תהילים עח:לט קבלה: פרדס רמונים, זוהר חדש, תלמוד עשר הספירות ותקוני הזהר

זכירה כל המפרשים הסכימו היות הזכירה ביסוד כי הוא המזכיר כל הדברים למעלה במקום החיים. וזהו זכרנו לחיים בר"ה וכן זכרון תרועה כשהוא ביום השבת יסוד. וכן היא מלשון אזכרתה לה' (ויקרא ו ח), וכמו יזכור כל מנחותיך (תהלים כ). כי הכונה על היסוד הקושר המדות כלם. כדפי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא נו דף פ"ז) וז"ל וכל ענפין תמן מתיחדין ומתקשרין ומשלבין ומקבלין דא מן דא וכלא ע"י דצדיק ובלא צדיק לית קורבא ויחודא אלא אחוה וכו'. הנה בפי' שאין קשר ויחוד לספירות כלל אם לא ע"י יסוד. ולשון זכירה הוא לשון קטורת כענין אזכרתה לה'. וזה כונת דוד באומרו מזמור לדוד להזכיר שפי' לקטר ולקשר למלכות עם שאר הספירות ע"י היסוד. וכבר אפשר היות פי' זכירה לשון זכר ממש כי ע"י הזכרות שהוא היסוד הוא יחוד כל הספירות כדפי'. ונתבאר בזהר פרשת ויצא (דף ק"ס.) כי כמו שיש זכירה מצד הזכר בקדושה כך יש זכירה לרעה מצד הקליפה שמאל כדכתיב (תהלים עח לט) ויזכור כי בשר המה. וכמוהם רבים:

פָּתַח וְאָמַר זַרְקָא מקף שׁוֹפָר הוֹלֵךְ סְגוֹלְתָּא. נָטִיל תְּלָת אַבְנִין וְזָרִיק לוֹן לְגַבֵּי עֵלָּא. וְכַד זָרִיק לוֹן אִתְעֲבִידוּ אַבְנָא חֲדָא, וְאָמַר לְמָארֵי מְתִיבְתָּא, קַבִּילוּ הַאי אַבְנָא לְגַבַּיְכוּ, דְּהָא שְׁכִינְתָּא אִיהִי בְּגָלוּתָא וְלֵית בָּכוּ מָאן דְּיִתְּעַר לְגַבָּהּ לְרַצָּאָה לָהּ לְגַבֵּי בַּעְלָהּ וְלֹא עוֹד אֶלָּא כַּמָּה מָארֵי מִדְרָשׁוֹת דְּאִנּוּן חֲבֵרִין לְגַבַּיְכוּ, צַוְחִין בְּכָל יוֹמָא וְלֵילְיָא בְּאוֹרַיְתָא דִּבְעַל פֶּה, בְּכַמָּה קוּשְׁיָן. וְצַוְחִין בָּהּ בְּכַלְבִין דְּאָמְרִין הַב הַב. כְּגַוְנָא דְּגֵיהִנֹּם דְּצָוַח הַב הַב, הָדָא הוּא דִּכְתִיב (משלי ל) לַעֲלֻקָּה שְׁתֵּי בָּנוֹת הַב הַב. הַב לָן עוּתְרָא בְּעָלְמָא דֵּין. הָב לָן עוּתְרָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. כְּמָה דְּאוֹקְמוּהּ לְמֹד תּוֹרָה הַרְבֵּה וְיִתְּנוּ לְךָ שָׂכָר הַרְבֵּה. וְלֵית מָאן דְּיִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְתָא, לְסַלְקָא בֵּהּ שְׁכִינְתָּא מִן גָּלוּתָא, וּלְיַחֲדָא לָהּ עִם בַּעְלָהּ דְּאִנּוּן אֲטִימִין דְּעַיְנִין סְתִימִין דְּלִבָּא, וּבְגִין דָּא קָלָא נָפַק בְּכָל לֵילְיָא כַּד נָחִית קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, דְּסַלְקִין נִשְׁמָתִין קַמֵּהּ, וְהַהוּא קָלָא אָמַר קְרָא כְּדִכְתִיב (ישעיה מ) קוֹל אוֹמֵר קָרָא. זִיל וְאִמָּא לוֹן דְּיִשְׁתַּדְּלוּן בְּאוֹרַיְתָא לְחַבְּרָא שְׁכִינְתָּא עִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּגַוְנָא דְּדָוִד דְּאָמַר (תהלים קלב) אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינַי לְעַפְעַפַּי תְנוּמָה עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה'. וְאִיהוּ הֲוָה מִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא לְחַבְּרָא אִמָּא, דְּאִתְּמַר בָּהּ (משלי א) וְאַל תִּטֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ עִם בַּעְלָהּ. דְּהָא שְׁכִינְתָּא מִסִּטְרָא דְּחֶסֶד אִתְקְרִיאַת גְּמִילוּת חֲסָדִים. וּמִסִּטְרָא דִּגְבוּרָה אִתְקְרִיאַת עֲקֵדָה וְקָרְבְּנָא. וּמִסִּטְרָא דְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא אִתְקְרִיאַת תּוֹרָה. וְלֵית מָאן דְּיִתְּעַר לָהּ בְּאִלֵּין מִדּוֹת לְגַבֵּי בַּעְלָהּ. הָדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיה נא) אֵין מְנַהֵל לָהּ וְגוֹ'. וּבְגִין דָּא קָלָא אָמַר מָה אֶקְרָא כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר. דְּלָא מִשְׁתַּדְּלִין אֶלָּא לְדַבְּחָא בִּשְׂרָא, ואִלֵּין אִנּוּן עַמֵּי הָאָרֶץ ואִלֵּין דְּמִשְׁתַּדְּלִין בִּגְמִילוּת חֶסֶד וּבְאוֹרַיְתָא, לֹא מִשְׁתַּדְּלִין אֶלָּא לְגַרְמַיְהוּ, וּבְגִינַיְהוּ אִתְּמַר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה. וְכָל אִלֵּין דְּלָא מִשְׁתַּדְּלִין בֵּהּ לִשְׁמָהּ, רוּחָא קוּדְשָׁא דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא לָא שַׁרְיָא עָלַיְהוּ, הָדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים עח) וַיִּזְכֹּר כִּי בָּשָׂר הֵמָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב.

בההוא זימנא [באותו זמן], ויזכור, כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב (תהלים ע"ח) לעלמא [לעולם], ודא איהו רוחא דמשיח [וזה הוא רוח המשיח]. וי לון מאן דגרמין [אוי להם למי שגורם], דיזיל מן עלמא [שילך מן העולם], ולא יתוב לעלמא [ולא ישוב לעולם], דאלין אינון דעבדי לאורייתא יבשה [שאלו הם שעושים את התורה יבשה], ולא בעאן לאשתדלא בחכמת דקבלה [ולא רוצים להתיגע בחכמת הקבלה], דגרמין דאסתלק נביעו דחכמה [שגורמים שיסתלק מעין החכמה], דאיהו י' מינה [שהוא י' ממנה] וכו'. והאי רוח דאסתלק, איהו רוח דמשיח, ואיהו רוח הקודש [וזה הרוח שהסתלק הוא רוח של משיח והוא רוח הקודש], ואיהו [והוא] רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'.