלו עד הרגלים, אין המשיח נגלה, ואין ישראל נגאלים. כמבואר אצלינו בזוהר בפרשת פקודי וז"ל, כד מטו רגלין ברגלין, כדין כתיב ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים. ואמנם אין השכינה מלקטת אותם, אלא ע"י מעשה התחתונים ותפלותיהם, בסוד תנו עז לאלהים. וכפי גדר מעשה התחתונים, כך גדר הוצאות הנשמות והנצוצות ההם. ואלו כל ישראל היו שבים בתשובה גמורה, היה כח בשכינתו יתברך להוציא כל הנשמות משם ברגע אחד. אבל חטאתינו מתישים כחה, וכמש"ה צור ילדך תשי. וכאשר יכלו הנשמות מלצאת משם, אז גם שכינתו יתברך תצא משם, ויסתלק חיותם, וימותו הקליפות, והרשעה כלה בעשן תכלה, וז"ס פסוק בלע המות לנצח וגו'. ר"ל, שהקליפות הנקראות מות, יכלו ויבולעו ברגע אחד, מסבת הסתלקות שכינתו יתברך מתוכם. וכל נצוצות נשמות אשר ביניהם כנזכר:

וְאִנּוּן כֻּלְּהוּ לַהֲבִיּוֹת אִשִּׁיּוֹת, וַעֲלֵיהוֹן אִתְּמַר (דברים ד כד) כִּי יהו"ה אלהי"ך אֵשׁ אֹכְלָה הוּא,