משלי לא:טו קבלה: פרדס רמונים, מעשה רוקח, זוהר חדש ותקוני הזהר

וילון היא המלכות כי היא רקיע ראשון שאינו משמש כלום כ"א כפי הנשפע אליה מלמעלה והוא נכנס שחרית ויוצא ערבית ומחדש בכל יום מעשה בראשית כן פי' חז"ל בחגיגה (דף י"ב ע"ב) וידוע כי היא מדת לילה וידוע שאמרה שרגא בטיהרא מאי מהני לכן עבודתה בלילה. ומחדש בכל יום פי' משפיע לכל מעשה בראשית כי כלם נשפעים על ידה כד"א (משלי לא) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. וזהו אמרם בר"מ (פינחס דף רל"ו) שכינתא תתאה איהי וילון דביה מכניס ערבית ומוציא שחרית ע"כ. וקשיא שהוא הפך גרסת הגמרא שאמרו נכנס שחרית ויוצא ערבית. ולבאר אותו כפי מה שנפרש בגמרא אם נפרש כפי' התוספות נכנס שחרית בעה"ז להאיר, ויוצא ערבית מן העולם והעולם נחשך. נבאר כפי זה מה שאמר בר"מ מכניס ערבית פי' מכניס האור בנרתק שלה והחשך מתפשט ומוציאה שחרית האור ומאיר העולם ולא פליגי. ולפי הנסתר ירצה הפך מה שפי' לעיל כי בלילה כשהיא יונקת מן הדין הרחמים שלה נגנזים וחשוכין וסטרא דשמאלא מתפשט בעולם ובשחרית היא מוציאה רחמים והחשכים הלכו אל הרי נשף. זהו ללשון ר"מ. ולשון הגמרא נכנס שחרית בעולם להעביר חשכים וגילולים מן הארץ, ויוצא ערבית מן העולם והרחמים נגנזים שלא לחסום שור בדישו. זהו פי' ע"ד התוספות. וע"ד פי' רש"י ז"ל שפי' נכנס שחרית בתיקו ופי' כי וילון סבת החשך המחשיך נוכל ג"כ לתקן הלשונות שלא יהו חולקים. ופי' כך כי הגמרא אמרה נכנס שחרית בתיק והאור מתפשט בעולם ויוצא ערבית ומחשיך העולם והאור מתאסף. ובר"מ פי' מכניס ערבית החשך בעה"ז ומחשיכו, ומוציא שחרית החשך מן העולם והאור מתפשט. וע"ד הסוד באורו כמו שפי' בתחלה לעיל כי היא מדת לילה והיא חפצה באבן וצור מכשול להשכיר ולהעניש וזהו והשיבו את האבן על פי הבאר (בראשית כט ג) כדפי' בספר הזהר פ' ויצא כי על פי ר"ל על פומא דבירא שהיא שכינה כמו על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו (במדבר ט). וירצה שברצונה ובמאמרה היו משיבין האבן נגף כמבואר שם ובסיבתה הקליפות מתפשטים בתחלת הלילה כשהיא יונקת תוקף הדין. והיא המכנסת אותן [בשחרית] לתיקן אל נקב התהום ששם תיק שלהם כמבואר [לא] בשער היכלי החמורות. והיא הנותנת להם רשות להתפשט [ערבית] כי הכל עשה יפה בעתו וגם רשע ליום רעה. וביום טובה נהיה בטוב:

חקה הוא במלכות. ומן הטעם עצמו כי היסוד והמלכות הם המגבילים וחוקקים לכל הנגבלים וחוקקים לכל הנגבלות. וחוקות וחוקים הוא מורה על זווג שניהם. והחילוק שבין חקות וחקים הוא כי חקות עקר' מלכות ונכלל בכללה היסוד, וחוקים העיקר יסוד ונכלל המלכות. וכן נמצא שזה לשון זכר וזה לשון נקבה. אמנם קצת מן המפרשים כתבו כי חקיקת האותיות בבינה ואמר ששם רמז החקיקה הנזכר בספר יצירה. ובשער אבי"ע פי' ענין החקיקה היטב. ובזוהר פ' אחרי (דף ע"ג ע"ב) [כתב] וז"ל כל אינון נימוסין מאתר דאקרי צדק איקרון חקותי ע"כ. פי' כל (ממצות) [המצוות] הנקראים בתורה חקותי הם תלוים במלכות בבחינתה הנקרא צדק שהיא מורה דין. ואין לשנות כמו שיתבאר בערכו. ובזוהר פ' קדושים (דף פ"ו ע"ב) פי' כי כחות המלכות כאשר הם מקבלים חק טרפם כדין כתיב (משלי לא) ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה הם כחותיהם הממונים על ענייני העולם. ואמר שם שנקראים חקות שמים כי החק הנתן להם ע"י המלכות נשפע משמים דהיינו ת"ת וזהו חקות שמים:

ובזה מבואר טעם המשנה והגמרא והרמב"ם הביאו פרק ב' מה' מעילה (פ"ב מהל' מעילה ה"יב) "עצמות העולה שפקעו מעל המזבח, קודם חצות לילה – מועלין בהן, לאחר חצות לילה – אין מועלין בהן וכו'". היינו משום שקודם חצות לילה היא מלאה דינין וגבורות ואין רצונה להשפיע לעולמות, לכן מועלין בהן. ולכך תמצא שתיבת מעילה עם האותיות עולה כמנין אלהים אדני עם האותיות במכוון. אבל לאחר חצות לילה היא מוכנת להשפיע לעולמות בסוד (משלי לא, טו) "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה", ולכך אין מועלין במה שפקע ממנה.