וְאֶל־מִ֖י תְּדַמְּי֣וּן אֵ֑ל וּמַה־דְּמ֖וּת תַּ֥עַרְכוּ לֽוֹ׃
קל"ח פתחי חכמה
והמסתכל בהם באמת יראה שאין הדמיון והצורה אלא מקרית לפי הרואה בם, ז"ס, "ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש", פירוש - שאין נשאר טעות לנביאים לחשוב שמא הוא כך ח"ו, אלא כבר אמרתי, שהנביא רואה המראה ומבין הנסתרות, ובהשגת נבואתו רואה במראה ממש שאין התמונה אלא דמיונית, מתיחסת אל הרואה, אך לא עצמית בנראה. וזה הדבר נודע אל הנביא עצמו בעת הסתכלו בחזיון נבואתו, והיינו, "ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו".
פרדס רמונים
באות י' פי' בספר התמונה כי היא המלכות מדה עשירית והיא מכוונת כנגד החכמה הנקרא יו"ד כמותה. ופי' כי טעם היו"ד כי אפילו בה אין דמיון וצורה אלא כיו"ד קטנה נקודה פשוטה מצורה ודמיון כדכתיב (ישעיה מ יח) ואל מי תדמיון אל. והיא אות ברית כנודע. ולשון יו"ד מלשון (תהלים קז) יודו לה' חסדו כי היא מקום ההודאה וההלול כמפורסם מדוד. וממשלתה בשעת לבנה כי היא מדתה כנודע ואמר כי עד כאן כלל הספי' כסדרן [מא' ועד י' רומז לי"ס כסדרן] ומכאן ואילך כפי אשר נבאר הם שלא על הסדר.
שערי אורה
ולפי שנקרא אהי"ה בעומק ראשית ההוי"ה, והוא הרחמים הגדולים הכופה כל בעלי דינין קשים, נקרא א"ל ועליו נאמר: ואל מי תדמיון א"ל (ישעיהו מ, יט). כלומר, אפילו בצורת האותיות, המורות על עצם ההוי"ה, אין לו דמיון אות ידועה להורות עליו, זולתי מצד אות הבינה שהיא מורה ומעידה עליו. וזהו 'ואל מ"י תדמיון א"ל', בכוח הבינה הנקראת מ"י יכולין אנו לדמות מציאותו, לא דבר אחר.