כִּי־מ֣וֹת נָמ֔וּת וְכַמַּ֙יִם֙ הַנִּגָּרִ֣ים אַ֔רְצָה אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א יֵאָסֵ֑פוּ וְלֹֽא־יִשָּׂ֤א אֱלֹהִים֙ נֶ֔פֶשׁ וְחָשַׁב֙ מַֽחֲשָׁב֔וֹת לְבִלְתִּ֛י יִדַּ֥ח מִמֶּ֖נּוּ נִדָּֽח׃
שער הגלגולים
וז"ס פסוק (שמואל ב י״ד:י״ד) ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח וגו'. כי כל המחשבות אשר הוא חושב, הוא לבחי' הנפש בלבד, יען היא בעשיה, ויש פחד אולי ידח ממנו נדח, בשביל הקליפות אשר שם. ואמנם התקון אשר הוא עושה אל הנפש מפחד הנזכר הוא, כי לא ישא אלהים נפש. פירוש כי אין השי"ת נושא ומגביה לאדם, לתת לו נפש אחרת יותר מעולה ממה שהוא שרשו, לפי שאם היה עושה כן, היה צריך שתשאר נפשו הראשונה למטה במקומה, והיתה נדחת נדח בקליפות אשר שם, ולכן איננו נותן לו נפש אחרת יותר נשואה וגבוהה, רק הנפש הראשונה לבדה, היא עצמה העולה למעלה כפי מעשיו, עד כתר דעשיה, ואין לו נפש אחרת זולתה. משא"כ ביצירה ושאר העולמות, כי רוחו או נשמתו וכו' נשאר למטה במקום שרשו, ומרויח רוח אחר יותר עליון, כפי תקון מעשיו כנזכר. וז"ס הקדמה נודעת, כי כל אדם יכול להיות כמרע"ה, אם ירצה לזכך מעשיו, לפי שיכול לקחת לו רוח אחר יותר גבוה, עד רום היצירה, וכן נשמה מרום הבריאה וכו':
פרדס רמונים
ועוד היקבע אלהים את האדם. תינח שהרשע ההוא ביצרו הרע תוהא על צדקותיו אשר עשה. אך הנשמה הטהורה העניה שזכתה אל קצת מהלבוש ההוא למה אחר שתקבל עונשה יפשיטוה ערומה כיום הולדה כי אין זה שורת הדין. כי כן דרך הנשמות זה משלים קצת וזה משלים קצת עד שישתלם נשמה אדם אחת גופים. וזה הי' סבת הגלגול לבלתי ידח ממנו נדח. והנשמה העשוקה הזאת טעמה מרירות וזוהמת החוטא ההוא ולא ראתה בטובה כי כל צדקותיו לא תזכרנה ותם לריק כחה ויגיעה. זה ודאי חוץ משורת הדין:
ספר הבהיר
אמר ר' רחומאי האורה קדמה לעולם שענן וערפל סביביו שנאמר (בראשית א' ג) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, אמרו לו קודם יצירת ישראל בנך תעשה לו עטרה, א"ל הן, משל למה"ד למלך שהתארה לבן ומצא עטרה נאה קלוסה ומשובחת שמח שמחה ואמר זה לבני לראשו כי לו נאה, א"ל ויודע הוא שבנו ראוי, אמר שתוקי כך עלה במחשבה ונודע שנאמר (שמואל ב' י"ד יד) וחשב מחשבות וגו':