שיר השירים ז:ב קבלה: תקוני הזהר ומגלה עמוקות

וְכַד שְׁכִינְתָּא אִיהִי עוֹמֶדֶת עַל יִשְׂרָאֵל, וְיִשְׂרָאֵל אִינוּן רַגְלִין דְּקָמַת עֲלַיְהוּ בְּגָלוּתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְשַׁבַּח לָהּ בְּהוֹן, מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים וְגוֹמֵר (שיר ז ב),

וְעוֹד מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים, כַּד קַיְימִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּיוֹמָא דְּדִינָא בִצְלוֹתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִינַיְיהוּ עוֹמֵד מִכִּסֵּא דִין וְיוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים,

וּבְהוֹן הֲוָה מְשַׁבַּח שְׁכִינְתָּא בְּשִׁיר הַשִּׁירִים מִתַּתָּא לְעִילָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ז ב) מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב, חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אֳמָּן, שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר, שְׁנֵי שָׁדַיִךְ, צַוָּארֵךְ, רֹאשֵׁךְ, הָא הָכָא מִתַּתָּא לְעִילָא.