קבלה על דברים יד:א

ר' אבא הוה אזיל לכפר קניא, למערתא דלוד. והוו עמיה ר' יוסי ור' חייא. א"ר יוסי, כתיב, אשת חיל עטרת בעלה וגו'. אשת חיל, דא כ"י. וכרקב בעצמותיו מבישה. אלין עמין עע"ז, דקב"ה לא יכיל למסבל לון בעלמא, כד"א, ואקוץ בם. כהני קוצין וגובין דדחקין ליה לב"נ ולא יכיל למסבל לון. א"ר אבא, הכי הוא ודאי, אשת חיל, דא כ"י, דהיא גבירתא מכמה חיילין וכמה משריין דמשתכחי בעלמא, עטרת בעלה, כד"א, עטרת תפארת, וכלא חד. עד דהוו אזלי, א"ר אבא כל חד לימא מלה, בכ"י.

עוד לו מעלה שלישית אחוזה בשתים אלו הקודמות, והם כי העובד על דרך הפשט ונמשך לבד אחריו יקרא בסוד עבד, כדכתיב כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם. והעוסק בקבלה ועובד על דרך הקבלה בסוד כוונת המצות יקרא בן, והיינו אמרו בנים אתם לה׳‎ אלהיכם, וכמוהו רבים וכן בני בכורי ישראל, ומעלות אלו מבוארות בתקונים וברעיא מהימנא ובפקודין אין מספר:

זכה יתיר, יהבין ליה נפשא בארח אצילות, מסטרא דבת יחידה, ואתקריאת איהי בת מלך. זכה יתיר, יהבין ליה רוחא דאצילות. מסטרא דעמודא דאמצעיתא, ואקרי בן לקב"ה, הה"ד בנים אתם ליי' אלהיכם. זכה יתיר, יהבין ליה נשמתא, מסטרא דאבא ואמא. הה"ד, ויפח באפיו נשמת חיים. מאי חיים. אלא אינון י"ה, דעלייהו אתמר, כל הנשמה תהלל יה, ואשתלים ביה ידו"ד.

גם נתבאר גדולת הנשמה כי הוא אור מתילד ונמשך מאור העשר ספירות עצמן שלא על ידי אמצעי, ולזה נקראו (דברים י"ד א') בנים אתם לה' אלהיכם, כי הם בבחינתם כבן מתאחז באביו בתכלית ונמשך ממנו, וזהו סוד (ב"ר מ"ז) האבות הן הן המרכבה אל אור העשר ספירות הרוכב עליהם שלא על ידי אמצעות אור אחר וזהו סוד (ישעיה מ"ט ג') ישראל אשר בך אתפאר, כי לבוש האדם הוא תפארתו כמו שכתוב (שם ס"א י') כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה:

בליליא דשבתא, דרעותא דכלא אשתכח, זווגא דלהון בההיא שעתא. לאפקא רעותא דקב"ה וכ"י, כמה דאתמר דכתיב, בנים אתם ליי' אלהיכם. ואלין אקרון קדישין, דכתיב קדושים תהיו כי קדוש אני יי'. וכתיב והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וגו'.

ת"ח כל ההוא דזכי לתליסר שנין ולהלאה, אקרי בן לכ"י. וכל מאן דאיהו מבן עשרין שנין ולעילא וזכי בהו, אקרי בן לקב"ה ודאי בנים אתם ליי' אלהיכם.

דמאן דירית ברתא דמלכא מלכות, לא זכי לה, אלא ברא דמלכא, דאתקרי בני בכורי ישראל, דמסטרא דא אתקריאו ישראל בנין לקב"ה, הה"ד בנים אתם ליי' אלהיכם, ומלכות דא דאצילות.

תמינאה, מים אחרונים דתקינו לון, בגין מלח סדומית, המסמא את העינים. אמאי אקרון חובה. אלא בארח רזא, סם המות שריא, על ידוי מזוהמין, דעבדי בהו ברכה. ועל כוס דמברכי עליה בלא טהרה, אקרי טמא. ומה כוס דשותין בו, טמא לברכה עד דהוו מטהרי ליה בהדחה מלגו ומלבר. כל שכן ידוי. ובגין דא, מים אחרונים חובה. ורזא דמלה, והתקדשתם: אלו מים ראשונים. והייתם קדושים: אלו מים אחרונים. כי קדוש: זה שמן ערב. לקבל, קק"ק יי' צבאות. ובגין דא והתקדשתם וגו', לאשתמודעא דאתון בנין לקב"ה, הה"ד בנים אתם ליי' אלהיכם.

ולעולם לא שריא ה' בבר נש, ולא ו', בלא דחילו ובלא רחימו, דאינון י"ה, יראה ואהבה קרינן ליה ודאי. ומתמן אתייהיבו התורה והמצוה דאינון בן ובת. ובגין דישראל מקיימין התורה והמצוה, אתקריאו בנים לקב"ה, הה"ד בנים אתם ליי' אלהיכם.

ובג"ד אוקמוה מארי מתניתין, לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. ובאתר אחרא אמרו, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת וכו'. יראת חטאו, אימא עלאה, תשובה. חכמה, אבא עלאה. כד אקדים ה' זעירא, דאיהי מצוה, שריא עליה תורה, דאיהו ו'. וכד אקדים יראה לחכמה, דאיהי ה' עלאה, שרייא עליה חכמה, דאיהי י'. ואקרי בן. ומכאן, בנים אתם ליי' אלהיכם.

ובג"ד, אם כבנים אם כעבדים. אם כבנים, דאתמר בהון בנים אתם ליי' אלהיכם. אם כעבדים, כי לי בני ישראל עבדים ולא שאר אומין. אבל אינון חייביא דלא משתדלין באורייתא ומצות, ולית עלייהו עול תורה ועול תפלין, ושאר פקודין, אינון עבדין לאומין דעלמא, ומשתעבדין בהו. כגון עבדים היינו לפרעה במצרים.

על דא כתיב, בנים אתם ליי' אלהיכם וגו', כמה דאוקמוה. ואלין אינון בצלם אלהים, ואלין ירתין ירותא עלאה כגוונא דיליה. וע"ד אזהר באורייתא, לא תתגודדו ולא תשימו קרחה. דהא לא אתאביד, והא שכיח בעלמין טבין עלאין ויקירין, להוון חדן כד אסתלק צדיקא מהאי עלמא.

לְךָ אִיהִי תַּרְיַ''ג, וְהַיְינוּ ב' דְּאִתּוֹסְפַת בַּתּוֹרָה, זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם דָּא יו''ד ה''א וא''ו ה''א, וּבְגִין דָּא כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ (משלי ג לה), וְאוֹקְמוּהוּ רַבָּנָן דְּמַתְנִיתִין אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה, וְאִית כָּבוֹד נִבְרָא, וְאִית כָּבוֹד נֶאֱצָל, מִסִּטְרָא דְאוֹרַיְיתָא דִבְּרִיאָה, אִתְּמַר בְּיִשְׂרָאֵל (ויקרא כה נה) כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, וּמִסִּטְרָא דַאֲצִילוּת, בָּנִים אַתֶּם לַיהו''ה וְגוֹמֵר (דברים יד א).

לית פקודא, דלא אתכלילו תמן עשר ספירות. בתיבה תחתיים שניים ושלישים תעשיה. לאכללא בה, כהנים לוים וישראלים. תיבה שכינה עמהון, תורת יי', איהי רביעית ההין, ה' רביעאה. ומשולשת ביה"ו, לאשלמא ביה ידו"ד. ועשרה דרגין דאתכלילו ביה, דאינון יו"ד ה"א וא"ו ה"א. לאתקיימא בהו בישראל, ואתם הדבקים ביי' אלהיכם וגו', בנים אתם ליי' אלהיכם. האי שמא שלטנותיה בצולמא דבר נש, ועל כל אבר ואבר דיליה.

ומפני שהש"ת הוא יסוד נשמתן של ישראל ונשתלשלה ממנו דרך אמת ואמונה שהם הפועלים כאשר זכרתי כבר לכן נקראים ישראל בנים למקום כמו שנאמר בנים אתם לה' אלקיכם (דברים י״ד:א׳) כי הם זרע השלום שהוא יסוד אשר זרעו בביתו שהוא העטרה הנקרא בית והנה היסוד אביהם. והעטרה היא המינקת והשפחה המגדלת אותם. ומפני שהיא נקראת ישראל נקראו בניה על שמה. וכמו שארז"ל חיה אחת יש ברקיע ושמה ישראל:

ת"ח, הכי א"ר אלעזר משמיה דאבוי, אמרו ישראל קמי קודשא בריך הוא, מיומא דנפלנא בגלותא, קב"ה שביק לן בגלותא, ואנשי לן. הדא הוא דכתיב, ותאמר ציון עזבני יי' ויי' שכחני. אמרה שכינתא, התשכח אשה עולה, וכי ישראל דאקרון בנין, כמה דאת אמר, בנים אתם ליי' אלהיכם. מרחם בן בטנה, כד"א, ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת. גם אלה תשכחנה, דכתיב, אלה תולדות השמים והארץ. ואנכי לא אשכחך, מכאן, דקב"ה לא שביק לון לישראל לעלמין.

בתרין זינין אקרון ישראל לקב"ה, עבדים, דכתיב עבדי הם. ואקרון בנים, דכתיב בנים אתם ליי' אלהיכם. בזמנא דידע ליה ב"נ לקב"ה באורח כלל, כדין אקרי עבד דעביד פקודא דמאריה, ולית ליה רשו לחפשא בגניזוי וברזין דביתיה. בזמנא דידע ליה ב"נ בארח פרט, כדין אקרי בן רחימא דיליה, כבן דחפיש בגניזוי, בכל רזין דביתיה.

ת"ח, עלמא דלעילא, אצטריך לאתערותא דעלמא תתאה, וכד נשמתהון דצדיקייא נפקי מהאי עלמא, וסלקי לעילא, כלהו מתלבשי בנהורא דלעילא, בדיוקנא יקר, ובהו קב"ה משתעשע, ותאיב לון, דאנהו פרי עובדוי. וע"ד אקרון ישראל, דאית לון נשמתין קדישין, בנין לקב"ה, כד"א בנים אתם לה' אלקיכם, בנים ודאי, איבא דעובדוי.

תו פתח ואמר, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, זכאין אינון ישראל, דלא יהב לון קב"ה לרברבא, או לשליחא, אלא ישראל אחידן ביה, והוא אחיד בהו, ומחביבותא דלהון קרא לון קב"ה עבדין. הה"ד כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם. לבתר קרא לון בנים, הה"ד בנים אתם ליי' אלהיכם. לבתר קרא לון אחים, הה"ד למען אחי ורעי וגו'. ובגין דקרא לון אחים, בעא לשוואה מדוריה בהו, ולא יעדי מנייהו. כדין כתיב הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.

וְהָכִי צָרִיךְ לְאַעֲבָרָא לֵיהּ מִשְּׂמָאלָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְאִיהִי גְבוּרָה, דְמִתַּמָּן מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה (ירמיה יד א), וְתַמָּן יֵיתֵי לְמִתְּבַע חוֹבִין, מֵאִלֵּין דְּאִתְּמַר בְּהוֹן בָּנִים אַתֶּם לַיהו''ה אֱלֹהֵיכֶם (דברים יד א).

ומאן דלית ליה בן דאיהו ו', אסתלק י' מיניה. ומאן דלית ליה בת, דאיהי ה', אסתלק ה' עלאה, דאיהי אם, מן בת זוגיה. דאתוון לא שריין דא בלא דא. ובג"ד, באיש ואשה בן ובת, דאתעבידו כדקא יאות, שריא עלייהו יהו"ה, ואתקריאו בנים לקודשא ב"ה. הדא הוא דכתיב בנים אתם לידו"ד אלהיכם. (ע"כ רעיא מהימנא).

זכאה חולקיה, דההוא בר נש דירית אחסנתא דא, ונטיר לה. דבההוא אחסנא קדישא אתדבק בר נש בקב"ה, כל שכן אי זכי בפקודי אורייתא, דהא פשיט מלכא ימיניה לקבליה, ואתדבק בגופא קדישא. ועל דא כתיב בהו בישראל, ואתם הדבקים ביי' אלהיכם. וכתיב בנים אתם ליי'. בנים אתם ממש. דכתיב בני בכורי ישראל. וכתיב ישראל אשר בך אתפאר.

ובג"כ, בהאי ליליא חברייא מתקדשי בקדושה דמאריהון, ומכווני לבייהו, ונפקי בני מעלי, בנין קדישין, דלא סטאן לימינא ולשמאלא, בנין דמלכא ומטרוניתא. ועל אלין כתיב, בנים אתם ליי' אלהיכם, ליי' אלהיכם ודאי. בגין דאלין אקרון בנין דיליה, בנין למלכא ולמטרוניתא.

בגיני כך, לא ייכול בשרא בחלבא כל זרעא קדישא, וכל מאן דאתי מסטר דא, דלא יהיב דוכתא, למאן דלא אצטריך, דהא בעובדא תליא מלתא, בעובדא דלתתא, לאתערא לעילא. זכאין אינון ישראל מכל עמין עעכו"ם, דמריהון קרי עלייהו, ובך בחר יי' להיות לו לעם סגלה. וכתיב כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך וכתיב בנים אתם ליי' אלהיכם וגו'.

רבי חזקיה אמר, ודאי כלא חד. כבד את אביך, דא קב"ה. ואת אמך, דא כנסת ישראל. דהא תנן, אר"ש, כתיב בנים אתם ליי' אלהיכם, ההוא אתר דאקרי בנים. ובגיני כך סתימא דמלה, כבד את אביך ואת אמך, לאכללא כלא, דלעילא ותתא. ר' יצחק אמר, לאכללא ביה רביה, דהוא אעיל ליה לעלמא דאתי. אמר רבי יהודה, בכללא דקב"ה הוי.

ואינון דהוו בנין לידוד, הה"ד בנים אתם ליי' אלהיכם. בחובין דלהון מתפרדי אתוון, ותקונא דלהון הוא אורייתא, דאיהו שם ידוד, לקרבא אתוון, י' בה', ו' בה', בקרבנא דלהון.

כתיב באדם, כי בצלם אלהים עשה את האדם. וכתיב, ותחסרהו מעט מאלהים. אי בני נשא יקירין בעובדוי כל האי, ואינון מתאבדין מעפר דבירא, במה אתיין לשאבא מניה. ובחר בעליונים, ובחר בישראל, לעליונים לא קרא בנים, לתחתונים קרא בנים. הה"ד בנים אתם לה' אלהיכם. הוא קרא להם בנים, והם קראו לו אב, דכתיב כי אתה אבינו. וכתיב דודי לי ואני לו. הוא בחר בי, ואני בחרתי בו.

אמר רבי יוחנן אמר רבי יצחק, משה הוה מהרהר ואומר, שמא ח"ו ישראל יכלו בהאי עבודה קשה, הדא הוא דכתיב, וירא בסבלותם. לפיכך, וירא מלאך יי' אליו בלבת אש וגו', וירא והנה הסנה בוער באש וגו'. כלומר, משועבדים הם בעבודה קשה, אבל והסנה איננו אוכל. זכאין אינון ישראל, דקודשא בריך הוא פריש לון מכל עמין, וקרא לון בנין, דכתיב בנים אתם לה' אלהיכם.

זכאין אינון צדיקייא דאית לון חולקא עלאה בקודשא ב"ה, בחולקא קדישא, בקדושי מלכא, בגין דאינון מקדשי גרמייהו בקדושי דמאריהון. וכל מאן דאתקדש, קב"ה מקדש ליה, דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים. בר נש מקדש גרמיה מלרע, מקדשין ליה מלעילא, וכד אתקדש ב"נ בקדושה דמאריה, מלבישין ליה נשמתא קדישא, אחסנא דקודשא ב"ה וכנסת ישראל, וכדין ירית כלא. ואלין דאקרון בנין לקודשא בריך הוא, כמה דכתיב בנים אתם ליי' אלהיכם, והא אוקמוה.

ועם כל דא, אורחא דעלמא, דאינון בני כפר, בכאן על פרישו דבריה דמלכא מנייהו. חד פקח הוה תמן, אמר לון על מה אתון בכאן, וכי לאו בריה דמלכא איהו, ולא אתחזי למידר יתיר בינייכו, אלא בהיכלא דאבוי. כך משה, דהוה פקח, חמא בני כפר דהוה בכאן. על דא אמר, בנים אתם ליי' אלהיכם לא תתגודדו.

ודא אתרשים תמיד לעלמין, איהי אות דשבת, אות דתפלין, אות דיומין טבין, אות דשדי דרשים על מזוזות ביתך ובשעריך. למהוי בה רשימין ישראל ברצועייהו, בברית דלהון, דאינון בנוי דמטרוניתא, בנוי דהיכלא דמלכא קדישא, ובאורייתא, אינון רשימין באת י' עלאה, דאינון בני מלכא עלאה, כמה דאוקמוה. והא אתמר בנים אתם ליי' אלהיכם.

קמו תנאין ואמוראין, ואמרו, רעיא מהימנא, אנת הוא שקיל לכל ישראל, ממולא מכל מדות טבין, ודאי בך שרייא, ההוא דאתמר ביה, אין קדוש כידוד אלהינו. אנת כתר על כל חד וחד מישראל, כי אין בלתך ב"נ, דיהא כתר עלך, לא נשיא, ולא חכם, ולא מבין, ולא חסיד, ולא גבור, ולא תם, ולא נביא, ולא צדיק, ולא מלך. אנת הוא בדיוקנא דקב"ה, ברא בדיוקנא דאבוהי, כגוונא דישראל, דאתמר בהון, בנים אתם ליי' אלהיכם. אשלים פקודין דמארך, דלית פקודין מאלין דילך, דלא יתעטר ביה קב"ה ושכינתיה עילא ותתא, בכתר עלאה, בכל מדה ומדה.

תָּא חֲזֵי בַּר נָשׁ מִיָּד דְּאִתְיְלִיד יָהֲבִין לֵהּ נַפְשָׁא דִּבְעִירָא מִסִּטְרָא דְּדַכְיוּ, מֵאִלֵּין דְּאִתְקְרִיאוּ אוֹפַנֵּי קֹדֶשׁ. זָכָה יַתִּיר יָהֲבִין לֵהּ רוּחָא מִסִּטְרָא דְּחֵיוָן דְּאִנּוּן חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ. זָכָה יַתִּיר יָהֲבִין לֵהּ נִשְׁמְתָא מִסִּטְרָא דְּכֻרְסֵהּ וּתְלָת אִלֵּין אִנּוּן אַמָּ'ה וְעֶבֶ'ד וְשִׁפְ'חָה דִּבְרַתָּא דְּמַלְכָּא. זָכָה יַתִּיר יָהֲבִין לֵהּ נַפְשָׁא בְּאֹרַח אֲצִילוּת מִסִּטְרָא דְּבַת יְחִידָה, וְאִתְקְרִיאַת אִיהִי בַּת מֶלֶךְ. זָכָה יַתִּיר יָהֲבִין לֵהּ רוּחָא דַּאֲצִילוּת מִסִּטְרָא דְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא וְאִתְקְרֵי בֵּן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הָדָא הוּא דִּכְתִיב (דברים י״ד:א׳) בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. זָכָה לְיַתִּיר יָהֲבִין לֵהּ נִשְׁמְתָא מִסִּטְרָא דְּאַבָּא וְאִמָּא, הָדָא הוּא דִּכְתִיב (בראשית א׳:כ״ח) וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים. מָאן חַיִּים. אִלֵּין אִנּוּן יָ'הּ וְעָלַיְהוּ אִתְּמַר (תהילים ק״נ:ו׳) כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ. וְאִשְׁתְּלִים בֵּהּ יְהוָֹ'ה. זָכָה יַתִּיר יָהֲבִין לֵהּ יוּ''ד הֵ''א וָא''ו הֵ''א דְּאִיהוּ אָדָם בְּאֹרַח אֲצִילוּת לְעֵלָּא וְאִקְּרֵי בְּדִיּוֹקְנָא דְּמָארֵהּ. וְעָלֵהּ אִתְּמַר (בראשית א) וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם. הַאי אִיהוּ שֻׁלְטָנוּתָא בְּכָל רְקִיעִין וּבְכָל אוֹפַנִּים וּשְׂרָפִים וְחֵיוָן וּבְכָל חֵילִין וְתוּקְפִין דִּלְעֵלָּא וְתַתָּא. וּבְגִין דָּא כַּד בַּר נָשׁ זָכֵי בַּנֶּפֶשׁ מִסִּטְרָא דְּבַת יְחִידָה, אִתְּמַר בָּהּ לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים.

דְעַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא, דְעַל (נ''א ועל) שְׁמֵיהּ אִתְקְרִיאוּ יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל, וְאִיהוּ ו', מְזוֹנֵי, מִסִּטְרָא דְה' דְאִיהִי הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ, וּבְזִמְנָא דְיָרְתִין מִנֵּיהּ אִלֵּין תְּלַת (נ''א תרין) דַּרְגִּין דִּכְלִילָן בִּשְׁמֵיהּ, אִתְקְרִיאוּ יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא בְּנוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (דברים יד א) בָּנִים אַתֶּם לַיהו''ה אלהיכ''ם, וּבְזִמְנָא דְיָרְתִין יִשְׂרָאֵל מִשְּׁמוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִלֵּין תְּלַת בָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, אִתְּמַר בְּהוֹן (שיר ח ו) כִּי עַזָּה כַמָּוְת אַהֲבָה, תַּקִּיפָא אִיהִי מִמִּיתָה אַפְרָשׁוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִבְּנוֹי, וּמְנָלָן דְּאַפְרָשׁוּתָא אִית בֵּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּבְנוֹי, הָכָא אוֹכַח, (ישעיה נט ב) כִּי אִם עֲוֹנוֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּילִים וכו', וְקָשָׁה אִיהִי מִמִּיתָה, וַעֲלָהּ אִתְּמַר (רות א יז) כִּי הַמָּוְת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.