שמות א:כב קבלה: שער הכוונות, פרדס רמונים, זוהר חדש ותקוני הזהר

וַיְצַ֣ו פַּרְעֹ֔ה לְכָל־עַמּ֖וֹ לֵאמֹ֑ר כָּל־הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֙רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ וְכָל־הַבַּ֖ת תְּחַיּֽוּן׃ (ס)

שער הכוונות

בענין פסח ויציאת מצרים הנה נודע מ"ש ז"ל כי אותם הדורות הראשונות דור אנוש ודור הפלג' סילקו את השכינה למעלה מרקיע השביעי מחמת עונותם. ודע כי ישראל שהיו באותו הדור של שעבוד מצרי' היו בחי' אותם הנצוצו' של קרי שהוציא אדה"ר באותם ק"ל שנים עד שלא נולד שת כמ"ש ז"ל. ואח"כ באו בגלגול בדור המבול ולכן היו גם הם משחיתים זרעם על הארץ כעין השורש אשר משם נוצרו וחוצבו עד שנימוחו. וזמש"ה וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ ונודע כי הקרי נק' רע והמוציאו נק' רע כמש"ה ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וכתיב אוי לרשע רע וכתיב לא יגורך רע כנדרש בס"ה. ונמצא כי הדור ההוא היו ממש רעת האדם הידוע הוא אדה"ר וזמש"ה אמחה את האדם אשר בראתי הוא אדה"ר עצמו שנברא ע"י השי"ת עצמו ואלו ניצוצותיו ורצה למחותם ואח"כ הם עצמם חזרו ונתגלגלו בדור הפלגה ועליהם כתיב וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם בנוי דאדם קדמאה והבן זה. ולכן נק' בני האדם לרמוז כי היו טיפות קרי ולכן הם בני האדם דכורא בלי נוק' וגם אז הוסיפו לחטוא עוד למרוד בעליון אבל לא היו באותו עון הא' של השחתת זרע כדור המבול. וצריך שתדע כי ענין הנשמות הם כענין הזהב הנוצר בבטן האדמה וכשמוציאין אותו הוא מלא טינוף וסיגים דבר אשר לא ישוער ולא תואר זהב לו ולא הדר עד יתחכם הצורף להגות סיגים מכסף פעם אחר פעם זיכוך אחר זיכוך לא ראי זה כראי זה ובכל זיכוך מזדכך לאט לאט עד אשר כל הסיגים נפרדים מן הזהב ואחר כך ניכר היותו זהב. וכן הענין בנשמות כי בחטאו של אדה"ר נתערב טוב ברע ובפרט בניצוצות האלו של הקרי שהוליד בק"ל שנים. וכבר נתבאר אצלנו בדרוש שכיבת הלילה ובק"ש שע"ה כי ניצוצות הקרי הם חשובות מאד וקדושות אלא שיוצאים ומתערבים בקליפות וצריכים בירור אחר בירור לתקנם ועד"ז היו אלו הניצוצות הולכות ונתקנות לאט לאט עד אשר התחילו להתקן ולהראות בחי' הזהב שבהם וזה היה בדור מצרים. ובזה תבין טעם נכון למה נגזר עליהם אותו השעבוד הקשה שאין כמותו כי כגגד מה שחטאו בדור המבול להשחית את זרעם נגזר עליהם כל הבן הילוד היאור' תשליכוהו דוגמת עונש המבול עצמו. וכנגד מה שחטאו בדור הפלגה הבה נלבנה לבנים כו' נאמר וימררו את חייהם בחומר ובלבנים כו' וכבר הארכתי במ"א בזה בסוד שבת ודינין במרה איפקוד וע"ש היטב. ואמנם היות השעבוד בארץ מצרים הטעם הוא כי הנה נודע שכל הנשמות באות מן החסדים והגבו' אשר במוח הדעת כי שם תלוי סוד הזווג כמש"ה והאדם ידע את חוה אשתו כו' ואיש לא ידעה לכן נקרא דעת להורות כי משם נמשכת טפת הזווג הנק' בלשון ידיעה כנז'. ומה גם אותם הנשמות של הדור ההוא של מרע"ה וכבר נתבאר אצלנו כי משה הוא מבחי' הדעת וכן כל הדור ההוא הם מבחי' הדעת אלא שהם יצאו אל הקליפו' לסבת היותם טיפות קרי בק"ל שנים קודם שנולד שת אבל משה היה מבחי' שת עצמו כנודע ולכן עליו אתמר ותרא אותו כי טוב הוא ואינו כשאר טיפות רעות של אדה"ר בק"ל שנה כי אחר כלם נולד שת בדמותו כצלמו אבל האחרים היו בדמות שדין ורוחין ולילין ולכן אמר משה עליהם ואל אראה ברעתי:
שאל רבBookmarkShareCopy

פרדס רמונים

והנה בראשונה נתחכם הבורא לטהר הקדושים ויצא מאברהם ישמעאל ומיצחק עשו. ויעקב מטתו שלימה טהורה ונקיה. אח"כ רצה לטהר ולקבץ ניצוצות הנדחות כי רצונו לבלתי ידח ממנו נדח. והכניס הכסף הנקי בתוך הכור הברזל עבדות מצרים בתוקף הקליפה. ושם נתקבצו כל הניצוצות אל רוב הכסף הנקי ולכן שם נתגלגלו כל הדורות דור המבול שעליהם נאמר (שמות א כב) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. ודור הפלגה שעליהם נאמר (בראשית יא ג) נלבנה לבנים, וכן במצרים נאמר (שמות ה יח) תוכן לבנים תתנו. עד שיצא הכסף צרוף נקי מנוקה מכל סיג שש מאות אלף. ומן הראוי היה שלא לקבל עוד גרים. ועל זה נאמר ראה ויתר גוים. ופי' רז"ל (ב"ק דף ל"ח) כשעמדו ישראל וכו' התיר להם ז' מצות, כי כבר לא היו ניצוצות כמו שלא יהיו בזמן המשיח כענין שאחז"ל (יבמות כ"ד) אין מקבלים גרים לימות המשיח. וכד"א (דברים לב) ה' בדד ינחנו וכו'. אבל קלקלנו בעגל נעשה להם כהתר והוכרחו להתגלגל [כח] במותר ולעבדה ולבא בתוך כור שאר הגליות. ונחזור להענין שהיו ישראל ביציאת מצרים נקיים שש מאות אלף אבל במצרים גברה עליהם הקליפה והסיגים עם היותו כסף צרוף שבטי יה עדות לישראל עכ"ז נכנסו בתוך הקליפה וירדו פלאים והסיגים והעופרת שלט עליהם עד שנכנסו בשער מ"ט פנים טמא. ואלו לא נתעורר מ"ט פנים טהור ן' שערי בינה עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו כו', ולכן הוכרח להיות החרדה הזאת לחזק לב פרעה [ולהכותו מכת בכורות] ולשבר מתלעות עול ומשיניו ישליך טרף. וקם פרעה לילה והכריז בני חורין אתם לעקור את הקליפה ולשבר אותה מכל וכל. והנה בצאת ישראל ממצרים עדיין לא היו נקיים לגמרי כאשר נבאר בהקדמה הרביעית:
שאל רבBookmarkShareCopy

זוהר חדש

מִכָאן וָאֵילָךְ וַיִּבָּקְעוּ הַמַּיִם דִּילֵהּ לְגַבָּהּ. וְאִיהוּ עֵץ חַיִּים דְּאִתְּמַר בָּהּ (שם טו) וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמַּיִם דְּאוֹרַיְתָא דִּבְעַל פֶּה, דְּאִתְּמַר בְּהוֹן (שם) וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם (שמות א׳:י״ד). כְּמָה דְּאוֹקְמוּהּ וַיְמָרַרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, דְּאִיהִי קוּשְׁיָא. וּבְהַהוּא זִמְנָא וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וְכַד אִתְגַּלֵּי לָךְ אִילָנָא דְּחַיֵּי בְּדָרָא בַּתְרָאָה, דְּאַתְּ עָתִיד לְאִתְגַּלָּאָה בֵּינַיְהוּ כְּמָה דְּאוֹקְמוּהּ (קהלת א׳:ט׳) מַ'ה שֶּׁהָיָ'ה הוּ'א שֶׁיִּהְיֶ'ה. כַּמָּה נִסְיוֹנוֹת אִית לְאִתְנַסְּאָה יִשְׂרָאֵל. הָדָא הוּא דִּכְתִיב שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ לְמֹשֶׁה, וְאוֹרַיְתָא אִתְחַזְרַת לוֹן נִסָּיוֹן לְאִנּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בֵּהּ וְהַוְיָן בְּעָאקוּ סַגִּי. כְּגַוְנָא דְּמִצְרַיִם דְּאִתְּמַר בֵּהּ (שם א) כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ. וְדָא אוֹרַיְתָא דְּבִכְתָב. וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן אוֹרַיְתָא דִּבְעַל פֶּה, דְּתַרְוַיְהוּ אִנּוּן פֶּ'ה וּלְשׁוֹן, וּבְהוֹן תְּהֵא אַנְתְּ כְּבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, וְחַכִּימָא בִּרְמִיזָא. וְלֵית מִיתָה דְּמָארֵי דִּנְהוֹרָא דְּאוֹרַיְתָא אֶלָּא עֲנִיּוּתָא. וּבְפֻרְקָנָא בַּתְרַיְתָא, אוֹרַיְתָא יְהֵא לְיִשְׂרָאֵל כְּגַוְנָא דְּיַמָּא, דְּאִתְּמַר בָּךְ, רָעֲיָא מְהֵימָנָא (שם ב) וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר (שמות ב׳:ג׳). בְּסוֹ'ף פ"ו יוֹמִין דַּרְגָּא דְּפֻרְקָנָא אִתְּמַר בָּךְ וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר, דְּאִיהוּ נְהוֹרָא דְּאוֹרַיְתָא עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא. שָׂפָה דִּילֵהּ שְׁכִינְתָּא בְּהַהוּא זִמְנָא אִלֵּין טִפִּין דַּהֲווֹ נַפְקִין מִן הַסֶּלַע, דְּאִנּוּן פַּסְקֵי הֲלָכוֹת אִתְּמַר בְּהוֹן (תהילים צ״ג:ג׳) נָשְׂאוּ נְהָרוֹת ה'. תְּרֵין טִפִּין דְּאִנּוּן צרי סַלְקִין בִּתְרֵין וָוִין וְאִתְעֲבָדוּ נְהָרוֹת. וְהַהִיא נִקּוּדָא עִלָּאָה דְּאִיהִי סְגוֹלְתָּא אִסְתַּלְּקַת עַל גַּדְפַיְהוּ. וּסְלִיקוּ דִילֵהּ בְּאָן אֲתַר הֲוֵי, אֶלָּא אִלֵּין אִלֵּין תְּרֵין נְהָרוֹת אִנּוּן אַבָּא וְאִמָּא. מִסִּטְרָא דִּבְרַתָּא דְּמַלְכָּא טִפִּין אִתְקְרִיאוּ דְּאִתְּמַר בְּהוֹן, וַיִּצֶר, (ישעיה כה) כִּי בֵּהּ ה' צוּר עוֹלָמִים. צִיֵּר תְּרֵין עָלְמִין דַּקִּיקִין. עָלְמִין דִּבְרַתָּא דְּמַלְכָּא אִנּוּן מִתַּתָּא לְעֵלָּא. מִסִּטְרָא דְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא אִתְקְרִיאוּ נְהָרוֹת. וּבְגִין דָּא נָשְׂאוּ נְהָרוֹת. לְמָאן לְהַהִיא סְגוֹלְתָּא, סַלְקִין לֵהּ כֶּתֶ"ר עַל גַּבַּיְהוּ לְמֶהֱוֵי כָּלִיל סְגוֹלְתָּא, וּמִתְעַטְרָה בֵּהּ בִּתְלָת כִּתְרִין. דְּאִנּוּן כֶּתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת וְכֶתֶר תּוֹרָה עַל גַּבֵּיהֶן. וְהָכֵי אִנּוּן תְּלָת נְהָרוֹת ו'ו'ו וּתְלָת יוֹדִין וּתְלָת וָוִין רְמִיזִין בִּתְלָת רֵישֵׁי תֵּבִין, דְּאִנּוּן וַ'יִּסַּע וַ'יָּבֹא וַ'יֵּט. תְּרֵין דְּאִנּוּן אַבָּא וְאִמָּא סַלְקִין כֶּתֶר עַל גַּדְפַיְהוּ. נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם. אִנּוּן חֶסֶד גְּבוּרָה עָלַיְהוּ אִתְּמַר נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם. מָאן קוֹלָם דָּא עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא וְדָא רָזָא דְשׁוּרֻק לְעֵלָּא. שַׁלְשֶׁלֶת אִיהוּ כָּלִיל תְּלָת נִקּוּדִין בְּקִשּׁוּרָא חֲדָא דְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא. דְּעָלֵהּ אִתְּמַר (ירמיהו ב׳:כ״א) וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שּׂורֵק כֻּלּוֹ זֶרַע אֱמֶת. יִשְּׂאוּ נְהָרוֹת דָכְיָם אִנּוּן נֶצַח וָהוֹד. נָשְׂאוּ לֹא כְּתִיב אֶלָּא יִשְּׂאוּ. וְאִנּוּן סֶגוֹ"ל דְּהִיא נְקֻדָּה מִסִּטְרָא דִּשְׁכִינְתָּא אִיהִי נְקֻדָּה לְתַתָּא דְּצַדִּיק שְׁכִינְתָּא תְּחוֹת רַגְלִין, דְּאִנּוּן יַרְכְּתֵי צָפוֹן. הָדָא הוּא דִּכְתִיב (תהילים מ״ח:ג׳) יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ וְגוֹ'. כַּד אִיהִי נְקֻדָּה וְד' תְּחוֹת יְרֵכִי קְשׁוֹט אִתְקְרִיאַת הַר צִיּוֹן טוּרָא מָאִיךְ. וְאִתְקְרִיאַת מִסִּטְרָא דְּצַדִּיק, דָּכְיָ"ם ד"ך יָ"ם דַּךְ כָּלִיל מִכ"ד אַתְוָן דְּאִנּוּן בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, וּבְהוֹן אַל יָשׁוּב דַּךְ נִכְלָם. יָם אִתְקְרִיאַת מִסִּטְרָא דְּאִמָּא עִלָּאָה, כְּלִילָא מֵחַמְשִׁין אַתְוָן דִּכְלִילָן בִּקְרִיאַת שְׁמַע. בִּקְרָא קַדְמָאָה דִּמְיַחֲדִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תְּרֵין זִמְנִין שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. וּבְהוֹן וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי. וּמִסִּטְרָא דְּאִמָּא עִלָּאָה אִיהוּ נִקּוּדָא עַל גַּדְפַיְהוּ קִרְיַת מֶלֶךְ רַב. וּכְעָן אִתְּמַר בֵּהּ (איכה א׳:א׳) הָעִיר רַבָּתִי עַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה.
שאל רבBookmarkShareCopy