וַיֹּ֗אמֶר לְֽהַשְׁמִ֫ידָ֥ם לוּלֵ֡י מֹ֘שֶׁ֤ה בְחִיר֗וֹ עָמַ֣ד בַּפֶּ֣רֶץ לְפָנָ֑יו לְהָשִׁ֥יב חֲ֝מָת֗וֹ מֵֽהַשְׁחִֽית׃
שער הפסוקים
אבל הכונה היא, כי גם אהרן ידע ברוח קדשו, שהיה צריך לתקן עון הנזכר של הרן, ולמסור עצמו על קדוש ה', וחשב כי כיון שגם חור היה מבחי' הרן כנזכר, וכבר מסר נפשו לתקן הענין הנזכר, א"כ אין צורך לו שהוא ימסור גם עצמו, כי כבר נתקן העון ההוא ע"י חור, וטעה בזה. ולכן (דברים ט' כ') ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, ואז נגזר מיתה על בניו, כמש"ה (תהלים ק"ו כ"ג) ויאמר להשמידו לולי משה בחירו וכו' להשיב חמתו מהשחית, ואין השבת חימה אלא אחר שכבר עשתה רושם. והוא כמ"ש חז"ל כי אין השמד אלא כלוי בנים. ובתפלת משה השיב חצי הגזרה, ונשארו אלעזר ואיתמר, ולא מתו אלא נדב ואביהוא:
מגלה עמוקות
אופן חמשה עשר
בא משה להזכיר מה שעשה לו הקב"ה במעשה העגל שנשבע הקב"ה לכלות את ישראל, כמ"ש (תהלים קו כג) ויאמר להשמידם לולי משה בחירו, שהתפלל בעדם ואמר, זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם (שמות לב יג), וביטל בזה שבועתו של הקב"ה, לכן גם עתה בא משה לבטל שבועתו של הקב"ה שנשבע לכן לא תביאו (במדבר כ יב) בג' אבות. וז"ש אתה החלות בתחלה בשעת עשיית העגל, להראות את עבדך שיש היתר בשבועה שלך עם זכירת ג' אבות, את גדלך זה אברהם, את ידך החזקה זה יצחק, אשר מי אל זה יעקב, כמ"ש (בראשית לג כ) ויקרא לו אל, שהקב"ה קרא ליעקב אל (מגילה י"ח ע"א). והנה בג' אבות אלו החלות, מלשון חולין שהתיר הנדר בהם, והנה גם עתה אעברה, מאחר שרוצה אני להעביר הנדר שלך בזכירת ג' אבות אלו. והשיב לו הקב"ה רב לך, אינו דומה במה שהתרת השבועה הראשונה שנשבעתי לכלות את ישראל, שאז באת בטענה גדולה שאי אפשר היה לי להתיר השבועה הראשונה שנשבעתי לאבות העולם, שהם היו שלשה דהיינו אברהם יצחק וישראל, שהשבועה היתה לשלשתן. וז"ש אשר נשבעתי להם שהם שלשה, וקיימא לן (גיטין ל"ו ע"א) הנודר על דעת רבים אין לו הפרה, ואין רבים פחות משלשה (כתובות ע"ה ע"א). וזה נרמז במלת רב לך, טענה שלך היתה מאחר שנדרתי על דעת רבים, אבל עתה שנשבעתי לך לעצמך נדר יחיד הוא, ואין לך טענה זו להתיר על ידי ג' אבות, לכן אל תוסף דבר אלי עוד, מאחר שאין כאן נדר על דעת רבים:
בא משה להזכיר מה שעשה לו הקב"ה במעשה העגל שנשבע הקב"ה לכלות את ישראל, כמ"ש (תהלים קו כג) ויאמר להשמידם לולי משה בחירו, שהתפלל בעדם ואמר, זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם (שמות לב יג), וביטל בזה שבועתו של הקב"ה, לכן גם עתה בא משה לבטל שבועתו של הקב"ה שנשבע לכן לא תביאו (במדבר כ יב) בג' אבות. וז"ש אתה החלות בתחלה בשעת עשיית העגל, להראות את עבדך שיש היתר בשבועה שלך עם זכירת ג' אבות, את גדלך זה אברהם, את ידך החזקה זה יצחק, אשר מי אל זה יעקב, כמ"ש (בראשית לג כ) ויקרא לו אל, שהקב"ה קרא ליעקב אל (מגילה י"ח ע"א). והנה בג' אבות אלו החלות, מלשון חולין שהתיר הנדר בהם, והנה גם עתה אעברה, מאחר שרוצה אני להעביר הנדר שלך בזכירת ג' אבות אלו. והשיב לו הקב"ה רב לך, אינו דומה במה שהתרת השבועה הראשונה שנשבעתי לכלות את ישראל, שאז באת בטענה גדולה שאי אפשר היה לי להתיר השבועה הראשונה שנשבעתי לאבות העולם, שהם היו שלשה דהיינו אברהם יצחק וישראל, שהשבועה היתה לשלשתן. וז"ש אשר נשבעתי להם שהם שלשה, וקיימא לן (גיטין ל"ו ע"א) הנודר על דעת רבים אין לו הפרה, ואין רבים פחות משלשה (כתובות ע"ה ע"א). וזה נרמז במלת רב לך, טענה שלך היתה מאחר שנדרתי על דעת רבים, אבל עתה שנשבעתי לך לעצמך נדר יחיד הוא, ואין לך טענה זו להתיר על ידי ג' אבות, לכן אל תוסף דבר אלי עוד, מאחר שאין כאן נדר על דעת רבים:
זוהר חדש
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי מֵהָכָא, (תהילים ק״ו:כ״ג) וַיֹּאמֶר לְהַשְּׁמִידָם לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו. וְכֵן כָּל הַצַּדִּיקִים הֵגִינוּ עַל דּוֹרָם, וְלֹא הִנִּיחוּ מִדַּת הַדִּין לִשְׁלוֹט בָּהֶם.