לםרבה [לְמַרְבֵּ֨ה] הַמִּשְׂרָ֜ה וּלְשָׁל֣וֹם אֵֽין־קֵ֗ץ עַל־כִּסֵּ֤א דָוִד֙ וְעַל־מַמְלַכְתּ֔וֹ לְהָכִ֤ין אֹתָהּ֙ וּֽלְסַעֲדָ֔הּ בְּמִשְׁפָּ֖ט וּבִצְדָקָ֑ה מֵעַתָּה֙ וְעַד־עוֹלָ֔ם קִנְאַ֛ת יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת תַּעֲשֶׂה־זֹּֽאת׃ (ס)
פרדס רמונים
ובמקום אחר אמר כי מסטרא דאדם עליון ואדם תחתון שהם שתי חכמות נקרא אדם כשהוא מיחד אדם עליון חכמה עם אדם תחתון מלכות והוא בסוד י' עלאה וי' תתאה ו' באמצע המייחדם וזהו סוד הא. ונקרא התפארת אדם הגנוז על שם שהוא גנוז ונטמן בסוד הדעת. ומוכח בזהר בפרשת תזריע (ד"מח) כי אדם משובח מאיש והכריח שם הענין בארוכה כי שם אדם משובח משם איש. והטעם כי באדם נכללים המלכות עם התפארת זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם (בראשית ה ב) שלימא דדכר ונוקבא. ואיש הוא זכר לבדו כמו שיתבאר בערכו בעזרת השם. ובזוהר פרשת בראשית (דל"ד) פירש הרשב"י ע"ה כי אלף של אדם רמז לכתר עליון בבחינתו העליונה הנעלמת, ומ"ם סתומה בבינה בסוד מ' דלמרבה המשרה (ישעיה ט ו), והד' במלכות. נמצא לפ"ז שהת"ת כולל שלשה מדות אלה והוא תואר משובח מאיש כי תיבת אדם ג"כ מורה על יחוד המלכות כדפירשנו. ובענין פנ"י אדם. רבים הסכימו פנ"י אד"ם בת"ת ופני נשר במלכות. ובתקונים נמצא הפך הענין הזה כי עקר פני אדם הם בחכמה והוא האדם העליון והמלכות פני אדם התחתון. ואין פני אדם בתפארת כלל אלא פני נשר וכבר אפשר שיהיה פני אדם בתפארת על דרך שפירשנו באדם שהוא על ידי חכמה וענין זה יתרחב הביאור בספר אור יקר בס"ד:
מגיד מישרים
אבל רזא דמילתא. דפרשיות הן כסדרן, ואע"ג דאמור חז"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה ע' פנים לתורה, ויישר חיליה דמשה בחירי דאמר דכסדרן הן והכי נמי הוו כסדרן, דברישא פקיד על עבידת משכנא בפרשת תרומה, ואמר ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו, ובתר הכי עבדו ית עגלא, ולכפרא על ההוא עובדא פקיד בהאי פרשתא דאינון בגרמייהו ייתון נדבתא וכדכתיב יביאה את תרומת ה', והא דקאמר קחו מאתכם, כלומר כל חד וחד בגרמיה יסב תרומת ה'. ומש"ה הקהל ה' את כל עדת בני ישראל, לכפרא על חובא דעגלא, כלומר דייחד כולהון ספירין כי היכי דינהרון, דהא משה רמיז בתפארת, ואת במלכות וכל ביסוד, ועדת בני ישראל בספירין דמטרוניתא, ויקהל וא"ו רמיז בתפארת ויו"ד בחכמה, וקו"ף כללא דכולהו ספירין דסלקין למאה. בגין וכל חדא וחדא כלילא מעשר, וה"א רמיז בבינה ומלכות, למ"ד בבינה, ויאמר היינו מלכות, אלהם, אל"ף תלת עילאי למ"ד בינה, ה"א מלכות. מ"ם בינה, ברזא דמ"ם דלמרבה המשרה, זה יסוד, הדבר מלכות, אשר תלת עילאה, ומשום דהאי פרשתא איתמר בה עיגלא מש"ה ענש למאן דעביד עבידתא ביומא דשבתא מה דלא ענש מקמי הכי, דהא לא אמור אלא לא תעשה כל מלאכה ולא ענש, לא תבערו אש בכל מושבותיכם, האי רמז לתרי דוכתי דאית לכל אדם חד בגן עדן. וחד בגיהנם וכד בר נש מבעיר אש ביומא דשבתא או עביד שאר עבידתא מתבער ומתלהט אש בהנהו תרי מושבות דהיינו תרי דוכתי דקאמרן, ולהכי קרי להו בכל מושבותיכם, יביאה את תרומת ה' רומז לכנסת ישראל דיחבר לה עם אבהן דאינון רמיזין בזהב בכסף ובנחושת, ואתה שלום: