איוב לח:י מדרש: תנחומא בובר, מדרש תנאים, מדרש תנחומא וויקרא רבה

זאת חקת התורה (במדבר יט ב). יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שברא את עולמו בחכמה ובתבונה, ולנפלאותיו אין חקר, ולגדולתו אין מספר, וכונס כנד מי הים, ונותן באוצרות תהומות (תהלים לג ז), ומהו כונס כנד מי הים, בשעה שברא הקב"ה את העולם, אמר לו לשר של ים, פתח פיך ובלע כל מימי בראשית, אמר לפניו רבש"ע דיי שאעמוד בתוך שלי, והתחיל לבכות, בעט בו והרגו, שנאמר בכחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב (איוב כו יב), [את מוצא ששר של ים רהב שמו, מה עשה הקב"ה כבשן ודרכן], וכך קיבלן הים, שנאמר ודורך על במתי ארץ ה' [אלהי] צבאות שמו (עמוס ד יג), ושם להן חול בריח ודלתים, שנאמר ויסך בדלתים ים (איוב לח ח), ואומר האותי לא תיראו נאם ה' [אם מפני לא תחילו] אשר שמתי חול גבול לים (ירמיה ה כב), ואומר עד פה תבא ולא תוסיף (איוב לח יא), אמר לו הים רבש"ע אם כן יתערבו מימי המתוקין במלוחין, א"ל לאו, כל אחת ואחת יש לו אוצר בפני עצמו, שנאמר נותן באוצרות תהומות (תהלים לג ז), ואם תאמר שזה תימה גדול שאין מתערבין מימיהן, הרי פרצוף שברא הקב"ה בבני אדם מלא הסיט, יש בו כמה מעיינות ואינן מתערבין זה בזה, מי עינים מלוחים, מי אזנים שמנים, מי החוטם סרוחין, מי הפה מתוקין, מפני מה מי עינים מלוחין, שבזמן שאדם בוכה על המת בכל שעה, מיד היה מסתמא, אלא על שהן מלוחין פוסק ואינו בוכה, מפני מה מי אזנים שמנים, שבשעה שאדם שומע שמועה קשה (אילמלא) [אלמלי] תופשה באזניו מתקשרת בלבו ומת, ומתוך שהן שמנים מוציא בזה ומכניס בזה, מפני מה מי החוטם סרוחין, שבזמן שאדם מריח ריח רע אם לא מי החוטם סרוחין שמעמידים אותו מיד מת, ומפני מה מי הפה מתוקין, פעמים שאדם אוכל אכילה שאינה מתקבלת בלבו ומקיאה, ואם לא מי הפה שמתוקין, אין נפשו חוזרת עליו, ועוד שהוא קורא בתוה, שכתיב בה ומתוקים מדבש ונופת צופים (שם יט יא), לפיכך מי הפה מתוקים, והרי דברים קל וחומר, ומה מלא הסיט יש בו כמה מעיינות ואינם מתערבים, הים הגדול על אחת כמה וכמה, שנאמר זה הים (הגדול) [גדול] ורחב ידים וגו' (שם קד כה), ללמדך שבכל עושה הקב"ה את שליחותו, ולא ברא דבר אחד לבטלה, ופעמים שעשה הקב"ה שליחותו על ידי [צפרדע, ועל ידי יתוש, ועל ידי צרעה, ועל ידי] עקרב, אמר רבי חנן דציפורי, מעשה בעקרב אחד הלך לעשות שליחותו בעבר הירדן, וזימן לו הקב"ה צפרדע אחת ועבר עליה, והל אותו עקרב ועקץ אדם ומת. ומעשה בקוצר אחד שהיה עומד וקוצר בבקעת בית טופח, כיון שבא השרב, נטל עשב (קצרו) [קשרו] בראשו, אתא עליה חד חיויא גבר קטליה, עבר עליה חד חבר חמא חיויא קטילן, א"ל מאן קטיל האי חיויא, א"ל אנא, אסתכיל בעשבא דברישיה, א"ל מרים את עשבא דברישיך, א"ל אין, כיון דארים יתיה, א"ל את יכול מרים הדין חיויא בהדין חוטרא, א"ל אין, עביד הכי קרב לגביה לא הספיק ליגע בו עד שנשר איברים איברים.

וכן לענין הים הוא אומר (יר' ה כב) האותי לא תיראו נאם ה' משנגזרה עליו גזירה כלום שינה מדתו ואמר הריני עולה ומציף את כל באי העולם והלא כבר נאמר (איוב לח י) ואשבור עליו חקי ואומר עד פה תבוא ולא עוד אלא שמצטער ואינו יודע מה לעשות שנ' (יר' ה כב) ויתגעשו ולא יוכלו והרי הדברים קל וחומר מה אם אלו שנבראו שלא לזכות ושלא לחובה שלא לשכר ושלא להפסד שאם יזכו אין מקבלין שכר ואם יחטאו אין מקבלין פורענות לא שינו את מדתן אתם שאם זכיתם אתם מקבלין שכר ואם חטאתם אתם מקבלין פורענות על אחת כמה וכמה תהו צריכין שלא לשנות את מדתכם:

כִּי בֵן הָיִיתִי לְאָבִי, קֹדֶם שֶׁיָּצָאתִי מִמְּעֵי אִמִּי, הָיִיתִי בְּנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי כֵן יִסְּרַנִּי כְּמוֹ הָאָב שֶׁמְּיַסֵּר אֶת בְּנוֹ. רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי אִמִּי, הָעֵת שֶׁהָיִיתִי רַךְ וְהָיִיתִי יָחִיד שֶׁלֹּא הָיָה שׁוּם אָדָם בַּחֲבוּרָתִי לִפְנֵי אִמִּי. וַיֹּרֵנִי הַמַלְאָךְ וַיֹּאמֶר לִי, יִתְמָךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לְעֵיל. וּלְכָךְ עַל הַכֹּל מַזְהִירוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמְטַיֵּל אוֹתוֹ הַמַּלְאָךְ מִן הַבֹּקֶר וְעַד הָעֶרֶב, וּמַרְאֶה לוֹ מָקוֹם שֶׁהוּא עָתִיד לָמוּת בּוֹ וּמָקוֹם שֶׁהוּא עָתִיד לְהִקָּבֵר בּוֹ, וְאַחַר כָּךְ מוֹלִיכוֹ וּמְטַיְּלוֹ עַל כָּל הָעוֹלָם וּמַרְאֶה לוֹ אֶת הַצַּדִּיקִים וְאֶת הָרְשָׁעִים, וּמַרְאֶה לוֹ הַכֹּל. וּבָעֶרֶב חוֹזְרוֹ לְתוֹךְ מְעֵי אִמּוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ שָׁם בְּרִיחַ וּדְלָתַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם (איוב לח, ח). וּכְתִיב: וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ (ישעיה נא, טז). עוֹמֵד וְאוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וְגוֹ' (איוב לח, יא).