ישעיהו מג:ז קבלה: עשרה פרקים להרמח''ל, אור נערב, זוהר חדש ופרדס רמונים

אדם קדמון - עד שלא נברא העולם, היה הוא ושמו אחד, רצה וצמצם אורו לברוא את הבריות, נתן להם מקום כי אין לך דבר שאין לו מקום, נמצא המקום שוה לכולם. וא"ס ב"ה מקיפו לכל הצדדים. וקו יוצא ממנו לצד אחד, בוקע ונכנס ועושה כל המדרגות. עשר מדרגות הן, מדתם שאין להם סוף. עשר עגולים, ויושרם באמצעיתם, שבהם מדותיו של מקום, מנהיג כל בריותיו במשפט, ומעניש ומשכיר, ומחזיר כל רעה לטובה. ומביא בריותיו לרצונו. וכן הוא אומר אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים. וכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ואומר ה' ימלוך לעולם ועד.

ומתוכו מתבאר כי שבח שמשבחים מלאכי השרת להקב״ה אינו על שאר חלקי התורה כלל ועיקר, אלא על סוד השם לבד. ועוד אין ספק כי העוסק בסוד השם גורם שבח הקב״ה מפי מלאכיו, מה שאינו גורם העוסק בשאר חלקי התורה: ונתבאר בתקונים פעמים אין מספר כי מעלת בעלי קבלה גדולה על בעלי מקרא ובעלי משנה חלק רב. ומתבאר במקומות מחולפים כי מארי מקרא להם מדרגה בסוד העשיה, ומארי משנה בסוד היצירה, ומארי קבלה בסוד הבריאה. והענין, כי כפי עסק האדם בעולם הזה כן הסתלקות המשכת שפעו מלמעלה, ולכן להיות סוד המקרא בסוד לבוש תחתון אל התורה והם ספורי המעשים לכן המשכתו לבד ממקום העשיה, והעוסק במשנה להיות ששה סדרי משנה פירוש העלם התורה הגופנית ויוצא ממנה על צד הדרש, והם בסוד היצירה כמבואר שם, ולכן הוא ממשיך שפעו מלמעלה מהעשיה דהיינו היצירה לבד. ובעלי קבלה הם מסתלקים יותר בסוד הלבוש הפנימי נשמה המתלבשת במצות, והיינו סוד הבריאה. וענין זה לא יוכל המשכיל לעמוד על תוכן הענין אם לא יקדם אליו העיון בספר פרדס בשער אבי״ע כי שם הארכנו בס״ד:

בֹּא וּרְאֵה, כָּל מַה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, לֹא בָּרָא אֶלָּא לִיקָרָא דִילֵיהּ. שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיהו מ״ג:ז׳) כָּל הַנִּקְרָא בִּשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא בַּר נָשׁ בְּעַלְמָא, וְיָהֵיב בֵּיהּ שְׁמֵיהּ יהו"ה. ה', נֶפֶשׁ. ו', רוּחַ. ה', נִקְרֵאת נִשְׁמָתָא. י', נִשְׁמָתָא לְנִשְׁמָתָא. וּקְרָאָם, י"ה, אָב וָאֵם. ו"ה, בֵּן וּבַת.