משלי ג:לג קבלה: פרדס רמונים, שערי אורה, זוהר חדש ותקוני הזהר

מארת חסר בלא וא"ו, פירש הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא מ"ד דף פ'.) שני פירושים. וז"ל מאי מארת דא אורייתא דבע"פ אע"ג דאוקמוהו מארת חסר דא לילי"ת ע' אנפין לאורייתא עכ"ל. הכוונה כי מלכות היא נקבה ולכן נקראת מארת לשון אור והתי"ו כנוי לנקבה. והיא נקראת כן כשהיא מאירה אבל אין האיש בביתו כי היא חסרת וא"ו [עב]. וכאשר נפרש אותו על לילית פירושו מלשון מארה כמו מארת ה' בבית רשע (משלי ג לג) והיא לילי"ת הרשעה סטרא דשמאלא. וכבר נודע דהא בהא תליא ויתבאר בשער התמורות בע"ה:

והבן מה שאמר: יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה וגו' (תהלים צא, טו), ופירוש הפסוק: יקראני, במידת הרחמים הגדולים, ואז, אענהו, עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו. שהרי בשעה שאדם נענש למטה, כביכול יש קלקול בצינורות למעלה, והנני רומז: צור ילדך תשי (דברים לב, יח) השיב אחור ימינו (איכה ב, ג), בכל צרתם לו צר (ישעיהו סג, ט). וזהו סוד 'עמו אנכי בצרה', ואומר בסוף הפסוק 'אחלצהו ואכבדהו'. מהו 'ואכבדהו' במקום זה? אלא עניין גדול מפרש: לא די לו לצדיק הקורא שאחלצהו מצרתו, אלא מאחר שיופיע עולם הרחמים הגדולים ואז כל הספירות העליונות והתחתונות מלאים כל מיני שמחה וברכה וכל מיני אצילות, כל זה היה סיבת זה הצדיק שפתח שערי עולם הרחמים. ומאחר שגרם להיות כל הספירות מתברכות בשבילו, ראוי הוא לנהוג בו כבוד מלמעלה ולמטה, בסוד נגד זקניו כבוד (שם כד, כג), כבוד חכמים ינחלו (משלי ג, לג). והנני רומז: ואכבדהו, אדבקהו באור הנקרא כבוד. והבן זה.

עַיְינִין אוּכְמִין חֲשׁוֹכִין, תַּמָּן לִילִית, דְּאִיהִי חֲשׁוֹכָא אֲפֵילָה, פְּתַיָא אוּכְמָא. וְעַיְינִין אוּכְמִין עֲקִימִין, וַדַּאי תַּמָּן שַׁבְּתָאי, דַּעֲלֵיהּ אִתְּמָר (משלי ג) מְאֵרַת ה' בְּבֵית רָשָׁע. דְּהַהוּא גַּוָּון חָשׁוּךְ, שַׁלִּיט עַל גּווָֹנֵי אָחֳרָנִין.