קבלה על זכריה יד:א

ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה וגו'. ר' חייא פתח ואמר, הנה יום בא ליי' וחלק שללך בקרבך. האי קרא הכי מבעי ליה, הנה יום יבא, מאי, הנה יום בא. אלא שכבר בא, עד לא אברי עלמא, והוא יום דביה יעביד דינא לחייביא. והוא יום דביה יתפרע קב"ה מאינון דעקון לון לישראל. האי יום בא וקאים קמי קב"ה, ותבע מניה למעבד דינא ולשצאה עכו"ם, ואתיהיב ליה רשו, כד"א ואספתי את כל הגוים אל ירושלם למלחמה וגו'.

ולפעמים נקרא שם אדני בכינוי אבן, לפי שהוא היסוד לכל הבניינים אשר בעולם, וכל הנמצאים שבעולם הם עליה סמוכים ואליה צריכין. ונקראת אבן הראשה (זכריה ד, ז) אשר ממנה יצאו כל המוני מעלה ומטה במעשה בראשית. ונקראת אבן ספיר לפי שהיא מקבלת כל הגוונים משאר כל מעלות שעליה ופועלת בנבראים דבר והפכו, פעמים לטובה פעמים לרעה, להחיות ולהמית, להכות ולרפא, להוריש ולהעשיר, וכיוצא בהם. ורמז לדבר: ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא (דברים לב, לט). ועוד, לפי שהמידה הזאת שואבת כוח הספירות ומושכת אליה כל מיני האצילות והברכות, ואחר שמושכת מן הברכות מלמעלה חוזרת ונותנת פרנסה ומזון לשאר כל הנמצאים תחתיה, איש כפי הראוי. ועליה נאמר: אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה (תהלים קי"ח, כב). שהרי אברהם יצחק ויעקב נטלו חלקם למעלה ממנה בספירות עליונות אשר עליה, עד שבא דוד והחזיק בה ולקחה למידתו, והוא שאמר 'היתה לראש פנה', לפי שאליה פונים כל הפנים אשר בכל הנמצאות עליונים ותחתונים, בין אותן המעלות שלמעלה ממנה, בין אותן המעלות שלמטה ממנה שלמעלה ממנה פונים אליה להמשיך לה כוחם והשפעתם וטובתם וברכותם; ושלמטה הימנה פונים אליה לבקש ממנה פרנסתם ומזונותם וקיומם. וזהו סוד 'לראש פנה', והסוד; או מי ירה אבן פנתה (איוב לח, ו). וזוהי המפרנסת את ישראל, וסימניך: משם רועה אבן ישראל (בראשית מט, כד). והאבן הזאת תשוקתה וחפצה ומגמתה אל אבן אחרת עליונה למעלה הימנה, וממנה יבואו לה כל מיני האצילות, ושתים אבנים טובות הם לישראל, וסימניך; ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל (שמות כח, ט), והסוד: אדנ"י יהו"ה מה תתן לי (בראשית טו, ב) שכינה מושכת מלמעלה למטה, ונמשכת מלמטה למעלה. וכנגד אבן זאת יש אבן אחרת ונקראת אבן גדולה, וכשהיא עומדת על פי הבאר ישראל משועבדים תחתיה, עד בא אשר לו המשפט, וסימניך: ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר (בראשית כט, י), והסוד פרשת ויעקב נסע סכותה (שם לג, יז) ופרשת הנה יום בא לי"י (זכריה יד, א):

ואחר כך הקדוש ברוך הוא מושיבו בחיקו ומחבקהו ומנשקהו ומכהין זיוו מכיפה לכיפה וגבורי תורה כלו ישראל אומרים זה לזה כמה תעינו סבלי עונינו ואני לא ידענו שנאמר (ישעיה נג ו) כלנו כצאן תעינו ואחר כך מנחמו לו ולאבליו שנאמר (נז יח) דרכיו ראיתי וארפאהו ולקרא שנת רצון לה' ועל ידי זכריה נאמר (זכריה יד א) הנה יום בא לה':

וְעַל שֶׁהָיָה בְּרָזָא וְסוֹד, הִבְדִּיל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ, בֵּין אוּמָּתוֹ שֶׁהוּא הָאוֹר. וּבֵין הָאוּמּוֹת שֶׁהֵם הַחשֶׁךְ. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב׳:ט׳) וּרְשָׁעִים בַּחשֶׁךְ יִדַּמּוּ. וְעוֹד כְּתִיב, (תהלים פב) בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ. (בראשית א׳:ה׳) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם. אָמַר רִבִּי, זֶה יוֹם קֵץ הַגְּאוּלָּה. שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה י״ד:א׳) הִנֵּה יוֹם בָּא לַה', זֶה יוֹם הַקֵּץ.