איוב לח:יג מדרש: שמות רבה, מדרש שכל טוב, אוצר מדרשים ופסיקתא רבתי

מה ראה לומר ליל שמורים? שבו עשה גדולה לצדיקים, כשם שעשה לישראל במצרים, ובו הציל לחזקיהו, ובו הציל לחנניה וחביריו, ובו הציל לדניאל מגוב אריות, ובו משיח ואליהו מתגדלין, שנאמר (שם כא, יב): אמר שומר אתא בקר וגם לילה. משל לאשה, שהיתה מצפה לבעלה שפירש למדינת הים. אמר לה: יהא סימן הזה בידך, בעת שתראי אותו סימן, דעי שאני בא ואני קרוב לבא. כך ישראל מצפין משעמדה אדום. אמר הקדוש ברוך הוא: הסימן הזה יהיה בידכם, ביום שעשיתי לכם תשועה, ובאותו לילה היו יודעים שאני גואלכם, ואם לאו, אל תאמינו שלא קרבה העת, שנאמר (שם ס, כב): אני ה' בעתה אחישנה. ואומר (חגי ב, ו-כב): עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ וגו' והפכתי כסא ממלכות וגו'. וכשם שהפכתי את מצרים. כך אני הופך העובדי כוכבים. שנאמר (ישעיה ס, יב): והגוים חרוב יחרבו. ואומר (איוב לח, יג): לאחוז בכנפות הארץ וגו':

וינער ה' את מצרים בתוך הים, הופכים על פניהם. כאדם שמנער את הקדירה והופך את התחתון למעלה ואת העליון למטה, ודומה לו לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה (איוב לח יג), וניער פרעה וחילו (תהלים קלו טו):

טי״ת – אל תקרי טי"ת אלא טיט, ומהו טיט? זה טיט שבידו של הקב״ה, שנאמר הנה כחומר ביד היוצר (ירמיהו י״ח:ו׳) שכל העולם כלו לא נברא אלא הימנו, ולבסוף עתידים כלם שחוזרים לטיט, שנאמר הכל הולך אל מקום אחד, הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר (קהלת ח׳). ואין טיט אלא עפר שנברא ממנו אדם הראשון, שנאמר וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה. ומנין שאין טיט אלא עפר? שנאמר וְיָבֹא סְגָנִים כְּמוֹ חֹמֶר וּכְמוֹ יוֹצֵר יִרְמָס טִיט (ישעיה מ״א כ"ה). ד״א, טיט זהו טיטו של עולם הבא, שהצדיקים מציצין הימנו כתות כתות כעשבי השדה בכמה לבושין שריחן הולך מסוף העולם ועד סופו כריח גן עדן, שנאמר ויציצו מעיר כעשב הארץ (תהלים ס״ב), ואין עיר אלא ירושלם שנאמר העיר אשר בחרתי בה (מלכים א י״א:ל״ב), מכאן אתה למד שאין הקב״ה מחיה מתים אלא בארץ ישראל שנאמר כה אמר ה׳ בורא השמים ונוטיהם וגו' (ישעיהו מ״ב:ה׳), ואומר ונתתי צבי בארץ חיים (יחזקאל כ״ו:כ׳), ומהו ארץ חיים, וכי יש ארץ חיים וארץ מתים? אלא זו ארץ ישראל שנקראת ארץ החיים שמתיה חיים תחלה לעוה״ב. אם כן צדיקים שבחוצה לארץ כגון משה ואהרן ושאר כל הצדיקים שבארבע פנות העולם היאך חיים ובאים לעולם הבא? אלא מלמד שבשעת תחיית המתים הקב״ה יורד משמי שמים העליונים ויושב על כסאו בירושלם, שנאמר בעת ההיא יקראו לירושלם כסא ה׳ (ירמיהו ג׳:י״ז), וקורא להם הקב״ה למלאכי השרת ואומר להם: בני! לא בראתי אתכם אלא לשעה זו כדי שתעשו לי קורת רוח. משיבים מלאכי השרת ואומרים לפניו: רבש״ע! הננו נעמוד לפניך בכל דבר שאתה רוצה. משיב הקב״ה ואומר להם, לכו ושוטטו בארבע רוחות העולם והגביהו את ארבע כנפות הארץ, ועשו מחילות מחילות בקרקע לכל צדיק וצדיק שבחו"ל עד א״י, והביאו לי כל צדיק וצדיק, פלוני בן פלוני חסיד, פלוני בן פלוני חכם, פלוני בן פלוני שמסרו עצמן על קדושת שמי בכל יום ויום, כדי שלא יצטערו ויבואו לא״י ואני מחיה אותם. מיד הולכים כל מלאך ומלאך, וכל שרף ושרף, וכל שר ושר, וכל גדוד וגדוד, ומשוטטים בארבע רוחות העולם, ומגביהים ארבע כנפות הארץ, ומנערים רשעים ממנה, שנאמר לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה (איוב ל״ח:י״ג), ועושין מחילות מחילות בקרקע הארץ בשביל כל צדיק וצדיק שבחו"ל, ומביאים אותם בתוך מחילות לא״י אצל הקב״ה לירושלם, ועומד הקב״ה בעצמו ומחיה אותם ומעמידם על רגליהם. וכיצד הקב״ה מחיה את המתים לעוה״ב? מלמד שנוטל הקב״ה שופר גדול בידו שהוא אלף אמה באמתו של הקב״ה, ותוקע בו, וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו. בתקיעה ראשונה העולם כולו רועש, בתקיעה שניה העפר מתפרד, בתקיעה שלישית עצמותיהם מתקבצים, בתקיעה רביעית אבריהם מתחממים, בתקיעה חמישית עורותיהם מתקרמים, בתקיעה ששית רוחות ונשמות מתכנסות לגופיהם, בתקיעה שביעית חיים ועומדים על רגליהם בלבושיהם, שנאמר ה׳ צְבָאוֹת יָגֵן עֲלֵיהֶם וְאָכְלוּ וְכָבְשׁוּ אַבְנֵי קֶלַע וְשָׁתוּ הָמוּ כְּמוֹ יָיִן וּמָלְאוּ כַּמִּזְרָק כְּזָוִיּוֹת מִזְבֵּחַ, וְהוֹשִׁיעָם יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּצֹאן עַמּוֹ כִּי אַבְנֵי נֵזֶר מִתְנוֹסְסוֹת עַל אַדְמָתוֹ (זכריה ט׳ ט"ז).