שמות לד:ז קבלה: זוהר חדש, מלחמות השם יחיא קאפח, אור נערב ושער הכוונות

אַף עַל גַּב דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְדַע דַּהֲוֵי בֵּן רָשָׁע אוֹ מַמְזֵר קֹדֶם יְצִירָתֵהּ, לֹא מָנֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ עַל אֲבוֹי לְמֶעֱבַד לֵהּ בָּעֲרָיוֹת אוֹ בְּנִדּוֹת, דְּהָא מָנֵי בֵּהּ בְּאוֹרַיְתָא עַל הַנִּדּוֹת וְעַל הָעֲרָיוֹת. הָדָא הוּא דִּכְתִיב וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִּקְרַב וְהַאי אִיהוּ דְּאִתְּמַר נָבִיא מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטוֹב. מַאי הָרָעוֹת וְהַטוֹב, אֶלָּא הָכֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֹא גָּזַר עָלֵהּ דִּיהֵא צַדִּיק וָטוֹב. אֶלָּא קֹדֶם יְצִירָתֵהּ הוּא יָדַע מַחֲשָׁבָה דַּאֲבוֹי. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַחֲשָׁבָה טוֹבָה מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה. הַאי אִיהוּ כָּל חַד בִּפְרָט. וּבְגִין דָּא הַכֹּל צָפוּי בְּמַחֲשָׁבָה. דְּקֻדְשָׁא יָדַע מַחֲשַׁבְתֵּהּ בִּישָׁא. וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה לֵהּ לָאָדָם בְּמַעֲשֶׂה. וְאָדָם חָב בְּמַחֲשָׁבָה וּבְעוֹבָדָא, וְגָרַם לְעָלְמָא דְּאִתְדְּבָקוּ בְּאִילָנָא דְּטוֹב וָרָע וְאִיהוּ חָזַר בִּתְיוּבְתָּא וְאִתְדַּבַּק, בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי. וּבְגִין דְּכָל דָּרִין בֵּהּ תַּלְיָן, וְאוֹרַיְתָא דִּיהַב לֵהּ, יָהַב לְמֹשֶׁה וְכָל יִשְׂרָאֵל. וְכָל (נ"א ובכל) דָּרִין וְכָל דָּרִין חָזָא בֵּהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דּוֹר דּוֹר וּפַרְנָסָיו, דּוֹר דּוֹר וּמַנְהִיגָיו. וּמְנָא לָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לֵהּ אוֹרַיְתָא, הָדָא הוּא דִּכְתִיב אָז רָאָה וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חָקְרָה וַיֹּאמֶר לָאָדָם. אֲפִלּוּ שֵׁדִין וּמַזִּיקִין נָפְקוּ מִנֵּהּ. וְהַאי אִיהוּ פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים. אִלֵּין דְּמַעֲשֵׂה אֲבוּהוֹן בִּידֵיהוֹן. וְלֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת, אִלֵּין דְּעוֹבָדָא דַּאֲבוּהוֹן לָאו בִּידֵיהוֹן. וְלֹא עוֹד אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֹא אָמַר דְּאַחֲזֵי לֵהּ לָאָדָם, וְלֹא לְאַבְרָהָם, וְלֹא לְשׁוּם נָבִיא, אֶלָּא דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו וְכוּ', וְלֹא אָמַר דְּאַחֲזֵי לֵהּ צַדִּיקִים אוֹ רְשָׁעִים אוֹ בֵּינוֹנִיִּים, וְלָאו דְּגָזַר עָלַיְהוּ לְמֶהֱוֵי צַדִּיקִים אוֹ בֵּינוֹנִיִּים אוֹ רְשָׁעִים. א"ל רִבִּי יוֹסֵי בָּתַר דְּאַחֲזֵי לֵהּ דָּרָא דָּרָא וּפַרְנָסָיו, דָּרָא דָּרָא וּמַנְהִיגָיו וַדַּאי אִשְׁתְּמוֹדַע בְּהוֹן אִי אִנּוּן צַדִּיקִים אוֹ רְשָׁעִים אוֹ בֵּינוֹנִיִּים. א"ל הָכֵי אִיהוּ וַדַּאי, אֲבָל רָזָא דְּמִלָּה עָמֹק הַנִּסְתָּרוֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ:

מז) והנה שכח משנה שלמה ששנינו באבות (ד' כ"ב): "לידע ולהודיע ולהודע, שהוא אל, הוא הבורא, הוא היוצר, הוא המבין, הוא הדיין, הוא עד, הוא בעל דין, והוא עתיד לדון, ברוך הוא שאין לפניו לא עולה לא שכחה, לא משוא פנים ולא מקח שוחד", וארז"ל (ירושלמי שקלים פ"ה ה"א, מ"ח ע"ד): "כל האומר הקב"ה ותרן יותרון מעוהי, אלא מאריך רוחיה וגבי דיליה", ואמרו עוד (שם) "על וסביביו נשערה מאוד" שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, ואמרו עוד (שבועות ל"ט ע"א): "ונקה לא ינקה, מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינן שבים", וכן תרגם אונקלוס מפי ר' אליעזר ור' יהושע (שמות ל"ד ז'): "סלח לדיתיבין לאוריתיה, ולדלא תיבין לא מזכי" וכו'. ואל כל אלה האמונות הזרות לתורתינו הקדושה ירמזון דברי ר' תם ן' יחיא המובא בספר רביד הזהב שהבאתי לעיל סי' י"ג שכתב שהעוסקים בקבלה החדשה הם הורסים פינות התורה ועמודיה יתפלצון וכו'. וגם ירמזון אל מה שכתוב בכוונת האר"י בספר מחברת הקדש דף כ"ח ע"ב, ובספר חמדת ימים סוף פרק ז' מתקוני שבת שלא לאמר יגדל אלהים חי וישתבח וכו' מפני שסוברים כי שום עבודה ותפלה ושבח לא שייכי באלהינו ב"ה שהוא הסיבה הראשונה בהיותו מופשט מחומר וצורה, ונפתו בזה אחר עובדי האלילים שאמרו שהוא יתברך נעדר ומרומם ומסולק מכל ברכה ותהלה וכל תורה ועבודה ותפלה לא שייכי ביה. וגם בהתלבשו בספירות שבעולמות העליונים אין מספר למעלה מעולם האצילות (לפי דבריהם) שהם דקים וקלושים ואינם מושגים. וגם באדם קדמון דאצילות ועתיק יומין ואריך אנפין ואבא ואימא לא שייכי שום עבודה וקריאה ותפלה לרוב דקותם והעלמם. ורק בפרצוף אחרון דאצילות שהוא זעיר אנפין ונוקביה שכבר נתעבו קצת שייך בהו עבודה ותפלה. ודברים אלו מתבארים מדברי הרב בעל ספר הברית מאמר הנזכר לעיל והרב כסא אליהו והרח"ו בספר עץ חיים והרב בעל המצרף ונחלת יוסף וזולתם. וזה לשון ספר הברית: "ובזאת תדע אחי שאמונתינו אינה כאמונת הפילוסופים (האלהיים) והישמעאלים בענין היחוד והבורא. כי הם אין איתם יודע את השם הנכבד והנורא הוי'ה ב"ה. רק מאמינים במחוייב המציאות סתם בבחינתו הפשוטה כאשר בתחלה קודם הבריאה (ערום בלי לבוש) וזהו בחינתו הבלתי מושג אל זולתו בשום רמז ורמיזה. ובבחינה הזאת הטיבו אשר דיברו הפילוסופים (הכופרים) שלא שייך אליו שום עבודה ותפלה על כי הוא בבחינתו זאת נעלה ומרומם מכל ברכה ותהלה ובטלה כל תורה ומצוה. כמו שכתב ר' מאיר גבאי. והמתבונן בזה היטב יתבאר לו בלי שום ספק שאין מקום לכל זה בלתי אצילות הספירות. לא כן עם אלהי אברהם שמאמינים במחוייב המציאות מלובש במידותיו הוא סוד הוי"ה ב"ה שהוא הבחינה שאחר הבריאה, בחינה המושגת לבית יעקב שנגלה למשה בסנה והוציאנו מארץ מצרים ונתן תורת אמת לאבותינו דור המדבר פנים בפנים, שייך אליו העבודה והקרבנות והתפלה וכל המצוות המדובר בתוה"ק. ועליו הזהיר על (זעיר אנפין) משה ואמר ליראה את השם הנכבד והנורא הזה ה' את אלהיך" עכ"ל, וכן כתב מהרח"ו בעץ חיים שער טנת"א סוף פרק ב' שהאור היוצא מתוך אדם קדמון הוא זך מאוד, ועל ידי ירידתו והתרחקותו הוא מתעבה עיבוי אחר עיבוי, כיצד האור הנמשך ויוצא דרך האוזן הוא זך מאוד וכאשר נמשך האור הזה עד החוטם ויוצא קצת דרך שם הוא מתעבה וקונה איזה עביות וגסות מחמת הריחוק שנתרחק ונמשך יותר למטה בצאתו עד הפה ויוצא קצתו דרך שם מתעבה יותר בצאתו משם וכו' וכן כתב בשער הנקודים פרק א' שכל מה שהאור יורד למטה הוא ניכר ונרגש ומתגלה שם עכ"ל. וזהו טעמם במה שאמרו דלא שייך עבודה ותפלה רק לאלוה הנרגש ויש בו עובי וגסות קצת שתוכל לציירו בדמות תבניתו על ידי שנתעבה ונתגשם. אבל האין סוף או אדם קדמאה ואדם קדמון ואפילו עתיק ואריך שעדיין לא נתעבו ונתגשמו כל כך, לא שייך בהן עבודה, כי עדיין לא נתעבו ולא נתגשמו שתוכל לציירם, ורק העבודה והיראה לאלוה קצר האפים (זעיר אנפין) והוא לבדו לפי דעתם אלהינו על ידי שנתגשם ונגלה למשה בסנה ובסיני לאבותינו. והנה שכחו מקרא מלא כי מלאך הוא שנגלה למשה בסנה שנאמר (שמות ג' ב'): "וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה". ובמעמד הר סיני הלא נאמר (דברים ד' ט"ו): "כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' עמכם", וכו' לא ראו דמות המושגת ברמ"ח איברים ושס"ה גידים כדבריהם. וקרוב לדבריהם כתב הרב עז לאלהים בבית קדש הקדשים דף כ"ו ע"ד וזה לשונו: "מי שמאמין שהאין סוף הוא עצם האלוהות כאילו כופר בעיקר. ועליהם אמר הנביא (ישעיהו כ"ט ט"ו): 'הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה'. ועוד שעצם האלוהות הוא שם הוי"ה, וכל דבר שיש לו שם ואות יש בו שיעור קומה וכו'. ושם הדבר הוא גבולו שכן שם האדם לא שייך שיקרא בשם אדם אלא מראשו ועד רגליו, הרי שהשם הוא גבולו. לכן כל מה שתמצא משמות דשייכי באדם שייכים אליו יתברך, ואינו כסברת הטועים שאומרים שעצם האלוהות הוא אין סוף"! וחולק הוא על מהרח"ו ושאר מקובלים שסוברים שהתפארת שהוא זעיר אנפין הוא אלהינו, וסבירא ליה שהעבודה והתפלה למלכא קדישא דכל קדישין שהוא מאיר בלב זעיר אנפין כמו שכתב בפרק י"ט דף נ"ט ע"ד, וזה לשונו בדף כ"ו סוף ע"ד: "בר מן דין ובר מן דין אם איתא שהתפארת הוא עצם האלהות למה נעבוד את התפארת שהוא מקבל מאבא ואמא, נעבוד לאריך אנפין או לכתר שהוא יותר למעלה? ואם האין סוף הוא עצם האלוהות, איך אנו אומרים ברוך אתה ה', ממי יתברך ויביא לו שפע"? עכ"ל.

והנה מתוך המאמר הזה מבואר כי עם היות נזק הטעות מרובה, עם כל זה היינו דווקא למי שלא הגיע להוראה ומורה, אבל לענין למידת עצמו אינו נמשך מן הטעות נזק כלל, אדרבא יש לו שכר אלא שאין שכרו מרובה כשכר העומד על אמתת הדברים. ויש בהם חלוק מה שבין אילן סרק לשאר אילנות העושין פירות, והענין הוא, כי הקדושה מתרבה ועושה פירות, ואור הנשפע על ידי התורה האמיתית, ר״ל היודע הסודות ושונה בהם לעולם וכן שאר חלקי התורה, אין ספק שישפיע שפע שיהיה אותו השפע והאור הנברא עומד לעולם ועושה פירות לו ולדורות, כענין דכתיב (שמות לד ז׳‎), "נצר חסד לאלפים" פירוש שומר החסד לאלף דור, כענין זכות אבות וכיוצא. ועצם המצוה שהוא האור ההוא העיקר שמור לו לעולם הבא, והוא יושב ונהנה שם.