עֵ֭ת לַעֲשׂ֣וֹת לַיהוָ֑ה הֵ֝פֵ֗רוּ תּוֹרָתֶֽךָ׃
אור נערב
"תניא, אמר רבי שמעון לחברייא עד מתי ניתיב בקיימא דסמכא חד דכתיב עת לעשות לה׳, יומין זעירין אינון ומארי דחובא דחוק כרוזא כל יומא קארי ומחצדי חקלא זעירין אינון ואינון בשולי כרמא לא אשגחן ולא ידעין לאן הוא אתר כמה דיאות. אתכנשו חברייא לבי אדרא מלבשין שריין ורמחין, אזדרזו בתקוניכון בעיטא בחכמתא בסוכלתנו בדיעותא בחיזו בידין ברגלין. אמליכו עליכון למאן דברשותיה חיי ומותא למגזר מילין דקשוט, מילין דקדישי עליונים צייתין להו וחדאן למשמע להו ולמנדע להו:
אור נערב
פתח ואמר, (דברים כ״ז) "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה". פתח רבי שמעון ואמר, (תהילים קי״ט:קכ״ו) "עת לעשות לה׳ הפרו תורתך",
פרדס רמונים
עת המלכות נקראת עת ועליה נאמר (תהלים קיט קכו) עת לעשות לה'. ומפני כי היא כלולה מכ"ח עתי"ם, י"ד בהיותה מלאה מיוחדת בשמש והם טובים, וי"ד רעים בהיותה חסרה והולכת. וע"ז נאמר (ויקרא טז ב) ואל יבא בכל עת. ויש עת רעה והיא הקליפה. ובזה יובן ענין השלום שנוהגים להקדים שלום ולומר שעה טובה דהיינו המלכות בהיותה במלואה. וח"ו שעה רעה היא חסרונה ושולטנות הקליפות. ולפיכך צריך לזהר שלא יאמר בשעה רעה יהיה ח"ו שנראה כמקלל עצמו ורחמנא ליצלן. ומבואר בזהר פרשת וירא (דף קט"ז) כי עת רצון, ועתה, כמו בעתה אחישנה (ישעיה ס כב), הכל דבר אחד ופי' עת ה'. ובתקונים פי' כי הבינה נקרא עת מצד הגבורה. ולכן אל יבא בכל עת מפני שלפעמים משפעת דין. וכמו שכ"ח עיתים אלו במלכות כן בבינה. כי אין דין למטה, אם לא שיהיה מלמעלה: