זְכֹ֡ר לְאַבְרָהָם֩ לְיִצְחָ֨ק וּלְיִשְׂרָאֵ֜ל עֲבָדֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֣עְתָּ לָהֶם֮ בָּךְ֒ וַתְּדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אַרְבֶּה֙ אֶֽת־זַרְעֲכֶ֔ם כְּכוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וְכָל־הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר אָמַ֗רְתִּי אֶתֵּן֙ לְזַרְעֲכֶ֔ם וְנָחֲל֖וּ לְעֹלָֽם׃
פרדס רמונים
אמירה בזה רבו המפרשים יש שפירש במלכות והכריחו כן מן הפסוק (תהלים סח יב) אדנ"י יתן אומ"ר. והדיבור למדת הגבורה והביא ראיה לזה מפסוק (שמות יב) וידבר אלדים אל משה הזכיר לשון דבור בשם אלדים שהוא גבורה ויאמר אליו אני ה' הזכיר אמירה במלת אני. ואחרים פירשו להיפך דיבור במלכות ואמירה בת"ת. ובזהר בפרשת ויקרא (די"ז ע"ב) בפסוק (שמות לב יג) וכל הארץ הזא"ת אשר אמרת"י, פי' רציתי דהיינו לשון רצון שהיא עלותה אל מצח הרצון והכריח כן מכמה פסוקים. וכן נתבאר בזהר פרשת נח (ד"ס) וז"ל. לאמר, דא נוקבא. נראה בפי' כי האמירה במלכות. וכן כה אמר ה' ודאי. ובפרשת יתרו (ד"פג) בתיבת לאמר פי' ר' יצחק לאמר דא הוא דכתיב אשת חיל עטרת בעלה דכתיב לאמר הן ישלח איש וגו'. וצריך ביאור ועם דקדוק לשונו יצא לנו פי' האמירה מהו. ויש לדקדק למה אמר דא הוא דכתיב אשת חיל וגו' הקצור קצרה ידי הכנויים אשר למלכות. ב' מה ענין ראייתו מפסוק לאמר הן ישלח איש והלא בפרשת נח לא הוצרך אל ראייה כלל, ועוד אדרבא משם נרא' הפך. ולזה נאמר כי אין כוונת ר' יצחק להכריחנו כי מלת לאמר הוא במלכות, כי זה פשיטא. אמנם הי' כוונתו לומר כי היא נקראת כן כשהיא מתעלת להיותה עטרת ולכן אמר דא הוא דכתיב אשת חיל עטרת בעלה. פי' לאמר הוא בהיותה עטרה לראש גבר. וזה פי' לאמר שהוא מלשון את ה' האמרת היום וה' האמירך היום (דברים כו יז), אמרו צדיק כי טוב (ישעיה ג י). וכמוהו רבים שהם מלשון עלוי. והכוונה כי הדברים האלה וגו' הי' להעלות המלכות להיותה עטרת לראש בעלה. והביא הכתוב שאמר לאמר הן ישלח וגו', מפני שהוקשה לו ממנו שהוא הפך דעתו כי בשלוחי' נאמר לאמר. ולזה אמר כי אדרבא משם ראיה כי לאמר הפי' שהיא נקראת כן בהיותה עטרת בעלה והיא נשלחת ח"ו. כי בהיותה למעלה קודם היותה נשלחת היא נקראת אשתו. וזהו כוון בהבאת הכתוב כאמרו כשנעיין בפסוק הזה אדרבא נמצאהו מכריח כוונתנו וראיה אלינו. ועתה בזה גם צדקו דברי המפרשים באמרם שאמירה הוא בת"ת מאחר שהיא במלכות מצד היותה עטרת בעלה. ובזהר פ' וירא (ד"קב) וז"ל בכל אתר דקאמר ויאמר סתם או ויקרא סתם או אמר סתם הוא מלאכא דברית ולא אחרא. ויאמר דכתיב ויאמר אם שמוע תשמע ולא קאמר מאן הוא. ויקרא דכתיב ויקרא אל משה ולא קאמר מאן הוא כו'. אוף הכי כו' מלאכא דברית הוה כו' עכ"ל.
מגלה עמוקות
אופן שלשה עשר
איתא במדרש רבה פרשת כי תבא (דב"ר פ"ז י') שאמר הקב"ה למשה ב' שבועות נשבעתי, סלח נא (במדבר יד יט), אעברה נא, לבטל שתיהן אי אפשר, אם אתה רוצה לבטל אעברה נא, אי אתה יכול לבטל סלח נא. הענין הוא לפי שהקב"ה נשבע לכלות את ישראל, וביקש משה זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך (שמות לב יג), נמצא אי אפשר לך לבטל השבועה שנשבעת לאבות, וגילה משה דעתו שסבירא לה שאין החכם יכול להתיר הנדר לעצמו, (כמ"ש התוספות בפרק המוכר את הספינה ב"ב דף ע"ד.) על ההיא מעשה דרבה בר בר חנא, שהבת קול אמרה אוי לי שנשבעתי, ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי. והקשו התוספות (ד"ה ועכשיו) והלא יכול החכם להפר את הנדר בעצמו, עיין שם שיש פלוגתא בין הפוסקים בזה. והנה גילה משה דעתו שס"ל (שיכול)[שאין יכול]החכם להפר לעצמו הנדר, ולכן אמר ויחל משה (שמות לב יא), שאמרו רז"ל (ברכות ל"ב ע"א) שהתיר לו [ל]הקב"ה את הנדר. והנה אחר כך כשאמר משה שמעו נא המורים (במדבר כ י), שנשבע הקב"ה לכן לא תביאו את הקהל הזה וגו' (במדבר כ יב), בא משה לדון כמאן דאמר שהחכם יכול להפר לעצמו, וביקש מהקב"ה שהוא יתיר הנדר לעצמו כדאיתא בפרק אין דורשין (חגיגה דף י.). ועל זה אמר משה ה' אלהים אתה בעצמך החלות, ונרמז בו לשון התרת שבועה, נמצא גם (אתה)[עתה]בקש שיהא נדרו מופר. וז"ש אשר מי אל בשמים ובארץ, מי יוכל ומי יחוש חוץ ממך, ואשר דבר מלך שלטון מי יאמר לו מה תעשה (קהלת ח ד), לכן אעברה נא. אז השיב לו הקב"ה לבטל שתיהן אי אפשר, אם אתה רוצה לקיים סלח נא שנשבע הקדוש ברוך הוא לכלות את ישראל, ומשה ביטל אותה בשביל שבועה הראשונה שנשבע לאבות, והלא טענה זו אינה טענה שהרי החכם יכול להתיר לעצמו, אלא ודאי שסבירא ליה למשה לפסוק הדין שאין יכולת לחכם להתיר הנדר לעצמו, אם כן אי אפשר לקיים אעברה נא, כי מי הוא זה שיתיר הנדר להקדוש ברוך הוא, והרי דינין סותרין זה את זה. אמר ליה הקדוש ברוך הוא רב לך, אתה בעצמך סבירא לך בשעת עשיית העגל שאי אפשר לחכם להתיר הנדר בעצמו, רק צריך רב אחר להתיר לו הנדר, כמו שכתוב לא יחל דברו, הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו (ברכות ל"ב ע"א), אם כן לך בעצמך סבירא לך שצריך רב אחר להתיר הנדר ואי אפשר להתיר לעצמו, ואם כן איך אתה רוצה בעצמך שאני אתיר את הנדר לעצמי, שזה סותר ההלכה הראשונה שפסקת. לכן אל תוסף דבר אלי עוד בפעם זאת בדבר הזה לסתור הדין מעיקרא:
איתא במדרש רבה פרשת כי תבא (דב"ר פ"ז י') שאמר הקב"ה למשה ב' שבועות נשבעתי, סלח נא (במדבר יד יט), אעברה נא, לבטל שתיהן אי אפשר, אם אתה רוצה לבטל אעברה נא, אי אתה יכול לבטל סלח נא. הענין הוא לפי שהקב"ה נשבע לכלות את ישראל, וביקש משה זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך (שמות לב יג), נמצא אי אפשר לך לבטל השבועה שנשבעת לאבות, וגילה משה דעתו שסבירא לה שאין החכם יכול להתיר הנדר לעצמו, (כמ"ש התוספות בפרק המוכר את הספינה ב"ב דף ע"ד.) על ההיא מעשה דרבה בר בר חנא, שהבת קול אמרה אוי לי שנשבעתי, ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי. והקשו התוספות (ד"ה ועכשיו) והלא יכול החכם להפר את הנדר בעצמו, עיין שם שיש פלוגתא בין הפוסקים בזה. והנה גילה משה דעתו שס"ל (שיכול)[שאין יכול]החכם להפר לעצמו הנדר, ולכן אמר ויחל משה (שמות לב יא), שאמרו רז"ל (ברכות ל"ב ע"א) שהתיר לו [ל]הקב"ה את הנדר. והנה אחר כך כשאמר משה שמעו נא המורים (במדבר כ י), שנשבע הקב"ה לכן לא תביאו את הקהל הזה וגו' (במדבר כ יב), בא משה לדון כמאן דאמר שהחכם יכול להפר לעצמו, וביקש מהקב"ה שהוא יתיר הנדר לעצמו כדאיתא בפרק אין דורשין (חגיגה דף י.). ועל זה אמר משה ה' אלהים אתה בעצמך החלות, ונרמז בו לשון התרת שבועה, נמצא גם (אתה)[עתה]בקש שיהא נדרו מופר. וז"ש אשר מי אל בשמים ובארץ, מי יוכל ומי יחוש חוץ ממך, ואשר דבר מלך שלטון מי יאמר לו מה תעשה (קהלת ח ד), לכן אעברה נא. אז השיב לו הקב"ה לבטל שתיהן אי אפשר, אם אתה רוצה לקיים סלח נא שנשבע הקדוש ברוך הוא לכלות את ישראל, ומשה ביטל אותה בשביל שבועה הראשונה שנשבע לאבות, והלא טענה זו אינה טענה שהרי החכם יכול להתיר לעצמו, אלא ודאי שסבירא ליה למשה לפסוק הדין שאין יכולת לחכם להתיר הנדר לעצמו, אם כן אי אפשר לקיים אעברה נא, כי מי הוא זה שיתיר הנדר להקדוש ברוך הוא, והרי דינין סותרין זה את זה. אמר ליה הקדוש ברוך הוא רב לך, אתה בעצמך סבירא לך בשעת עשיית העגל שאי אפשר לחכם להתיר הנדר בעצמו, רק צריך רב אחר להתיר לו הנדר, כמו שכתוב לא יחל דברו, הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו (ברכות ל"ב ע"א), אם כן לך בעצמך סבירא לך שצריך רב אחר להתיר הנדר ואי אפשר להתיר לעצמו, ואם כן איך אתה רוצה בעצמך שאני אתיר את הנדר לעצמי, שזה סותר ההלכה הראשונה שפסקת. לכן אל תוסף דבר אלי עוד בפעם זאת בדבר הזה לסתור הדין מעיקרא:
מגלה עמוקות
אופן חמשה עשר
בא משה להזכיר מה שעשה לו הקב"ה במעשה העגל שנשבע הקב"ה לכלות את ישראל, כמ"ש (תהלים קו כג) ויאמר להשמידם לולי משה בחירו, שהתפלל בעדם ואמר, זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם (שמות לב יג), וביטל בזה שבועתו של הקב"ה, לכן גם עתה בא משה לבטל שבועתו של הקב"ה שנשבע לכן לא תביאו (במדבר כ יב) בג' אבות. וז"ש אתה החלות בתחלה בשעת עשיית העגל, להראות את עבדך שיש היתר בשבועה שלך עם זכירת ג' אבות, את גדלך זה אברהם, את ידך החזקה זה יצחק, אשר מי אל זה יעקב, כמ"ש (בראשית לג כ) ויקרא לו אל, שהקב"ה קרא ליעקב אל (מגילה י"ח ע"א). והנה בג' אבות אלו החלות, מלשון חולין שהתיר הנדר בהם, והנה גם עתה אעברה, מאחר שרוצה אני להעביר הנדר שלך בזכירת ג' אבות אלו. והשיב לו הקב"ה רב לך, אינו דומה במה שהתרת השבועה הראשונה שנשבעתי לכלות את ישראל, שאז באת בטענה גדולה שאי אפשר היה לי להתיר השבועה הראשונה שנשבעתי לאבות העולם, שהם היו שלשה דהיינו אברהם יצחק וישראל, שהשבועה היתה לשלשתן. וז"ש אשר נשבעתי להם שהם שלשה, וקיימא לן (גיטין ל"ו ע"א) הנודר על דעת רבים אין לו הפרה, ואין רבים פחות משלשה (כתובות ע"ה ע"א). וזה נרמז במלת רב לך, טענה שלך היתה מאחר שנדרתי על דעת רבים, אבל עתה שנשבעתי לך לעצמך נדר יחיד הוא, ואין לך טענה זו להתיר על ידי ג' אבות, לכן אל תוסף דבר אלי עוד, מאחר שאין כאן נדר על דעת רבים:
בא משה להזכיר מה שעשה לו הקב"ה במעשה העגל שנשבע הקב"ה לכלות את ישראל, כמ"ש (תהלים קו כג) ויאמר להשמידם לולי משה בחירו, שהתפלל בעדם ואמר, זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם (שמות לב יג), וביטל בזה שבועתו של הקב"ה, לכן גם עתה בא משה לבטל שבועתו של הקב"ה שנשבע לכן לא תביאו (במדבר כ יב) בג' אבות. וז"ש אתה החלות בתחלה בשעת עשיית העגל, להראות את עבדך שיש היתר בשבועה שלך עם זכירת ג' אבות, את גדלך זה אברהם, את ידך החזקה זה יצחק, אשר מי אל זה יעקב, כמ"ש (בראשית לג כ) ויקרא לו אל, שהקב"ה קרא ליעקב אל (מגילה י"ח ע"א). והנה בג' אבות אלו החלות, מלשון חולין שהתיר הנדר בהם, והנה גם עתה אעברה, מאחר שרוצה אני להעביר הנדר שלך בזכירת ג' אבות אלו. והשיב לו הקב"ה רב לך, אינו דומה במה שהתרת השבועה הראשונה שנשבעתי לכלות את ישראל, שאז באת בטענה גדולה שאי אפשר היה לי להתיר השבועה הראשונה שנשבעתי לאבות העולם, שהם היו שלשה דהיינו אברהם יצחק וישראל, שהשבועה היתה לשלשתן. וז"ש אשר נשבעתי להם שהם שלשה, וקיימא לן (גיטין ל"ו ע"א) הנודר על דעת רבים אין לו הפרה, ואין רבים פחות משלשה (כתובות ע"ה ע"א). וזה נרמז במלת רב לך, טענה שלך היתה מאחר שנדרתי על דעת רבים, אבל עתה שנשבעתי לך לעצמך נדר יחיד הוא, ואין לך טענה זו להתיר על ידי ג' אבות, לכן אל תוסף דבר אלי עוד, מאחר שאין כאן נדר על דעת רבים: