לָכֵ֞ן אֱמֹ֣ר לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה לֹ֧א לְמַעַנְכֶ֛ם אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֤י אִם־לְשֵׁם־קָדְשִׁי֙ אֲשֶׁ֣ר חִלַּלְתֶּ֔ם בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אתֶם שָֽׁם׃
זוהר חדש
קָם סָבָא חֲדָא מבֵּינַיְהוּ וְאָמַר, רָעֲיָא מְהֵימָנָא כַּמָּה תַּקִּיפִין אַבְנִין דְּזָרִיקַת. דְּאִזְדַּעְזְעוּ מָארֵי מְתִיבְתָּא דִּלְעֵלָּא וְתַתָּא, וַאֲפִלּוּ מַלְאָכִין עִלָּאִין דְּאִנּוּן סַמְכִין שִׁית דַּרְגִּין דְּכֻרְסֵא וְכֻרְסֵא אִזְדַּעְזְעַת. אֲבָל הָא אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ לְגַבָּךְ דְּאִיהִי שְׁבִיעָאָה אִתְּמַר מִנַּהּ, דְּהָא אַבְנָא דְּזָרִיקַת הָא אִיהִי לְגַבָּךְ דְּאִיהִי תָּגָא עַל כֻּלְּהוּ. שִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ, וְשִׁית אָחֳרָנִין לְגַבָּךְ בְּגִין דְּאִיהוּ אָמַר (יחזקאל ל״ו:כ״ב) לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עוֹשֶׂה. הָא שִׁית לְגַבָּךְ כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי הָא שְׁבִיעָאָה לְגַבָּךְ וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּאַנְתְּ הוּא דְּאִתְּמַר בָּךְ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע וְשִׂים בַּסֶּלַע, דְּחִוְיָא לְכַפֵּר עֲוֹנֵךְ קִנֶּךָ. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָנֵי לְכוּ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע, וְאַתּוּן לָא עֲבַדְתּוּן הָכֵי. דְּאִי עֲבַדְתּוּן מֵימְרֵי בְּדִבּוּרָא, הֲווֹ אוֹלְפִין אוֹרַיְתָא בְּלָא סָפֵק וּבְלָא קוּשְׁיָא וּמַחֲלֹקֶת. וּבְגִין דְּאִתְּמַר בָּךְ (במדבר כ׳:י״א) וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע וְלֹא נָפְקוּ מִנֵּהּ אֶלָּא טִפִּין טִפִּין. הָכֵי מִכָּל מָקוֹם אִנּוּן כְּמָאן דְּמָחֵי בַּסֶּלַע. וְאִנּוּן לִישַׁנְהוֹן. כְּפַטִישׁ יְפוֹצֵץ סֶלַע וּפַסְקִין בָּהּ כַּמָּה פְּסָקוֹת דַּהֲלָכוֹת, וְלֹא נַפְקִין מִנַּיְהוּ אֶלָּא טִפִּין טִפִּין וְאִנּוּן לְקוּטוֹת. וּבְגִין דָּא בָּךְ תַּלְיָא כֹּלָּא. הָא אַבְנָא לְגַבָּךְ וְשִׁית אָחֳרָנִין. וּבָךְ תַּלְיָא פֻּרְקָנָא דִּשְׁכִינְתָּא וּבְנָהָא, בְּגִין דְּיִתְקַן בָּךְ מַה דאתהרס בְּקַדְמִיתָא. וּבְגִין חֲבִיבוּתָא דִּילָךְ, שִׁית טִפִּין דְּגִלְגּוּלָא אִתְחַזְּרוּן לְגַבָּךְ דְּאִנּוּן רְמִיזִין בְּרֵישֵׁי עַנְפִּין דִּלְךָ. אִנּוּן ש ש דְּכָפַל בְּהוּ מֹשֶׁה מֹשֶׁה. אַבְנָא שְׁבִיעָאָה (איכה ב׳:י״ג) מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ וְאִתְּמַר בֵּהּ הַבַּת יְרושָׁלַיִם. וְעָלַהּ אִתְּמַר מָה אֲשַׁוֶּה לָךְ. אִיהִי אֲשַׁוֶּה לָךְ בִּתְבִירוּ דִּילָךְ, וַאֲנַחֲמֵךְ. דְּאִית לָךְ לְהִתְנַחֵם עִמָּהּ. דְּדַיּוֹ לְעֶבֶד לִהְיוֹת כְּרַבּוֹ. וְאַף עַל גַּב דִּיהֵא רַב תְּבִירוּ דִּילָךְ כְּיַמָּא, הָדָא הוּא דִּכְתִיב (שם) כִּי גָּדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִ"י יִרְפָּא לָךְ, דְּאִיהִי אִמָּא עִלָּאָה תְּשׁוּבָה צָרִיךְ בֵּירָא דִּילָךְ אִתְבַּקְּעַת דְּאִיהִי יַמָּא דְּאוֹרַיְתָא. הָדָא הוּא דִּכְתִיב (שמות י״ד:כ״א) וַיֵּט מֹשֶׁה יָדוֹ עַל הַיָּם וַיֹּלֵךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לְחָרָבָה. ע"כ.
שערי אורה
דע כי יש למעלה מידת רחמים גמורה, ונקראת אהי"ה זקן, היא המרחמת בלי תערובת דין. וכשבני אדם חוטאים מידת הדין מתוחה כנגדם, וכשעומדים לדין והשם יתברך שהוא יהו"ה רואה שאם יגמר הדין תהיה כליה בכל העולמות, מה הוא עושה? מסלק הדין משם ומעלה אותו למידת רחמים הנקראת זקן. וכשמידת הדין מסתלקת לאותו מקום, אין בה כוח לא לדבר ולא לראות, וזהו סוד: ויגבה יהו"ה צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה (ישעיהו ה, טז).