משלי ב:ג קבלה: תקוני הזהר, פרדס רמונים וספר הבהיר

וְעוֹד אִלֵּין דְּקָשְׁרִין לִשְׁכִינְתָּא עִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּקִשּׁוּרָא דִתְּפִלִּין, אִתְּמַר עֲלַיְיהוּ לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים, וְאִינוּן דְּלָא קָשְׁרִין לוֹן כַּחֲדָא, אִתְּמַר בְּהוֹן שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, וְעוֹד אִלֵּין דִּמְיַחֲדִין לוֹן כַּחֲדָא, לְעַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא וּשְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה בִּקְרִיאַת שְׁמַע, אִתְּמַר עֲלַיְיהוּ לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים, וְאִלֵּין דְּלָא מְיַיחֲדִין לוֹן בְּיִחוּדָא דִקְרִיאַת שְׁמַע, כְּתִיב בְּהוֹן שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, בְּכָל אֲתַר אֶת לְרַבּוֹת, וְהָכָא לְרַבּוֹת חָכְמָה עִלָּאָה אַב הָאֱמוּנָה דְאִיהִי בִינָה, וַעֲלָהּ אִתְּמַר הָכָא לֹא תִקַּח הָאֵם, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי ב ג) כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא, וְאִיהִי אוֹרַיְיתָא דִלְעִילָא דְאִתְּמַר בָּהּ (שם א ח) וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ.

והנה לא יתייחס אם בבינה אם לא ביחוד האב שהוא חכמה. כי ע"י החכמה שהוא משפיע נקרא הבינה נקבה מקבלת, ואם אין חכמה זכר אב אין בינה אם נקבה. וכן בארו בתיקונים, והכריח הענין מן הכתוב (משלי ב ג) כי אם לבינה תקרא שפי' אל תקרי אם אלא אם. והכתוב אמר שהבחינה הנקראת בינה היא הבחינה הנקראת אם. ואינה נקראת בינה אלא ביחודה עם בעלה ע"י הדעת. וצירופה ב"ן י"ה. וכמו שמבואר אצלינו בפי' המאמר במקומו. ונחזור אל ענייננו, כי הבינה נקראת אם מצד יחודה עם החכמה. ועתה כבר נודע כי הבינה נקרא אם לגנת"א, דהיינו מלכות. וכן ג"כ נקרא אם לשאר נטיעות הגן, שהם הספירות שהם למעלה מן הגן. וזהו אם לגנתא ועילא מן גנתא. וטעם אמרו אם לגנתא ולא אמר אם לשבע ספירן כראוי. הכוונה לפרש עיקר יחוד הבינה עם המלכות לתרץ ענין שם אדנ"י ידו"ד כמו שנבאר. או ירצה והאי אתקרי אם לגנתא, פי' גנתא נקרא כללות הנטיעות שהם הספירות המשתקיות ממנה. והיא נקראת אם אליהם והיא יושבת עילא מן גנתא שאז נקראת אם בהיותה רובצת על בניה להשקותם ולהניקם כדפי' בפ"ו. וזהו ועילא מן גנתא. אמת שהוא לשון קצר. והטעם שקראם גן מפני שהם לשון נטיעות שהוא המתייחס אל מתשקיין ומתברכאן שאמר לעיל. בגין דעדן אשתתף וכו'. פי' כי הטעם שהיא נקראת אם הוא מפני שהעדן שהוא חכמה מתייחד עמה להשפיע להם ואינו מסתלק ממנה לפיכך תקרא אם כדפי' לעיל. ובג"כ כל מבועין נפקין וכו'. הכונה לתרץ כיצד היא רחמים בהכרח ודינין מתערין וכו'. וז"ש ובגין כך, פי' מפני שהיא נכללת במציאות הספירות כדפי' וכן כלם נשפעים ממנה כמו שנקראת אם, והעיקר ביחוד החכמה עמה, ע"י כך היא רחמים בהכרח, שהרי הכללות אשר בתוכה הם רובם חסד ורחמים ומקבלים חסד ורחמים מהעדן ע"י הנהר, וכיון שכן בהכרח היא רחמים. שהרי קבלתה הרחמים ע"י הקצוות אשר בה במציאות נעלם כדפי' והם רחמים פשוטים ומקבלת רחמים ומשפעת רחמים. ובהכרח אעפ"י שטבעה דין (על) [עם] כל זה עקרה רחמים. מפני ג' סבות הנזכר. הא' מפני הקבלה שמקבלת הקצוות הנעלמות הדקות שבתוך הבינה שהם עצם הרחמים, והשני מפני השפעת החכמה בה כדי שיקבלו המקורות ההם, והג' מפני ההשפעה שהיא משפעת אל הקצוות הנגלים המתאצלים במקומם. ואל ג' סיבות האלו אמר כל מבועין נפקין ונגדין ואשתקיין לכל עיבר וכו'. פי' מתמלאים ומקבלים המקורות והן מושפעים מכל צד מהחכמה בסוד הרחמים. והפי' הזה מוכרח. שאין מבועין נפקין ונגדין, ר"ל יוצאים ממנה ומשקים לכל צד. שא"כ הי' לו לומר ואשקיין לכל עיבר וכו' ולא אמר אלא ואשתקיין בלשון התפעל שהוא אתשקיין מחכמה. ואל יקשה אמרו נפקין ונגדין. שפירושו יוצאין מהחכמה אל תוך הבינה בעצם המקורות. או נאמר כי לשון אשתקיין הוא כמו אשקיין וירצה אל ההשפעה הנשפעות ממנו אל הספי' למטה ע"י המקורות והשרשים הנעלמים בתוכה וזהו מבועין נפקין ונגדין כמשמעו ומבועין היינו המקורות והמציאיות הנעלמים כדפירשנו. והראשון אצלינו הוא עיקר. ופתחין בה פתיחין, פי' פותחין אותה וממלאין אותה שפע הרחמים כזכר הממלא את הנקבה, וכן המקורות הנעלמים בהשפעת החכמה הבא עליהם הם פותחין הבינה. וזו היא הבחינה האחת שהוא שפע החכמה שבה. ואל האחרת שהיא השפעת הרחמים אמר רחמי מינה משתכחין. פי' הרחמים נמצאים ממנה ונשפעים מצדה אל הקצוות התחתונים, ר"ל במקום אצילותם. ואל האחרת שהיא בעצמותה רחמים מפני שהקצוות והמקורות הנעלמות בה הם רחמים אמר ורחמים פתיחין בה, פי' בעצמה בעצמותה היא כח הרחמים ורחמים נפתחים בה.

תורה תורות הרבה הם יש תורה בחכמה ומחכמה נאצלה התורה דהיינו הת"ת כנודע וזשאחז"ל נובלת חכמה שלמעלה תורה. וכן פירשו בזהר פרשת קדושים (דף פ"א.) וז"ל לאו אורייתא בלא חכמתא ולאו חכמתא בלא אורייתא וכלא בחד דרגא הוא וכלא חד, אלא אורייתא בחכמה עלאה אשתכחית ובה קיימא ובה אתנטעו שרשהא מכל סטרין עכ"ל הרי מבואר שהתורה נאצלה מהחכמה ועיקרה תלויה בחכמה ואין מתפרדין לעולם. ואף על פי שהיא למטה במקומה בת"ת עם כל זאת שרשיה משורשים למעלה בתוך עמקי החכמה וז"ש לאו אורייתא בלא חכמתא וכו', ולכן נקראת תורה קדומה כמו בראשית שתרגומו בקדמין. ויש תורה שבכתב ותורה שבעל פה ובענין זה יש חלוקים רבים בזהר. במ"א אמר תורה שבכתב חסד וסימנך ותורת חסד על לשונה (משלי לא), ותורה שבעל פה גבורה וזה שאנו אומרים מפי הגבורה. ובמ"א אמר תורה שבכתב ת"ת, ותורה שבעל פה מלכות. והענין כי תפארת ומלכות זכר ונקבה והזכר סוד הרחמים מטה כלפי חסד, והנקבה סוד הדין כדפי' בזכור ושמור, ובארנו בשער מיעוט הירח בפרק עשירי. ובעת עלותה להתייחד יטה זה אל הימין בסוד החסד זכר. והנקבה אל השמאל דין. ונמצאו חסד ותפארת אל הימין תורה שבכתב, וגבורה ומלכות אל השמאל תורה שבעל פה וזהו מפי הגבור' מפי שהיא מלכות. וגבורה כמשמעו. שניהם מיוחדים כדפירשנו וכן פי' בתקונים (בהקדמה דף ו' ע"ב) כי המלכות מצד החסד נקראת תורה שבכתב, ומצד הגבורה נקראת תורה שבעל פה ע"י הגדולה והגבורה כדפי'. א"כ גם המלכות נקראת תורה שבכתב מצד החסד. ותורה שבכתב ע"י השמאל והימין נתנה שכן תפארת כלול משניהם. ועם הקדמה זו יובן פסוק (דברים לג) מימינו אש דת למו. פי' מימינו חסד, אש גבורה, ד"ת תפארת. ופי' בתקונים (בהקדמה ד"ט ע"ב) כי נקראת המלכות תורת ה' מסטרא דעמודא דאמצעיתא. והטעם בסוד יחוד תפארת ומלכות. ואז היא תמימה כי אתתא פלגא דגופא הוי ומלכא בלא מטרוניתא לאו מלכא איהו. ובמ"א (בהקדמה דף ד' ע"ב) פי' כי המלכות נקראת תורת ה' תמימה (תהלים יט ח) מסטרא דעמודא דאמצעיתא. ובמ"א פי' כי היא נקראת תורה שבעל פה בסוד שהיא בעל פה עם בעלה בסוד הנשיקה כדכתיב (שה"ש א ב) ישקני מנשיקות פיהו לשון זכר. ובתקונים במ"א [קנד] פי' הרשב"י ע"ה כי המלכות נקראת תורת חכם במקומה למטה בסוד חכמה תתאה כדפירשנו בערכו. ובענין למה הת"ת נקרא תורה פי' ר' יהודא בזהר פרשת מצורע (דף נ"ג ע"ב) ז"ל אמאי אקרי תורה בגין דאורי וגלי מה דהיה סתים דלא אתידע. והכוונה כי הת"ת נקרא תורה מלשון הוראה ונקרא כן כשהוא מגלה הדברים הנעלמים כי צריך גלוי אחר גלוי מחכמה אל הבינה ומבינה אל התפארת ומת"ת אל המלכות והמלכות מגלה אותה למטה. ויש ענין מתייחס לזה בפ' (ויקהל ד"ר) דמוכח התם שהבינה תורה שבכתב והבינה היא התורה והת"ת כתב המגלה אותה והיא נעלמת בתורה. והיינו שהחכמה תורה ר"ל מגלה העניינים הנעלמים בסוד מערכה ראשונה. והבינה תורה מגלה הנעלמות שבחכמה והיא תורה ועליה נאמר (משלי א ח. ו כ) ואל תטוש תורת אמך, כ"א לבינה תקרא (שם ב ג), וכן פי' בתקונים. והת"ת תורה [מגלה] הנעלמות שבבינה. והמלכות תורה מגלה הנעלמות שבתפארת. ושם פי' המלכות נקראת תורה שבעל פה שהיא על כל המדרגות אשר תחתיה שהיא נקרא על פה מפני שהם נקראים פה מפני שהם מגלות כל האצילות: