איוב ג:יט מדרש: רות רבה (לרנר), אוצר מדרשים, רות רבה ופסיקתא רבתי

קטן וגדול שם הוא (איוב ג: יט) א"ר סימון, זה א' מארבע מקראות שהם דומים זה לזה, קטן וגדול שם הוא, בעולם הזה מי שהוא קטן, יכול להעשות גדול, ומי שהוא גדול, יכול להעשות קטן, אבל לעתיד לבא, מי שהוא קטן, אינו יכול להעשות גדול, ומי שהוא גדול, אינו יכול להעשות קטון. ועבד חפשי מאדוניו האדם הזה, כל זמן שהוא חי, הרי הוא עבד לשני יצרים, עבד ליוצרו ועבד ליצרו, בשעה שהוא עושה רצון יוצרו, הוא מכעיס את (י"ר) יצרו, ובשעה שהוא עושה רצון יצרו, הוא מכעיס את יוצרו, מת, יצא לחירות, ועבד חפשי מאדניו. ר' מיישא [בר בריה דר' יהושע בן לוי] נשתקע בחליו שלשה ימים, לאחר שלשה ימים נתיישבה דעתו עליו. אמר ליה אבוי, ברי, הן הוית? אמר ליה, בעולם מעורבב. אמר ליה, מה חמית תמן? אמר ליה, הרבה בני אדם ראיתי, כאן בכבוד ושם בבזיון, כאן בבזיון ושם בכבוד. כד שמע ר' יוחנן וריש לקיש, סלקין למבקרא יתיה. אמר להון אבוי, שמעתון מה אמר הדין מינוקא. אמרין ליה, מה [אמר]? תני לון עובדא. אמר ר' שמעון בן לקיש, ולא מקרא מלא הוא, כתיב כי כה אמר י"י הסר המצנפת והרם העטרה זאת לא זאת השפלה הגבה והגבוה השפל (יחזקאל כא: לא). עמד ר' יוחנן ונשקו על ראשו [ואמר], אלמלא לא עליתי לכאן אלא לשמוע הטעם הזה מפיך דיי. רב הונא ריש גלותא שאל לרב חסדא. אמר ליה, מהו דין דכתי', הסר המצנפת והרם העטרה? [אמר ליה, הסר המצנפת מרבותינו, והרם העטרה] מאומו' העולם. אמר ליה, אנת חסיד ומילך חסד.

ט״ז) אדם כי יהיה בעור בשרו – בנוהג שבעולם, אדם שיש לו עבד והוא סורח עליו, מה הוא עושה לו? קורא לפחמים שיעשו לו כבלים ומיד הן מביאין שלשלאות כדי לכפות אותו, אבל המקום אינו כן, אלא אדם חטא לפניו אינו צריך לומר קראו לפחמים שיעשו כבלים, אלא ממנו הם כבלים שלו. אדם כי יהיה – בא וראה היאך חלק הקב״ה כבוד לישראל, בקרבנות מה הוא אומר? אדם כי יקריב מכם, תלה הקרבנות בהם לפי שעליהם נתלים, אבל בנגעים אינו אומר כן, אלא אדם כי יהיה בעור בשרו, ללמדך שאם ישראל זוכין, הנגעים באים על או״ה ולא על ישראל כשם שכתוב בנעמן (מ״ב ה׳), וכן הוא אומר והסיר ה׳ ממך כל חלי וכל מדוי מצרים (דברים ז׳), ואומר נכונו ללצים שפטים (משלי י"ט). למה נקרא שם הצרעת נושנת, לפי שגרמו עונותיו שנתישנה הצרעת זמן מרובה. למה גזר על המצורע שישב בדד ובגדיו יהיו פרומים וראשו פרוע והוא עצמו קורא טמא, שנאמר והצרוע אשר בו הנגע וגו׳, אתה מוצא על ג׳ עבירות הצרעת נדבקת לבריות: מקנאת הבל (לשון הרע) כמו שנעשה במרים, מחמדת עושר כמו שנעשה בגחזי (מ״ב ה׳ כ״ז), מגובה את עצמו כמו שנעשה בעוזיהו (דהי״ב כ״ו). לפיכך גזר המקום על המצורע שיהא בגדיו פרומים וראשו פרוע – כנגד חמדת העושר, וכנגד הגאוה – יקרא עצמו טמא, וכנגד קנאת ההבל שאמר דברים על חבירו שלא כן – בדד ישב מחוץ למחנה כמנודה. וחשוב הוא כמת, שנאמר אל נא תהי כמת, ואומר בעוזיהו בית החפשית (שם), וכמו שנאמר במת ועבד חפשי מאדוניו (איוב ג׳); למה לא צוה הקב״ה להראות נגעים לאחד מישראל אלא לאהרן ולבניו בלבד? אלא כשם שנוטלין מתנותיהן ותרומותיהן וכל קרבנות של ישראל, כך יקבלו טרחותיהן, בשביל כך עשה המקום שיהיו ישראל באים ומראין נגעיהן לכהן, שכן כתיב על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע (דברים כ״א). ועוד כדי שיצטרכו ישראל להם ויהיו נותנים להם מתנותיהם בעין יפה. וחכמים מושלים טומאת הצרעת בטומאת הרוח והלב. ואלה הם העוזבים יראת המקום ונדבקים בע״ז, כמו ירבעם בן נבט שחטא והחטיא את הרבים וטימא את ישראל בצרעת הרוח, שכן כתיב: וירבעם בן נבט אפרתי וגו׳ ושם אמו צרועה אשה אלמנה עבד לשלמה (מ״א י״א). למה נקרא שמו ירבעם? אמר הקב״ה ביני ובין בני הוא עשה מריבה, שעשה את העגל והפריש בני ממני. בן נבט – מהו נבט? לשון אש, האיש שהביא הנבט והאש על עמי ישראל (בגמרא סנהדרין ק״א: דרשו בן נבט – שניבט ולא ראה, ת״ר נבט – שראה אש יצאה מאמתו וכו׳, ועיקר נבט הוא לשון הבטה), ושם אמו צרועה – שהביא צרעת הרוח על העם והסב לבם ממני. אשה אלמנה – האיש שהושיב את עמי אלמנה, שנאמר באיכה היתה כאלמנה. עבד – שעשה לבני עבדים לאומות העולם. לשלמה – שהשלימם לשונאיהם כמו שכתוב הָגְלָת שְׁלוֹמִים (ירמיה י״ג), ואומר על הסגירם גלות שלימה (עמוס א׳). וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה – שהרים ידו במלך מ״ה הקב״ה [שהשלום שלו], מה דרכו של נגע שכהן רואה ומסגירו, ואם יראה בו סימני טהרה הוא מטהרו, שנאמר והסגיר את הנגע וגו', כך הקב״ה הסגיר ישראל בבבל, וכיון שהסגירו הודיעו סימני טהרה (לעשות תשובה), שכן אמר להן נבוכדנצר לחנניה מישאל ועזריה שישתחוו לצלם ולא קבלו, שנאמר לאלהך לא איתנא פלחין (דניאל ג׳), אמר להם המקום, אין אתם רוצים לסגוד לו, במקומכם לא היה לכם חששא עלי והייתם עובדים ע״ז, ולאחר שגליתם אתם מתביישין ממני, חייכם אם אתם מתביישין – בזה אני גואל אתכם בזה, לקיים מה שנאמר ושב ה׳ אלהיך את שבותך (דברים ל'), ואומר תחטאני באזוב ואטהר (תהלים נ"א).

זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (איוב ג, יט): קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו, אָמַר רַבִּי סִימוֹן זֶה אֶחָד מֵאַרְבָּעָה מִקְרָאוֹת שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה, קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא, הָעוֹלָם הַזֶּה מִי שֶׁהוּא קָטָן יָכוֹל לְהֵעָשׂוֹת גָּדוֹל, וּמִי שֶׁהוּא גָּדוֹל יָכוֹל לְהֵעָשׂוֹת קָטָן, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא, מִי שֶׁהוּא קָטָן אֵינוֹ יָכוֹל לְהֵעָשׂוֹת גָּדוֹל, וּמִי שֶׁהוּא גָּדוֹל אֵינוֹ יָכוֹל לְהֵעָשׂוֹת קָטָן. וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו, זֶה הוּא שֶׁעוֹשֶׂה רְצוֹן יוֹצְרוֹ מַכְעִיס אֶת יִצְרוֹ, מֵת יָצָא לַחֵרוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו. רַבִּי מְיָאשָׁא בַּר בְּרֵיהּ דְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, נִשְׁתַּקַּע שְׁלשָׁה יָמִים בְּחָלְיוֹ, לְאַחַר שְׁלשָׁה יָמִים נִתְיַשְּׁבָה דַעְתּוֹ, אָמַר לוֹ אָבִיו הָן הֲוֵית, אֲמַר לֵיהּ בְּעוֹלָם מְעֹרָב הָיִיתִי. אֲמַר לֵיהּ וּמַה חֲמֵיתָה תַּמָּן, אֲמַר לֵיהּ הַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם רָאִיתִי כָּאן בְּכָבוֹד וְשָׁם בְּבִזָּיוֹן. כַּד שְׁמַעוּ רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ סָלְקָן לִמְבַקְרֵיהּ, אֲמַר לְהוֹן אָבוּהּ שְׁמַעְתּוּן מָה אֲמַר הָדֵין מַיְינוֹקָא, אָמְרִין לֵיהּ מָה אֲמַר, תָּנֵי לְהוֹן עוֹבָדָא. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ וְלֹא מִקְרָא מָלֵא הוּא (יחזקאל כא, לא): כֹּה אָמַר ה' [א] הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה זֹאת לֹא זֹאת הַשָּׁפָלָה הַגְּבֵּהַּ וְהַגָּבֹהַּ הַשְׁפִּיל, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אִלּוּ לֹא עָלִיתִי אֶלָּא לִשְׁמֹעַ דָּבָר זֶה דַּי. רַב הוּנָא רֵישׁ גָּלוּתָא שָׁאַל לְרַבִּי חִסְדַּאי מַה דֵּין דִּכְתִיב הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה, אָמַר לוֹ, הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת מֵרַבּוֹתֵינוּ, וְהָרִים הָעֲטָרָה מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם. אָמַר לוֹ, אַתְּ חֶסֶד וּמַה לְּךָ חָסֶד.