תהילים מח:ג קבלה: מגלה עמוקות, זוהר חדש, שערי אורה ותקוני הזהר

אופן נח
איתא בכנפי יונה (חלק ג' סימן נו) שרפ"ח ניצוצים, הם שברי כלים שנפלו לתהומא רבא, והרמז רוח אלקים מרחפ"ת על פני המים (בראשית א ב), כי המים הזדונים הן הקליפות, וסימנך מרחפ"ת רפח מת, כי שבירתן זו היא מיתתן, וישראל כשהיו במצרים העלה משה מהם ר"ב ניצוצים, אבל פ"ו לתשלום רפ"ח לא היה יכולת למשה להוציא מכור הברזל, ז"ש גם ערב ר"ב עלה אתם (שמות יב לח), ר"ב דייקא ולא יותר הם אותיות המעורבין, אבל משה עלה אל האלהי"ם (שמות יט ג), שהם סוד פ"ו ניצוצים הנשארים. וזה שאמר הכתוב וחוש"ך ע"ל פנ"י תהו"ם, ס"ת כלים, שהם רפ"ח, ומהם לא היו ישראל יכולין לעלות פ"ו מנין אלקים, זה שאמר הכתוב ורוח אלקים מרחפת, ר"ל שנשארו מנין אלהים מן רפ"ח מת, ובא משה שנקרא מים, ז"ש על פני המים שהוא משה, כתיב ביה כי מן המים משיתיהו (שמות ב י), שעלה אל אלקים לקבל התורה, ז"ש ויאמר אלקים יהי אור (בראשית א ג), שהוא קבלת התורה, אז וירא אלהים את האור (בראשית א ד), את האור בגימטריא משה רבינו, שהוא כולל תרי"ג מצות, שכן משה במילואו מ"ם שי"ן ה"ה, עולה תרי"ג, כתיב גביה (שמות ב ב) ותרא אותו כי טוב הוא, ויבדל אלקים שרצה להבדיל ניצוצות שהם כמנין אלקים, ולא היה יכולת בידו רק ותחסרהו מעט מאלהים (תהלים ח ו), וענין רפ"ח הם ד' פעמים ע"ב, ומזה הטעם רצה משה ליכנס לארץ ישראל כדי להוציא פר"ח, כמו שנאמר יציץ ויפרח ישראל (ישעיה כז ו), ורצה לתקן ימי שנת החמה, שהם עולים לחשבון רפ"ח כשתסלק ימים שמקריבין מוסף, וכן אמר במזמור שיר ליום השבת, שאותו המזמור אומרת הנשמה ביום יציאתה מן הגוף כדאיתא בספר התמונה, צדיק כתמר יפרח (תהלים צב יג). מה שביקש משה ליכנס לארץ ישראל, היתה כוונתו שיפרח כתמר, ר"ל להעלות ניצוצי רפ"ח, ואיתא בכנפי יונה (חלק ד' סימן טו) כשאמר משה סלח נא לעון העם הזה (במדבר יד יט), נתכוין להתפלל על רפ"ח ניצוצין אלו, שכן לעו"ן הע"ם הז"ה בגימטריא רפ"ח, ואמר סל"ח שהוא בגימטריא חסד ע"ב כ"ו שהוא שם של הויה. וכן בכאן הזכיר שתי שמות אלו ואתחנן אל ידוד, הרי הויה, אשר מי אל הרי חסד אל, כי ב' שמות אלו אל ידו"ה ויאר לנו (תהלים קיח כז), שמוציא לאור הניצוצות והאורות שנפלו בעמקי הקליפות. ועליהם אמר כאן מאחר שאתה החלות להראות את גדלך, שהם אותיות מן רפ"ח, שהן עולים ד' פעמים חסד כנרמז במלת גדל"ך, (וכן מלת גדל"ך עולה כמנין א"ל ידו"ד), ואת ידך החזקה, הם אותיות הנשארים בעמקי הקליפה שהם ביד חזקה, אעברה נא רוצה אני עתה להעביר ולתקן מה שהתפללתי כשאמרתי סלח נא לעון העם הזה, שהם על רפ"ח ניצוצים, באתי גם כן עתה להתפלל עליהם, ובזה צריך אני זכות ארץ ישראל, לכן ואראה את הארץ. השיב הקב"ה אתה אומר החלות, כאלו התחלת לתקן אותם, הלא רב לך הלא כבר העלת ר"ב ניצוצין מן רפ"ח, אל תוסף דבר אלי עו"ד בדב"ר בגימטריא רפ"ח, קרית מלך ר"ב כתיב (תהלים מח ג), עתה די לך בעליית רב ניצוצין. וז"ש אל תוסף דבר, ר"ל שנתכוין משה גם כן לתקן אותן רפ"ח שאין להם תקנה בקרבן מוסף, וז"ש אל תוסף וגו' עו"ד בדב"ר, דייקא על אותן ימים שאין בהם מוסף:

מִכָאן וָאֵילָךְ וַיִּבָּקְעוּ הַמַּיִם דִּילֵהּ לְגַבָּהּ. וְאִיהוּ עֵץ חַיִּים דְּאִתְּמַר בָּהּ (שם טו) וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמַּיִם דְּאוֹרַיְתָא דִּבְעַל פֶּה, דְּאִתְּמַר בְּהוֹן (שם) וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם (שמות א׳:י״ד). כְּמָה דְּאוֹקְמוּהּ וַיְמָרַרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, דְּאִיהִי קוּשְׁיָא. וּבְהַהוּא זִמְנָא וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וְכַד אִתְגַּלֵּי לָךְ אִילָנָא דְּחַיֵּי בְּדָרָא בַּתְרָאָה, דְּאַתְּ עָתִיד לְאִתְגַּלָּאָה בֵּינַיְהוּ כְּמָה דְּאוֹקְמוּהּ (קהלת א׳:ט׳) מַ'ה שֶּׁהָיָ'ה הוּ'א שֶׁיִּהְיֶ'ה. כַּמָּה נִסְיוֹנוֹת אִית לְאִתְנַסְּאָה יִשְׂרָאֵל. הָדָא הוּא דִּכְתִיב שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ לְמֹשֶׁה, וְאוֹרַיְתָא אִתְחַזְרַת לוֹן נִסָּיוֹן לְאִנּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בֵּהּ וְהַוְיָן בְּעָאקוּ סַגִּי. כְּגַוְנָא דְּמִצְרַיִם דְּאִתְּמַר בֵּהּ (שם א) כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ. וְדָא אוֹרַיְתָא דְּבִכְתָב. וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן אוֹרַיְתָא דִּבְעַל פֶּה, דְּתַרְוַיְהוּ אִנּוּן פֶּ'ה וּלְשׁוֹן, וּבְהוֹן תְּהֵא אַנְתְּ כְּבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, וְחַכִּימָא בִּרְמִיזָא. וְלֵית מִיתָה דְּמָארֵי דִּנְהוֹרָא דְּאוֹרַיְתָא אֶלָּא עֲנִיּוּתָא. וּבְפֻרְקָנָא בַּתְרַיְתָא, אוֹרַיְתָא יְהֵא לְיִשְׂרָאֵל כְּגַוְנָא דְּיַמָּא, דְּאִתְּמַר בָּךְ, רָעֲיָא מְהֵימָנָא (שם ב) וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר (שמות ב׳:ג׳). בְּסוֹ'ף פ"ו יוֹמִין דַּרְגָּא דְּפֻרְקָנָא אִתְּמַר בָּךְ וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר, דְּאִיהוּ נְהוֹרָא דְּאוֹרַיְתָא עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא. שָׂפָה דִּילֵהּ שְׁכִינְתָּא בְּהַהוּא זִמְנָא אִלֵּין טִפִּין דַּהֲווֹ נַפְקִין מִן הַסֶּלַע, דְּאִנּוּן פַּסְקֵי הֲלָכוֹת אִתְּמַר בְּהוֹן (תהילים צ״ג:ג׳) נָשְׂאוּ נְהָרוֹת ה'. תְּרֵין טִפִּין דְּאִנּוּן צרי סַלְקִין בִּתְרֵין וָוִין וְאִתְעֲבָדוּ נְהָרוֹת. וְהַהִיא נִקּוּדָא עִלָּאָה דְּאִיהִי סְגוֹלְתָּא אִסְתַּלְּקַת עַל גַּדְפַיְהוּ. וּסְלִיקוּ דִילֵהּ בְּאָן אֲתַר הֲוֵי, אֶלָּא אִלֵּין אִלֵּין תְּרֵין נְהָרוֹת אִנּוּן אַבָּא וְאִמָּא. מִסִּטְרָא דִּבְרַתָּא דְּמַלְכָּא טִפִּין אִתְקְרִיאוּ דְּאִתְּמַר בְּהוֹן, וַיִּצֶר, (ישעיה כה) כִּי בֵּהּ ה' צוּר עוֹלָמִים. צִיֵּר תְּרֵין עָלְמִין דַּקִּיקִין. עָלְמִין דִּבְרַתָּא דְּמַלְכָּא אִנּוּן מִתַּתָּא לְעֵלָּא. מִסִּטְרָא דְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא אִתְקְרִיאוּ נְהָרוֹת. וּבְגִין דָּא נָשְׂאוּ נְהָרוֹת. לְמָאן לְהַהִיא סְגוֹלְתָּא, סַלְקִין לֵהּ כֶּתֶ"ר עַל גַּבַּיְהוּ לְמֶהֱוֵי כָּלִיל סְגוֹלְתָּא, וּמִתְעַטְרָה בֵּהּ בִּתְלָת כִּתְרִין. דְּאִנּוּן כֶּתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת וְכֶתֶר תּוֹרָה עַל גַּבֵּיהֶן. וְהָכֵי אִנּוּן תְּלָת נְהָרוֹת ו'ו'ו וּתְלָת יוֹדִין וּתְלָת וָוִין רְמִיזִין בִּתְלָת רֵישֵׁי תֵּבִין, דְּאִנּוּן וַ'יִּסַּע וַ'יָּבֹא וַ'יֵּט. תְּרֵין דְּאִנּוּן אַבָּא וְאִמָּא סַלְקִין כֶּתֶר עַל גַּדְפַיְהוּ. נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם. אִנּוּן חֶסֶד גְּבוּרָה עָלַיְהוּ אִתְּמַר נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם. מָאן קוֹלָם דָּא עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא וְדָא רָזָא דְשׁוּרֻק לְעֵלָּא. שַׁלְשֶׁלֶת אִיהוּ כָּלִיל תְּלָת נִקּוּדִין בְּקִשּׁוּרָא חֲדָא דְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא. דְּעָלֵהּ אִתְּמַר (ירמיהו ב׳:כ״א) וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שּׂורֵק כֻּלּוֹ זֶרַע אֱמֶת. יִשְּׂאוּ נְהָרוֹת דָכְיָם אִנּוּן נֶצַח וָהוֹד. נָשְׂאוּ לֹא כְּתִיב אֶלָּא יִשְּׂאוּ. וְאִנּוּן סֶגוֹ"ל דְּהִיא נְקֻדָּה מִסִּטְרָא דִּשְׁכִינְתָּא אִיהִי נְקֻדָּה לְתַתָּא דְּצַדִּיק שְׁכִינְתָּא תְּחוֹת רַגְלִין, דְּאִנּוּן יַרְכְּתֵי צָפוֹן. הָדָא הוּא דִּכְתִיב (תהילים מ״ח:ג׳) יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ וְגוֹ'. כַּד אִיהִי נְקֻדָּה וְד' תְּחוֹת יְרֵכִי קְשׁוֹט אִתְקְרִיאַת הַר צִיּוֹן טוּרָא מָאִיךְ. וְאִתְקְרִיאַת מִסִּטְרָא דְּצַדִּיק, דָּכְיָ"ם ד"ך יָ"ם דַּךְ כָּלִיל מִכ"ד אַתְוָן דְּאִנּוּן בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, וּבְהוֹן אַל יָשׁוּב דַּךְ נִכְלָם. יָם אִתְקְרִיאַת מִסִּטְרָא דְּאִמָּא עִלָּאָה, כְּלִילָא מֵחַמְשִׁין אַתְוָן דִּכְלִילָן בִּקְרִיאַת שְׁמַע. בִּקְרָא קַדְמָאָה דִּמְיַחֲדִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תְּרֵין זִמְנִין שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. וּבְהוֹן וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי. וּמִסִּטְרָא דְּאִמָּא עִלָּאָה אִיהוּ נִקּוּדָא עַל גַּדְפַיְהוּ קִרְיַת מֶלֶךְ רַב. וּכְעָן אִתְּמַר בֵּהּ (איכה א׳:א׳) הָעִיר רַבָּתִי עַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה.

והיודע הסוד הגדול הזה ידע סוד, ותקראנה לו השכנות שם לאמר יולד בן לנעמי (רות ד, יז), לפי שאותו הנולד, במקומות אלו היה עיקרו, והוא היורש נחלה מיוחדת בין שתי השכנות. והסוד: הר ציון ירכתי צפון (תהלים מח, ג), כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם (שם קלג, ג); ואומר: ציון היא עיר דוד (שמואל, ה, ז). והבן זה מאוד: