קהלת יא:ה קבלה: כללי התחלת החכמה ותקוני הזהר

[קלו] והנה, האדם בטבעו הוא רומז על דרכי ההנהגות. ומה שהוא בההנהגות במספר ההנהגות – בא באדם כנגדם, במספר הימים והשנים. ונדרש גם בההנהגות בדרך משל, במשל דברים הנמצאים באדם שמרמזים עליהם. בדרך משל: יש לפעמים ח"ו הנהגה על פי דין הגמור ח"ו, עד שנאמר: "ואנכי הסתר אסתיר פני" כו'. וכשלא היתה ח"ו שום זכות, אז הוא נמשל לעיבור – שלא נודע ממנו, וכמו שכתוב: "כאשר אינך יודע מה דרך הרוח כעצמים בבטן המלאה ככה לא תדע את מעשי ה'" כו'. ובמדרגה הזאת היו במצרים בעת קושי השיעבוד (וכמו שכתב הגר"א ז"ל בספר ספרא דצניעותא סוף פרק א) – וכן בגלות קודם הגאולה – ואז לא היתה להם זכות ופעולה, רק היו מתקיימים במתנת חנם בזכות אבות, נמשל גם כן להעיבור – שאוכל רק מאמו, ואין לו פעולה עצמית. וביציאת מצרים (כתב הגר"א ז"ל שם), שהיתה בבחינת לידה, היינו שנראה ונודע – אבל אין לו פעולה כי אם רק פעולה חלושה מאד, לפי שלא קבלו התורה עדיין. וכדומה לזה כל טבעי האדם, הכל מרמז על דרכי ההנהגות וכנ"ל. שמתחלה צריך הוא ליניקה משדי אמו, והוא משל כשאין לישראל זכות מעצמם, וגם פעולתו מועטת. כל זה הוא כסדר עניני רמזים לפי סדר המעלות. וכל מה שנדרש בזה, יש בזה הכל על דרך משל וכנ"ל.

וְרָזָא דְמִלָּה (שמות יג ב) קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם, בְּהַאי חִבּוּרָא דְשָׁבוּעוֹת מִתְקָרְבִין כָּל פִּקּוּדִין דַּעֲשֵׂה, כַּעֲצָמִים בְּבֶטֶן הַמְּלֵאָה (קהלת יא ה).