מלכים א יט:יב קבלה: פרדס רמונים, תקוני הזהר, שערי קדושה וכללי התחלת החכמה

אמש פי' אויר מים אש. ופי' בחסד דין, ורחמים מכריעים בנתיים. ובספר יצירה שי"ן שורקת, מ' דוממת, א' רוח חק מכריע בנתיים. ופי' כי הזכרת הש' הוא בשריקה בהשפלת האות למטה והוא רומז אל כח הדין. והזכרת המ"ם הוא בדמות מ' רומז אל כח הרחמים. והא' בינונית בנתיים רומז אל המכריע. ואית דגרסי שי"ן שורקת מ' דוממת לשון וכו' ופי' להפך כי ש' בשריקה וכל עוד שימשך הנשימה בה ימשך השריקה אבל מ' היא דוממת שאינה נמשכת אלא נדממת. והכוונה שי"ן בשריקה לרמוז אל הדין כענין שרקו ויחרקו שן (איכה ב טז). אבל מ"ם בסוד החסד כענין קול דממה דקה (מ"א יט יב) מצד הימין והטהרה. ואלף לעולם בינונית מכרעת וג' אותיות אלה נרמזות בכתר חכמה בינה שהם אמות לכל האצי'. שהם ג' ראשים חסד דין ורחמים ומשם מתפשטים ג' קוים כאשר הארכנו בזה כל הצורך בשערים הקודמים. ואמנם יאמר אמ"ש על יום שעבר שהוא נעלם בשלש אלו שנתעלמו. כאלו נאמר היום שהוא גדולה גבורה תפארת בקר וערב וצהרים. ויום שעבר בג' הקודמות שהם כח"ב הנעלמים:

אוּף הָכִי יְסוֹד חַי עָלְמִין, קִשּׁוּרָא דְעַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא וּשְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה, בְּאָן אֲתַר בִּצְלוֹתָא, דְבֵיהּ כְּלִילָן חַ"י בִּרְכָאָן, וּבֵיהּ מִתְיַיחֲדִין תְּרֵין שְׁמָהָן כַּחֲדָא אִינוּן יאהדונה"י, וְחִבּוּרָא דִתְרֵין שְׁמָהָן צְרִיכִין בַּחֲשַׁאי, וְרָזָא דְמִלָּה (יחזקאל א כה) בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן, בְּעָמְדָם יִשְׂרָאֵל בִּצְלוֹתָא דְעַמִּידָה חֵיוָון תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶם דְּלָא לְמִשְׁמַע בְּהוֹן קָלָא, דְּתַמָּן קוֹל דְּמָמָה דַקָּה (מ"א יט יב), קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים דְּאִיהוּ בְּעַמִּידָה, בְּגִין דְּתַמָּן קָאָתָא מַלְכָּא.

ואמנם בהיותו בשמים גם שם היה מתדבק וצופה כמו שכתוב (יחזקאל א' א') נפתחו השמים ואראה מראות אלהים, אבל כשהגיע למקום הקליפות לא היה נהנה להתדבק בהם, אלא קורע ועובר בהם ואינו נדבק בהם רק ראיה בעלמא מוכרחת. וזהו סוד אליהו זכור לטוב (מלכים א י״ט:י״ב) לא ברעש ה' לא באש ה' וגו'.